חודש: פברואר 2024

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

2.3.24   כ"ב אדר א' תשפ"ד

בימים שבכל בוקר שומעים שדו"צ שחרר לפירסום שמות של נופלים ומונה פצועים, בכל מערכת חדשות נראות לוויות קורעות לב ולבנו עם משפחות החטופים, אתייחס למילה קינה. מהי קינה? קינה היא שיר המביע צער, אבל וכאב על מות אדם קרוב ואהוב או על אסון שאירע. קיימת קינת היחיד וקיימת קינת הציבור. קינת דוד על מות שאול ויהונתן היא קנאת יחיד, הקינות על חורבן הבית הן דוגמה לקינת ציבור. קינת היחיד מפארת את תכונותיו החיוביות של המת. קינת הציבור נפתחת לרוב במילה איך/כה: שיש בה התרסה, יש בה ביטוי של כאב ולפעמים, שאלה רטורית. בקינת היחיד אין תזכורת למילה אלוהים. בקינה הציבורית, פונים לאלוהים ומביעים משאלות לב ותחינות.

תיאור לבושו של אהרון הכוהן תופס כמעט את כל פרשת "תצווה", זה כמעט מאמר על אופנה. ומה מתואר? איך נראו האפוד והחושן והמצנפת שלראשו המבטאים גם את הכבוד המגיע לו, וגם את התפארת הראויה לתפקידו. מצוין בפרשה הסדר של שתים-עשרה אבני החושן המסודרות בארבע שלשות: אודם, (צבע אדום) פטרה (ירוק) וברקת, (שליש לבן, שליש שחור שליש אדום). נופך (תכלת) ספיר (כחול) ויהלום (לבן), בשורה השלישית לשם (ספיר), שבו (שחור/לבן), ואחלמה (יין צלול) וברביעית: תרשיש (אבן יקרה לנשים) שוהם (שחור) וישפה (כל הצבעים). ומעל, מעין חלוק גדול בצבע תכלת ובשוליו רימוני תכלת ופעמוני זהב בתוכם וסביבם. ולמה נועדו הפעמונים? יש שתי גירסאות: 1.של התורה, ככתוב: "והיה על אהרון לשרת, ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה', ובצאתו לא ימות". ז.א. שאלוהים יידע מי בא ומתי הוא יוצא ממנו. 2.עממית יותר, שאהרון בבואו לא יפתיע איש מבאי המשכן בשעה שאינו מוכן לכך. וכיון שאנשים נהגו להתפלל על עניינים אינטימיים שבינם לבין אלוהים ולא רצו שמישהו נוסף ישמע אותם, היו הפעמונים של אדרת הכוהן מצלצלים בשעת הליכתו ומזהירים אותם. הלבוש על עשרות קישוטיו וסמליו נועד להבליט את ההבדל בין הכוהן לבין האזרחים הרגילים. את התפארת, היה צריך לראות כדי לדעת למי להעניק את הכבוד. ולסיכום העניין: הבגד הוא לכבוד ולתפארת. בשביל תפארת מספיק להתלבש במחלצות. בשביל כבוד, צריך לעבוד!

אתר הזיכרון לבני המשפחות שנספו בשואה

השבוע נחנך "שביל המשפחות" האתר הקיבוצי שלנו לזיכרון האישי – משפחתי לבני המשפחות שנספו בשואה. במשפחתנו שלנו, ציון הזיכרון כבר קיים הרבה שנים. לפני כ- 12 שנים, בלוויה של אמא של יענקול בנהריה, כדרכנו הסתובבנו בין הקברים בבית הקברות ועינינו תפסו ליד אחת המצבות לוח אבן בגודל 30/40 ס"מ ועליו חרוט "לזכר xxx שנספו בשואה". ראינו בדגם הזה פתרון ראוי להנצחת המשפחות של גניק (משפחת שקולניקוב) ושל הלה (מרנהולץ)  שכמעט כולן נכחדו.  סיפרתי על כך לקבץ' והזמנתי שני לוחות שיש צנועים. "זה יהיה על חשבונכם" אמר, "בוודאי" עניתי "תחייב אותנו". (אמר ולא עשה). כעבור שבוע הנחנו את הלוחות הכתובים על המצבות. הצעתי לאסתי ולועדת הנצחה הצעה להתקין לוח כזה או דומה ליד כל הקברים של החברים שאיבדו את משפחתם. וציינתי שזה אמור להיות הנצחה קיבוצית ולא פרטית. והשבוע נחנך אתר נאה מכובד ומכבד. יש לברך ולומר תודה לכל אלה שעסקו בהקמתו.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

24.2.24    ט"ו באדר א' תשפ"ד

פרשת "תרומות" (תרומה- הכוונה לכסף או שווה ערך) ממש אירעה בזמן חופף להחלטתנו כיצד נחסוך/ נתרום עשרה אחוז מכל אחד, כדי לקיים את ביתנו המקודש. "בניית "התקציב" ה'אחר', שבאה אחרי תקופה ארוכה של דיונים.  ועדיין אני תוהה איזה סוג של 'מס' הנחה אותנו,  האם 'מס פרוגרסיבי' או 'מס רגרסיבי'. (מס פרוגרסיבי הוא מס ששיעורו גדל והולך ככל שההכנסה של החייב במס גבוהה יותר, ומס רגרסיבי הוא מס ששיעורו קטן ככל שההכנסות גבוהות יותר). או סתם חשבון של מה חסר. בחכמה, (אולי מתוך חוסר אמון בעצמנו), לא פנינו לאפשרות המובאת ב"פרשה", האומרת: "כל איש ואישה יתרמו אשר ידבנו ליבם" למען המטרה. זו תרומה וולונטרית, הנעה בין אם בכלל לתרום,  לבין כמה לתרום. רק גישה כזו אפשרה את הקמת ה'משכן' הזמני המפואר במדבר, מה שלא עולה בדעתי אפילו כרעיון אפשרי, הוא להשיג בדרך זו את סכום הוויתור הנדרש מאתנו כוויתור על חלק מעקרונות חיינו. האם הקבוץ לא נחשב לחבריו כמעין 'מקדש"? האם בהתנהלות התהליך לא עלתה השאלה של אמון ב"אלוהים"- המקומי (מוסדות)?
דרישות אלוהים הן חומריות בלבד. הוא לא מבקש מבני ישראל רוחניות כלשהי, עקרונות כל שהם. הוא אינו מבקש מהכוהנים, למשל, להיטהר, או מבני ישראל לסלק את האלילים, הוא לא מבקש לימוד תורה או חיזוק האמונה. הוא מזגזג בין הרוחניות שהיא מהותו העיקרית של אלוהים לבין החומרנות של בני ישראל. וכיון שהוא מכיר את תכונות החומריות הנטועות בלב בני ישראל הוא דורש מהם חומרים טובים, מזהב ועד עץ מהודר לבניית המשכן הזמני. מאחר שאין מספיק תרומות כסף וחומר, צריך לחוקק חוק/ים וחוק, לדעתי, הוא גם ביטוי לחולשה.  והוא הופעל גם ב'מס' האישי וגם (להבדיל) הציבורי. כאז גם היום. הצעד החוקתי אצלנו עבר ב- 70% מהקולות. ולא נותר לי אלא לחשוב, איפה הזמנים שהחלטות מסוג זה התקבלו בהסכמה כללית בהבנה רחבה (ר' ההחלטות וביצוען בנושא המזון). האם שמתם לב שמאז ההחלטה מדברים בכל מקום ב'חצר הקיבוץ' בעיקר על "כסף" !! והשימוש בו.

"נער הייתי וגם זקנתי"  השתתפתי בחיי בעשרות עד מאות מערכות בחירות. אני זוכר איך גויסנו להפריע לבגין בנאומים, איך להביע את דעתנו בעצרות יריבנו. איך קראנו בעיתון "שלנו" בעיקר "על המשמר" ביטויים וגינויים חריפים למפלגות אחרות, אבל אף פעם, אף פעם לא נתקלתי בביטויים בוטים כל כך, קשים ולוהטים בכתב ובעל פה עד כדי שנאה אישית, כפי ששמעתי וקראתי לקראת הבחירות למזכ"ל התנועה הקיבוצית. מה קרה? איפה הפרופורציות? וד"ל!

ונסיים בברכה לפרח פורח , שובה כל לב, מקסימה כל עיין, מלבה חיוכי אהבה גדולה, ורצון לחיבוק- ליהלי ליום הולדתה הרביעי! ילדה נפלאה, אחות נהדרת לאחיותיך תומר וקרני, בת חלומית להוריך נואי ואיתן, נכדה אהובה לסבים קרין וירון ולסבים רבים, אחיינית מחבקת לדודים, ולכל המשפחה האוהבת והרוקדת סביבך. תמשיכי כך!!

הקארווילות בעיצומן

"שבועטוב"!    

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

17.2.24    ח' אדר א' תשפ"ד                                                                        
השבוע התקשר אלי חבר ואמר לי: "תרשום מה שאני מכתיב לך ותגיב. בימים אלה אין מלך בישראל אלא רק מתחזים ולהם אין בושה, אין יושרה ואין לקיחת אחריות, אלא להיפך,  היא רודפת אחריך, משיגה אותך ואתה נשאר איתה בתוספת החרפה שבבריחה" אחרי שווידא שרשמתי את דבריו מילה במילה שאל: "אתה מכיר איזו דמות מהתנ"ך שהייתה יכולה להתמודד עם מציאות דומה"? חשבתי רגע והשבתי: "כן יש דמות שאני מאוד מעריך ועסקנו בה לפני שבועיים בעקבות 'פרשת השבוע' והיא יתרו! אדם פיקח, רואה, לומד, חושב, מסיק מסקנות ומוצא פתרונות מ'חוץ לקופסה' כמו שאומרים היום. 
וראשית קצת עליו. יתרו היה כוהן מדיין ולו שבע בנות שרעו את עדריו. כאשר משה ברח ממצריים בשל הריגת המצרי והגיע למדיין לבוש כמצרי, ראה את שבע הבנות שניסו להשקות את העדרים בעוד שקבוצת רועים תקפה אותן הוא חש להצילן. הן הזמינו אותו לביתן, ושם פגש ביתרו שבהמשך נתן לו את ציפורה בתו לאשה. ציפורה נקראה גם ' הכושית' ונאמר עליה שכמו שצבעו של הכושי הוא ייחודי ושונה כך ציפורה הייתה שונה ביופיה ובמעשיה. אחר האירוע עם הסנה משה לקח אותה ואת שני ילדיהם למצריים. לבנים קראו גרשום (כי גר הייתי בארץ), ולשני אליעזר (כי אלוהי בעזרי ויצילני מחרב פרעה). לאחר תקופה לא ארוכה משה משלח את ציפורה עם בניו חזרה למדיין. כשיתרו שמע על 'יציאת מצריים' הוא בא עם ציפורה והבנים אל משה במדבר ערב קבלת תורה, הוא ראה את הברקים, שמע את הרעמים וחש את האווירה לאחר הטקס החליט להתגייר בעקבות סיפורי משה על מה שעבר העם. וכמו שכתוב סיים את תהליך הגיור בסעודת לחם עם אהרון וזקני ישראל.
יתרו עקב אחר עבודת משה ומכאן גדולתו, הוא ראה איך משה יושב מעלות השחר ועד אמצע הלילה ושופט את העם. מסכסוך שכנים, חמולות, ועל כל אירוע הנתון במחלוקת. יתרו זיהה את העומס שמוטל על משה ואמר לו "עליך לעשות הפרדת רשויות וליצור היררכיה. תעמיד מערכת משפטית מדורגת בעזרת שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרה. הם ישפטו את העם ואתה תהיה מעין שופט עליון ותתפנה להנהיג את העם. הוא גם ציין את אופיים הרצוי של ה"שופטים" – שיהיו אנשי צבא, נקיי כפיים, ישרי דרך וכד'. רעיון הפרדת רשויות, חלוקת סמכויות, קביעת היררכיה, מה שנראה היום כמובן מאליו יושם בזכות חוכמתו ותבונתו של יתרו. השבתי לחברי: "אדם כזה אנחנו צריכים היום, שניחן בתבונה ובראיית העתיד בגישה מקורית, אמיצה, מציאותית  לומר מה כן, ולא רק מה ואיך לשמור על ישבנו" איפה הוא יתרו המודרני?

חודש פברואר מביא לנו הרבה ימי הולדת. השבוע, תומר, אורי והדר אבל פרט לתאריכים אין מכנה משותף לברכות.
לתומר בת ה- 7 שתרבי בלימודים, תוצפי בחברים, שתהיי תמיד שמחה עם הורייך ואחיותייך ועם כל המשפחה המברכת והאוהבת.
לקיקה!  בתחילת הדרך להיות מפקדת, דוגמה למופת בצבא ובת/נכדה אוהבת ומכבדת את כל בני המשפחה שמחה ומאושרת עם ההורים והאחים ו.. הסבים. 
ולהדר- ילד כלניות יום-הולדת ליד המיטה, ילד אהוב, שמח ומשמח כל רואהו.. ועם השנים החולפות רואים את נטל האחריות על כתפיך, רציני, לפעמים יותר מדי ולפעמים דווקא לא. ואני רוצה לעצור אותך ולשאול "לאן אתה ממהר? בוא, שב אתנו, נדבר, תספר… ואתה… למחויבויות שלך! ככל שהזמן חולף, כל מה שאני רוצה שתהיה מאושר יותר! עם מיה עם מור, אורי וניר. שתהיה סבלני וסובלני לגופו של נושא ולא לגופם של אנשים. ושתזכור תמיד מאין באת  ולמי אתה עוד מחויב.
ברכה וחיבוק חזק מהוריך האוהבים!

חבילת חוטים זו, נמצאה בחן יונס על ידי ארבל מושקו!
שימו לב לשם המוצר על החבילה.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

10.2.24   א' אדר א' תשפ"ד

כשקראתי את תוצאות ההצבעה בנושא הפחתת 10% בסעיפי הצרכנות, תקף אותי צער (צער הוא דרגה גבוהה יותר מעצב)/ פתאום ראיתי איך מרחיקים את המילה 'הדדיות' מחברתה הצמודה 'ערבות', פתאום הבנתי שהחברות הבסיסית שעמדה ועומדת ברעיון "הקיבוץ" כבר לא כזו, כי הקיבוץ כבר לא כזה. הפסקנו לחנך לחיי קיבוץ. המפעל היצירתי ביותר של הציונות הפך למקום כמו כל מקום. ערכים הפכו לאינטרסים. בהצעות שקיבלנו יש פחות תמיכה בצרכי החבר ובייחודו, (העברת האחריות לחבר, משמע מתקציבו). אין יותר צורך בחברה המעמיקה בהרחבת אופקי החברים אלא בצמצומם. (העברת אחריות) מסתיימת התקופה שאחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד.(העברת אחריות). וזמנה של ה'סיסמה' "כל אחד לפי יכולתו כל אחד לפי צרכיו"  שהיינו גאים בקיבוציות שבה, כבר לא נחשבת. יש תפיסת החיים מאחורי ההצעות  והכיוון שמסמנות על העתיד, והיא שמביאה להחלטות שאני לא אתמוך בהן. (בעצם, למי אכפת?) עמדנו כקיבוץ בעבר במצבים כלכליים קשים פי כמה ותמיד ידענו לגזור על עצמנו ככלל ולא כפרטים על אילו עקרונות לא נוותר. על שולחנה של רעיה בספריה, מצאתי נייר עליו כתוב: "יתרון הקיבוץ, הוא בשוויון ההזדמנויות לחברים: פיתוח שיוויון ערך כל בני האדם – גם לשיויון ערך כל סוגי עבודתם". כאן טמון "סוד" החיסכון. אבל בכך, שיחות הקיבוץ אינן עוסקות…                                                                                     

ב- 27 ינואר 2024, ציינו את יום השואה הבין-לאומי. ולמה? כי זה התאריך בו בעלות הברית שחררו את מחנה ההשמדה אושוויץ מהנאצים. ארבעה מועדים במהלך השנה מציינים את יום השואה. המועד הראשון, 27.1.1945, שכבר ציינתי, בא לצין לציבור העולמי את ההתגייסות  'מדינות הברית' להצלת היהודים מתכניות השמדת- העם של היטלר.  המועד השני נקבע על ידי הרבנות הראשית ב'עשרה בטבת', יום בו מציינים ביום צום ותענית את אלו שמקום קבורתם לא ידוע. יום  הקשור בחורבן המקדש ומבקש לחבר בין השואה לאירועים היסטורים המלווים את עם ישראל מימי התנ"ך  ולתת גוון דתי והלכתי לאירועי הזיכרון. המועד השלישי נבחר על ידי הכנסת ונקרא 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה' ונקבע לכ"ז ניסן. הבחירה בתאריך זה קשורה במרד גטו ורשה שאירע בחודש ניסן, בדיוק שבוע לפני יום העצמאות. קובעיו רצו ליצור את הקשר, בתודעה, בין השואה והגבורה והקמת המדינה. וכך לקבע את הסיפור המחבר בין החורבן לתחייה ובין השואה לתקומה. והמועד הרביעי, המוכר ברחבי העולם  הוא ה- 9 במאי יום הניצחון על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, שביטויו הגרנדיוזי נערך מדי שנה בברית המועצות  (רוסיה) במצעד צבאי בכיכר האדומה. שמדגיש את חלקה של רוסיה בניצחון הגדול הזה. את גבורת הצבא האדום, ונותן משמעות היסטורית מחד ומשמעות לאומית מאידך. אירוע שנקבעים לו ארבעה מועדי- ציון במשך השנה, הוא בוודאי אירוע בעל משמעות היסטורית והשאלה באיזה יום לזכור, ואיך לעצב את תודעת הזיכרון היא בידנו, למרות שלא היינו שם.

ביום ה- 117 למלחמה כתב שר לביטחון פנים שיר וקרא אותו לעמיתיו מעל בימת הכנסת, שיר הנקרא "נאום העיזים" ואני ממליץ לקראו בפאתוס ובדרמטיות המתבקשת:
"מאות חללי צה"ל אינם עיזים / 
בני משפחת החללים אינם עיזים /
אלפי הפצועים ונכי צה"ל אינם עיזים /
תושבי הדרום שחיים שנים כל כך רבות אינם עיזים / 
וגם אני, אדוני ראש הממשלה, אינני עז."
שיר עז, שיר עז. מאז ימי "עיזה פזיזה" לא חובר שיר עמוק כזה על עיזים.

"שבועטוב"!