"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה"
10.2.24 א' אדר א' תשפ"ד
כשקראתי את תוצאות ההצבעה בנושא הפחתת 10% בסעיפי הצרכנות, תקף אותי צער (צער הוא דרגה גבוהה יותר מעצב)/ פתאום ראיתי איך מרחיקים את המילה 'הדדיות' מחברתה הצמודה 'ערבות', פתאום הבנתי שהחברות הבסיסית שעמדה ועומדת ברעיון "הקיבוץ" כבר לא כזו, כי הקיבוץ כבר לא כזה. הפסקנו לחנך לחיי קיבוץ. המפעל היצירתי ביותר של הציונות הפך למקום כמו כל מקום. ערכים הפכו לאינטרסים. בהצעות שקיבלנו יש פחות תמיכה בצרכי החבר ובייחודו, (העברת האחריות לחבר, משמע מתקציבו). אין יותר צורך בחברה המעמיקה בהרחבת אופקי החברים אלא בצמצומם. (העברת אחריות) מסתיימת התקופה שאחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד.(העברת אחריות). וזמנה של ה'סיסמה' "כל אחד לפי יכולתו כל אחד לפי צרכיו" שהיינו גאים בקיבוציות שבה, כבר לא נחשבת. יש תפיסת החיים מאחורי ההצעות והכיוון שמסמנות על העתיד, והיא שמביאה להחלטות שאני לא אתמוך בהן. (בעצם, למי אכפת?) עמדנו כקיבוץ בעבר במצבים כלכליים קשים פי כמה ותמיד ידענו לגזור על עצמנו ככלל ולא כפרטים על אילו עקרונות לא נוותר. על שולחנה של רעיה בספריה, מצאתי נייר עליו כתוב: "יתרון הקיבוץ, הוא בשוויון ההזדמנויות לחברים: פיתוח שיוויון ערך כל בני האדם – גם לשיויון ערך כל סוגי עבודתם". כאן טמון "סוד" החיסכון. אבל בכך, שיחות הקיבוץ אינן עוסקות…
ב- 27 ינואר 2024, ציינו את יום השואה הבין-לאומי. ולמה? כי זה התאריך בו בעלות הברית שחררו את מחנה ההשמדה אושוויץ מהנאצים. ארבעה מועדים במהלך השנה מציינים את יום השואה. המועד הראשון, 27.1.1945, שכבר ציינתי, בא לצין לציבור העולמי את ההתגייסות 'מדינות הברית' להצלת היהודים מתכניות השמדת- העם של היטלר. המועד השני נקבע על ידי הרבנות הראשית ב'עשרה בטבת', יום בו מציינים ביום צום ותענית את אלו שמקום קבורתם לא ידוע. יום הקשור בחורבן המקדש ומבקש לחבר בין השואה לאירועים היסטורים המלווים את עם ישראל מימי התנ"ך ולתת גוון דתי והלכתי לאירועי הזיכרון. המועד השלישי נבחר על ידי הכנסת ונקרא 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה' ונקבע לכ"ז ניסן. הבחירה בתאריך זה קשורה במרד גטו ורשה שאירע בחודש ניסן, בדיוק שבוע לפני יום העצמאות. קובעיו רצו ליצור את הקשר, בתודעה, בין השואה והגבורה והקמת המדינה. וכך לקבע את הסיפור המחבר בין החורבן לתחייה ובין השואה לתקומה. והמועד הרביעי, המוכר ברחבי העולם הוא ה- 9 במאי יום הניצחון על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, שביטויו הגרנדיוזי נערך מדי שנה בברית המועצות (רוסיה) במצעד צבאי בכיכר האדומה. שמדגיש את חלקה של רוסיה בניצחון הגדול הזה. את גבורת הצבא האדום, ונותן משמעות היסטורית מחד ומשמעות לאומית מאידך. אירוע שנקבעים לו ארבעה מועדי- ציון במשך השנה, הוא בוודאי אירוע בעל משמעות היסטורית והשאלה באיזה יום לזכור, ואיך לעצב את תודעת הזיכרון היא בידנו, למרות שלא היינו שם.
ביום ה- 117 למלחמה כתב שר לביטחון פנים שיר וקרא אותו לעמיתיו מעל בימת הכנסת, שיר הנקרא "נאום העיזים" ואני ממליץ לקראו בפאתוס ובדרמטיות המתבקשת:
"מאות חללי צה"ל אינם עיזים /
בני משפחת החללים אינם עיזים /
אלפי הפצועים ונכי צה"ל אינם עיזים /
תושבי הדרום שחיים שנים כל כך רבות אינם עיזים /
וגם אני, אדוני ראש הממשלה, אינני עז."
שיר עז, שיר עז. מאז ימי "עיזה פזיזה" לא חובר שיר עמוק כזה על עיזים.
"שבועטוב"!
שבועטוב 