חודש: מרץ 2024

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

30.3.24     כ' אדר ב' תשפ"ד

ארבע מצוות, הלכות, יש לקיים בחג פורים והן: 
1. סעודת פורים המכונה במגילה " משתה ושמחה". מדובר בתפיסה של גילוי שמחה. והיכן שמחים, במשפחה, בסעודה משפחתית. ומה יש בסעודה? אוכל ויין וגם שירים ודיבורים וצחוקים ואם אין סיבה לשמוח, משאילים שמחה מהעתיד שלבטח בו תרבה השמחה.
2. משלוח מנות. מול ההתרחקות של בני האדם זה מזה, והקשר ההולך ומתערער, שאפשר לראותו גם בינינו, המצווה היא: לקחת שני פריטי מזון, ללכת לביתו של אדם כלשהו ולתת לו את השי. מעשה שאמור לקרב בין בני האדם וליצור איזה סוג של מגע ביניהם.
3.המצווה מתנות לאביונים אומרת שמי ש'יש' לו יעניק למי 'שאין לו', ולא יעניק עזרה או זמן, אלא במפורש כסף! כדי שיוכל לרכוש מצרכים לסעודת פורים חמה לו ולמשפחתו.
4. קריאת המגילה. פעמיים קוראים אותה, פעם בלילה ופעם ביום, ובה מספרים על המן הרשע שרצה להשמיד את היהודים, על הגזרה שבוטלה בזכות אסתר ומרדכי ומזכירה לנו שאנחנו יהודים, ויש למגילה סוף אופטימי. עם כל המורכבות בעלילה, הסוף הוא טוב ליהודים. והמגילה מסתיימת במילים: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".
ומי ששואל: " ומה עם 'אזני המן', 'התחפושות' ו'הרעשנים'? אלה מנהגים  שנוצרו במשך השנים, (האירוע בכל זאת קרה לפני 2556 שנים), ואינם מצוות. ואיך אנחנו… סעודה אוכלים, אוכלים ושותים! 'משלוח מנות' ו'מתנות לאביונים', במילים שלנו: "תרומות", מקיימים כל הזמן, לא רק בפורים וקריאת המגילה… פחות משמעותית בחג שלנו.
כשקראתי את ה"דף" השבוע, חייכתי לעצמי ותמהתי – חוזרים לשמלה שלישית? לשנות החמישים?  ב'דף לחבר' קראנו פירוט/שינוי בנושא התשלומים בתחומי 'בריאות' וב'קלנועיות'. עוד לא חלף חודש וכבר מתחילים ל"שחרר" את החלטות ה'חיסכון' עליו הייתה "מלחמה כבדה" ובצדק! מתחילות ההקלות. וזו רק ההתחלה. למי שלא היה אז, לא שמע ולא מכיר את הפרק הזה בתולדותינו, זה היה כך: בשנות החמישים במאה שעברה, הייתה  מצוקה קשה. הביאו ל'שיחה' שורה של הצעות לקיצוצים בכל התחומים שהתקבלו, כמובן, פה אחד. ואחר כך… מדי פעם, באו לשיחת הקיבוץ והסבירו לנו, שמה שהוחלט הוא בלתי אפשרי לביצוע (שקיפות – קוראים לזה) ובסוף השנה, כשסיכמו את "גודל החיסכון", התברר שהדבר היחידי שקוצץ הייתה תפירת "שמלה שלישית" לחברות. (שמלה פשוטה ליומיום). את החיסכון הגדול הזה זוכרים ומזכירים כ'הישג', עד היום. אני מניח שהמזכירות תעסוק הרבה במהלך השנה בפניות, בקשות ודרישות של חברים להכיר ב'חריגות בקשתם' ואני מניח שרובן תענינה בחיוב. כיון שנער הייתי וגם זקנתי, כדי למנוע 'מו"מ' מביש לחבר ולמוסדות, תמכתי בהצעת איז'ו.

ראשית האביב!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

23.3.24    י"ג אדר ב' תשפ"ד

במילים "חזק, חזק ונתחזק" סיימנו לקרוא בספר "שמות", מילים המסיימות כל אחד מחמשת חומשי תורה. אסכם מה היה לנו בספר "שמות", הספר בו הפכנו ממשפחה לעם. ההתחלה הייתה גרועה ביותר כשאנחנו עם קטן של עבדים בידי האימפריה המצרית שהשליט המתאכזר זורק תינוקות ליאור, גוזר גזרות ואפילו מתעלל בעבדיו. התחלה קשה. הסיפור שמשנה את התמונה הוא סיפור "יציאת מצרים" שבו יוצאים משעבוד לחירות ומתחילה תקופה חדשה. כנראה שלא הייתה במציאות 'יציאת מצרים' כפי שמסופר בהיסטוריה של עם ישראל אבל מה שנוצר זו התקווה לעתיד, אופטימיות ואמונה בדרך. הסיפור הגדול השלישי בספר "שמות" הוא מתן תורה. הליבה שלו היא לתת משמעות לחיי העם ועשרת הדיברות שלנו נותנות לכל העולם חיי עקרונות -על. בסיפור הרביעי אנו נתקלים במדבר ב'עמלק', שם קוד המגלם את הרוע המוחלט: להשמיד ולהרוג את כל היהודים. האמירה הזו , אגב, מתקיימת השבוע בחג פורים בה נקרא ב'מגילת אסתר', זה קרה בשואה וזה קרה ב"שמחת תורה" הקרויה כיום 'השביעי באוקטובר'.  הסיפור הדרמטי הבא הוא סיפור 'עגל הזהב' בזמן שמשה עולה לקבל את לוחות הברית, אין סבלנות לבני ישראל להמתין לו והם בונים את עגל הזהב, שהופך למוקד ה'עבודה זרה' ורוקדים סביבו. הפיתוי המיידי קורץ וכך בני ישראל מתבלבלים, שוכחים את העיקר ומשתעבדים שוב להבלים. כשמשה יורד ובידיו לוחות הברית והוא רואה את המראה, הוא מנפץ אותן והשאר מסופר בספרי ההיסטוריה. עגל הזהב הוא לא פסל היסטורי הוא מהווה תזכורת לסכנות, יומיומיות. הסיפור האחרון ב"שמות" הוא הקמת 'המשכן' לו מוקדשת גם הפרשה האחרונה "פיקודי". תנופת העשייה, ההתעוררות של כולם, תרומת הכסף והזהב מעידים על העם שמתאחד לביצוע המטרה המשותפת. יונתן זקס פירש כך: "המוטו של הסיפור הוא העברת האחריות מאלוהים לבני האדם. לא העוצמה האלוהית נמצאת במרכזו של ספר "שמות" אלא ההעצמה האלוהית" רוצה לומר במילים שלנו: "אלוהים מראה לנו את הדרך אבל מצפה מאתנו שנלך בעצמנו." חזק, חזק ונתחזק!

ההרגשה הכללית במדינה ואצלנו היא הרגשת מועקה כבדה. החטופים עומדים בראש דאגתנו ואנחנו ניצבים לפני החגים פסח, יום הזיכרון ויום העצמאות. לי ברור, שאי אפשר לחגוג ולציין אותם כבכל שנה בדברים שיאמרו/יוקראו בהם או בריקודי שמחה. אני יודע שיש מי שדואג לצביון החגים ובכל זאת אני מרגיש צורך להתייחס לעניין. אם בפסח של תש"ח, אבא ממש נאבק עם חברים אחדים, על כך, שאת ההגדה צריך לקרוא בכל מצב. בפסח של תשפ"ד צריך להוסיף (לכתוב) להגדה פרק אקטואלי – משלים, המציין את 'שמחת תורה', את ה- 7 באוקטובר. חגיגת יום העצמאות הרבה יותר מורכבת פשוט כי אין לנו שמחה בלב ובאין שמחה… סומך על האחראים שימצאו תשובה הולמת.

השבוע לי (נכד מס' 12) חגג בר מצווה. כתבנו לו ברכה מהלב האוהב שלנו. להלן קטע מהברכה המתייחס למשפחה שלנו: "סביבך תמיד תהיה המשפחה, שעם הזמן הולכת וגדלה ומהווה מסגרת בחיים, כל אחד מבניה חייב לטפח אותה ולהתגאות בה ('גאוות יחידה') כי לכל משפחה יש 'רוח' מיוחדת משלה. ואיחול אחרון: "כבד את אביך ואת אמך" זה כבר נכתב ב'עשרת הדברות', תן להוריך כבוד, חום ותשומת לב, להם הם ראויים בשל היותם הוריך. עזור להם ותמוך בהם, תמיד! לא רק למענם אלא גם למענך, כמו שכתוב, "למען יאריכון ימיך". תיזום אתה את טיפוח הקשר, מבטיחים לך, לא תצטער".
מאחלים לך יום חגיגי של נער בוגר, יום של שמחה עם משפחתך וחבריך כי חגיגת בר מצווה יש רק פעם אחת בחיים! מתגעגעים, אוהבים ומחבקים אותך חיבוק גדול! הסבים שלך.
"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

16.3.24   ו אדר ב' תשפ"ד

פרשת "כי תישא" היא הפרשה הארוכה ביותר מבין הפרשות והיא עוסקת גם בסיפור עגל הזהב. מעמד הר סיני היה כנראה החוויה הגדולה ביותר שידע עם ישראל, מעמד עוצמתי ומרגש. בחרתי להיזכר דווקא כאן באבא. אבא אמר שבעיניו מעמד הר סיני היה כישלון גדול והסביר: במקום שיהפוך למעמד מרומם שבו מקבל עם ישראל את התורה לדורות, האירוע הפך להפרה של הציווי החשוב – איסור עבודה זרה! (סיפור עגל הזהב). מסתבר שאפילו חווית ההתגלות האלוהית (כך בערך אמר) אינה חזקה דיה כדי להגיע לנפש האדם כדי לעורר נאמנות ומחויבות, ואבא היה מוסיף, שזה טוב וחשוב ליצור חוויות מרגשות של התעלות הנפש אך העיקר לאדם הוא טיפוח השיגרה והיומיום ולא החריגה והיציאה מהם, ויש באמירה זו משהו, ותחשבו כמה דברים מסעירים, קרו לנו, שחשבנו שהם מאוד חשובים לנו, הסעירו אותנו ונשכחו כחלוף הימים. ומי שלא מקבל את הטיעון שלו, לפחות שיהרהר בו.
בשבועות האחרונים ישבתי בקופ"ח ממתין לתורי וסביבי אנשים נוספים. היתה דממה, כל אחד ואחת מהממתינים היה ישוב ושקוע בסלולרי שלו. ואני דווקא זכרתי זמנים בהם רעש הדיבורים בהמתנה לרופא אפילו הפריע לי. הייתה איזו הרגשת אחוות סובלים כשכל אחד סיפר לשכנו/תו את צרותיו. כשנכנסתי לחד"א שלנו ישבו שם כמה וכמה חברים/ות, חלקם מסובים ליד אותו שולחן אפילו וכולם… איש איש מביט בטלפון שלו, לא מדברים. כולכם זוכרים את הרעש הגדול בשעת הארוחה. איבדנו את היופי שב'סמול-טוק' הפשוט, הספונטני. מישהו אמר אפילו: "הטכנולוגיה הורגת את טבע האדם כחיה חברתית" ומישהו הוסיף: "שמתם לב, כמה שעות ביום ילדים תקועים במסכים?" ואני נזכרתי בפרשת השבוע "ויקהל" שם מדברים על מסכים, להסתרה דווקא. מדובר במשה ובניית המשכן: ".. ויעש מסך לפתח אוהל האוהל תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משוזר מעשה רוקם" (שמות ל"ו, ל"ז) וזה אומר שהמסך בפתח האוהל, מפואר ויפה לא כדי שיתבוננו ביופיו, אלא כדי להסתיר מה שמאחוריו. ובפתח 'קודש הקודשים', בפנים המשכן, המקום בו שכן ארון הברית הייתה 'פרוכת- מסך' נוספת, שחצצה בין חלל המשכן לבין החדר המקודש ובו הכרובים. וחזרה אלינו, כמו שהמסך הסתיר בפני הולכים ושבים לראות את ה"קודש" מעבר לפרוכת, כך העיסוק בטלפונים מסתיר בפנינו את מי שמולנו, את אישיותו, את 'קודש הקודשים' שלו. ואנחנו שחיים בחברה דווקא זקוקים לדו/רב- שיח בינינו. אבל… ככה זה היום ואני בהחלט מבין ומקבל, שכנראה גם כך אפשר לקיים יחסים בין אישיים כלשהם. זה טוב לנו? רע לנו? בעבר חשבתי שזה רק חוסר נימוס, היום אני רואה שזה דחף בלתי ניתן לשליטה. דמיינו לכם איזו טכנולוגיה תשלוט עוד כמה שנים, אולי עוד נתגעגע לזמנים של היום, כי, יתכן, שהאדם כבר לא יצטרך לדבר בכלל.

על פי תבליט על שער טיטוס ברומא

עוד עניין קטן הקשור לפרשה : "ויעש את המנורה זהב טהור". מנורת שבעת הקנים מוזכרת לראשונה כאחד הכלים במשכן. כשעם ישראל נכנס לארץ המנורה דלקה במשכן ואחר כך בבית המקדש. ועם ניצחונו של טיטוס, העם גלה והמנורה גלתה ל'שער טיטוס' ברומא והפכה לסמל לתקווה. מתוך 450 הצעות שהוגשו, בתש"ח, לבחירת סמל המדינה נבחרה המנורה בנימוק ש"סמל החורבן יהיה סמל התקומה והאור".

וברכה לנואי ליום הולדתה. אני לא יודע למה יום הולדתה מאיץ את דפיקות הלב שלי. אני ניזכר ברגע האושר הגדול לו זכינו, כשנואי, הנכדה הראשונה שלנו באה לעולם, ממש עליה בדרגת האושר של הבן אדם, שאי אפשר לשכוח. נואיתה, במה נברכך? הכל יש לך: את איתן, את תומר, יהלי וקרני, הורים בריאים ותומכים, משפחה גדולה מחבקת, עבודה מעשירה ומספקת, הכל! אז מאתנו קבלי את האהבה, השמחה והתודה על היותך. שתהיי בריאה ומאושרת!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

9.3.24   כ"ט אדר א' תשפ"ד              
מוקדש לנעמיצ'קה

לרבים מאיתנו יש זיכרונות אישיים מנעמי – "התימניה הקטנה" שהגיעה אלינו לפני 'המערכה', הגננת של ילדינו, המורה ללשון, השחקנית ממופעי התרבות המקומית, הקריינית המופלאה בעלת הקול וההיגוי הנפלאים, 'מצב הרוח' הטוב המדבק, השמחה, הצחוק.  לכולנו יש מכנה משותף גדול עם נעמיצ'קה: החברות הטובה! ללא תנאי, ללא חשבון. חברות אמיתית, טובה, מחויכת, קולנית וצוהלת. לנו, הייתה זכות נוספת, היינו שכנים כמעט 20 שנה. הקשר התחיל דווקא עם יזדי, יעקב יזדי. ובשירות במילואים. (ולא שאני שוכח את גיחותיו לקיבוץ, לביצוע פעולות חיזור נמרצות עד שהצליח). יותר מ15 שנה היינו יחד באותה פלוגה במילואים. באותם זמנים גויסנו בין 30 ל- 60 יום בשנה למילואים. בתקופת ההמתנה למלחמת 'ששת הימים', בגבעות החול של שבטה היה הרבה זמן לדבר ושם שמעתי את תולדות החיזור אחרי נעמי שהוקסם ממנה עוד בירושלים והחליט שאיתה יקשור את חייו, שם שמעתי על מעשיו באצ"ל, על תקופת קליטתו כבודד לגמרי בקיבוץ הפולני שלנו. הוא היה אומר שידע שהיו חברים שהעלו את השאלה איך נקבל חבר לקיבוץ ששירת באצ"ל וציין שעבודתו במטעים אפשרה לו גם את השעות עם עצמו וגם להתערות בקיבוץ דרך חברת הוותיקים שעבדה  איתו. ששאלתי אותו אם הרגיש בעוינות בגין היותו באצ"ל, היה משיב: "נעמי לא מוכנה לשמוע על ללכת מהקיבוץ, "יהיה מה שיהיה". וטוב לי, מצאתי את מקומי בחיים האלה שהיו כה זרים לי, ואני ממש מאושר. יש לי אישה וילדים וחברים טובים לא צריך יותר. אפילו הפכתי למפ"מניק, הפטיר וחייך. ב1968, אם איני טועה, הקדשנו את "הערב השני" של ה-"21" לנושא 'הבטחון' והיצעתי לצוות את הרעיון להקדיש כמה דקות בערב ליזדי ולאצ"ל כי זה פיקנטי. ישבתי במצודת זאב בארכיון האצ"ל וכל שהצלחתי להעלות הקשור לשם יזדי יעקב, היה פעולה אחת בירושלים נגד הבריטים. וויתרנו. חלפו השנים ומצאנו עצמנו שכנים ונעמי כמו נעמי הייתה אישה חמה שנתנה לנו להבין, שמבחינת שכנות הגענו למקום הנכון. תמיד שמחה ומביעה את רגשותיה  בקולניות רוויה בצחוקים. ודיברנו הרבה על "מה קורה בקיבוץ" עד שלפעמים היה נדמה לי שהיא בת הקיבוץ ואני הנקלט. לאחר מותו של יזדי ראיתי פעם ראשונה את נעמיצ'קה עצובה, רוצה לומר, לא שמחה. ועכשיו שמעתי את הצד שלה בסיפורי יעקב בצבא. כשכבר המעיטה לצאת ורגליה כבר לא 'שמחו', בקלנועית, מדי יום, סבבה בחוצות הקיבוץ שכל כך אהבה עם מירנה המטפלת המסורה שלה, היינו מביטים איך שלושת בניה דאגו לה וטיפלו בה, (לא ראיתי דבר כזה) איך הנכדים היו באים לבקרה והיינו שומעים את הצהלה, את השמחה הגדולה שאדם יכול לשמוח – במשפחתו. כבר לא ניפגש ולא נשמע אותה, אבל שמחתה ובת קולה ימשיכו להדהד בביתנו. עצוב. עוד משפחה כזו שורשית, כזו מחבקת ומחובקת נעלמת מחיינו. בן? נכד? נין? מישהו, שתמיד יזכיר לנו את אותה משפחה אהובה שחיה בינינו כל כך הרבה שנים ועברה לתיוק ב"הנצחה".
"שבועטוב"!