" ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה"
20.1.24 י' שבט תשפ"ד
מוקדש ליום הולדת לקיבוץ!
"מהי משמר העמק?" כתב משה שמיר ב- 48, "גני התפוחים שמתחת לכביש? רפת הגידול שלעבר רובייה? המוסד, הבניין הגאה החולש על סביבותיו בקוויו הישרים? הילדים במגרש הספורט? הדשאים? החברים? הנוער? היער, המשחיר, המוריק, המווריד, המזהיב – שטחי המרעה בדרך להר הגעש או שדות הדגן למטה – על גדות הקישון? מהי משמר העמק? הר הגעש, אבו שושא, רובייה פוקה? לאבו שושא, לטחנת הקמח היינו מובילים חיטה לטחינה. הר הגעש בלילות ירח, לאחר הריקודים, השירה, התה הפושר בחדר האוכל – דרך החורשה היינו עולים שמה להסתכל על ים העמק באורותיו בחצי הלילה. רובייה התחתית והעילית, כופרין, מנסי. כל השכנים הללו על מריבות המרעה הקטנות וההזמנות ההדדיות לחינגאות-של-חתונות, הביקורים פה ושם בשבתות וביום-טוב. למען מי משמר העמק? למען השלום, למען השדות, למען העדרים והמרעה, למען שבת בהירה בחורף, למען משמר העמק!"
בספרו, "נקודה", מיטיב רן גולן לתאר את פני משמר העמק של שנות השלושים. המבנים המשקיים, מבני החינוך, החברה ופני השטח של מה שנקרא אז "הנקודה". וככה זה מתחיל: "בקצה שדרת הדקלים העולה מן הכביש הראשי משתרעת רחבת הכניסה לקיבוץ. זה המקום שבו החברים והילדים מחכים לכל מה שמגיע מהעולם החיצון. האוטובוס, משאית עם טרקטור חדש או טעונת זבל חימי (דשן), שיירת החמורים שמגיעה מהכפרים הערבים למרפאה, אופנוע הסירה של הדוקטור שקיבל את הרכב הפוטוגני מקופ"ח כדי שיוכל להיות גם הרופא של קיבוץ הזורע, הברוקווי שמוביל אנשים וחלב לחיפה. כל אלה שעולים מהכביש הראשי ונכנסים לקיבוץ או אלה המחכים למישהו שייקח אותם לעולם הגדול. זו הייתה רחבה מאובקת בקיץ ומלאה בוץ בחורף. בצידה המערבי עמדה סככת פח בה חנו משאית או טרקטור, דשן בשקים או בתפזורת קראו לאותו מבנה גאראז' ורחבת הכניסה נקראה על שמו…." מכאן ממשיכים מערבה לתיאור בריכת השחיה, למוסך, לנגריה, לסככת הטרקטורים, ועד לאורווה ומכאן פונים מזרחה למתקן רחיצת הגזר, לשפניה לרפת, לדיר וללולים. תיאור מדוייק ונפלא של פני הקיבוץ שהיה.
חלקו השני של הספר מספר על האנשים המכונים היום דור המייסדים. מי שבא למשמר העמק בשלושים השנים האחרונות כבר לא הכיר אותם פנים וגוף. בצער אני קובע שאין היום התייחסות ראויה אליהם, אל 'ממציאי' הקיבוץ שלנו שחיו ויצרו קיבוץ בדלות ומצוקה ובעבודת ידיים קשה, ביצירת בסיס לחיים יהודיים אחרים, צודקים, טובים, נכונים, לבנות קיבוץ, לחיות קיבוץ!. וכל זאת, תוך התקפות זדוניות מהכפריים הערביים שחיו מסביבם. רוחם לא נפלה. חינכו את ילדיהם (אותנו) להמשיך בדרכם הערכית- החברתית- האידיאולוגית. ותמיד דאגו לתנועה ולעם. לעתיד שיהיה טוב יותר לאנושות. כשפיהם וליבם שווים במעשיהם. דור הנפילים הזה כבר לא קיים וכולו שוכן בבית הקברות היפה והמטופח שלנו. הם וגם בניהם. המבחן הקשה ביותר של הקיבוץ בתולדותיו הייתה המערכה על משמר העמק והוא, בזכות חבריו, (כן, אלה היו המייסדים), עם ראשוני הבנים וההשלמה, היו מגיניו ועם שותפינו מחי"ש העמק והגדוד הראשון של הפלמ"ח ניצחו במערכה. (וכבר ראיתם את "המערכה") אותם אנשים שיקמו את הקיבוץ מהריסותיו ובנו מחדש את המשק, יצרו את תמ"ה כענף תעשיה חדש בקיבוץ (תעשיית משמר העמק = תמ"ה) והמשיכו בדבקות לשאת בסיסמתם "ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים". והיה להם המשך לדרך בדור השני ואחר כך השלישי וכך הגענו ליום הולדת הקיבוץ ה- 102. אני מרגיש חובה להזכיר אותם היום, כי החג, הוא קודם כל ניצחונם שלהם, ושלנו עם המסורת שירשנו מהם. 'מפעל חייהם' שהיה גם 'מפעל חיינו', המשכנו בבניית משמר העמק וגם לנו כבר יש יורשי מסורת. בשבילנו יש משהו אמיתי מאוד באמרה "דור לדור יביע אומר".
לאחר ההפגזה – 1948
והיום
" את לי פינת יקר, בירכתי אפריים"! נשיר ביום חגנו!
"שבועטוב"!
שבועטוב 