חודש: מאי 2024

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

1.6.2024   כ"ד אייר תשפ"ד

לפני 100 שנים, בדיוק, ב – 1.6.1924  נערך הכנס הראשון של יוצאי "השומר הצעיר" בארץ ישראל בקיבוץ בית אלפא. כמובן שכל חברי קיבוץ ב' בנהלל רצו להצטרף, כולל האימהות הטריות. הסיפור המיוחד שלנו הוא שיטקה שהניקה את יעל וגם ברטה קרו שהניקה את איתן החליטו שהן מצטרפות למשתתפים בכנס גורלי שכזה וביקשו מחווניה  שהניקה את אמנון בן החודשיים שתניק גם את ילדיהן. וחווניה, השופעת, הסכימה כמובן. וכך הלכו שתיהן ברגל עם כולם לבית אלפא לכנס היסוד. הן רק לא חשבו מה יקרה להן עם חלבן שלהן. וכך החזה תפח והתמלא,  התחילו לחצים וכאבים. מה עושים? ברטה תפסה יוזמה, אמרה ליטקה : "אחרי"! הלכו לבית התינוקות של בית אלפא הניקו את התינוקות של בית אלפא, הוקל להן ועליזות ושמחות חזרו להמשך הדיונים. כשלימים שאלו אותן: "ההשתגעתן"? השיבו: "ככה צריך לנהוג כשאתה מאמין במשהו"! מה עוד היה לפני 100 שנים? על פי מאיר צלר (צור).
1.1.1924 חורף. הגשם חודר לחדר האוכל מבעד לברזנט.
חוסר עבודה מוחלט, מצרכי המזון מתמעטים מאוד.
21.1 שנתיים ליסוד הקיבוץ. נשף צנוע למרות הרעב ומחסור.
25.1 בשורה: המגבית בגליציה מצליחה.
2.2 יעקב חזן בא לקיבוץ – הוא מעורר את בעיית הקשר עם התנועה.
15.2 נרכש זוג פרדות, פלוגת עבודה יוצאת להר הכרמל.
30.3 רעב, קדחת ובכל זאת עורכים נשף פורים.
17.5 חוסר עבודה מוחלט בנהלל- פלוגה נוספת יוצאת לעבודה בחיפה.
ב-1924 נולדו 2 ילדים לקיבוץ: אמנון לין בנם של חוה ודודיה לינקובסקי  ודניאל בנם של הניה ומיקר סולד.

הדיונים בכנס היסוד, הביאו לכך שב- 1927 הוקם הקבוץ הארצי של "השומר הצעיר" שבעיותיו העיקריות היו התיישבות על הקרקע והקמת קיבוצים בתנאים קשים של רעב ומחסור אבל עם חזון ענק, והיום? אחרי 100 שנים במה אנחנו עוסקים? אתה פותח את ה"דף לחבר" ואתה קורא: "… לקראת חלוקת הרווחים, חברים המעוניינים לפתוח תכנית חיסכון למוצר שנקרא  'קופת גמל להשקעה'… הקיבוץ פנה למספר גופים וקיבל הצעות לתנאים טובים". אפילו המאמץ הגדול באימוץ החם של נחל-עוז, לא יכול לסגור את הפערים הגדולים  בהבנה על מקום החזון ב"לאן רוצים להגיע".

פרשת השבוע "בהר" במרכזה עומדת "שנת השמיטה" וכך נאמר: "כי תבואו אל הארץ…שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך ואספת תבואתך ובשנה השביעית, שבת שבתון יהיה לארץ, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, את ספיח קצירך לא תקצור… שנת שבתון יהיה לארץ" (לאדמה). אחרי שהוסדר לבן האדם נושא שבוע העבודה, שקבע: ששה ימי עבודה ושבת מנוחה, הגיע תור ה'טיפול' באדמה והגדילו לעשות כשנקבע שאחרי שבע שמיטות מכריזים על שנת יובל, ראשית, לא מעבדים את האדמה, שנית, שמיטת חובות, החזרת הקרקעות לבעליהן ושחרור העבדים. יש האומרים, שבלב החוקים האלה נמצא חזון חברתי האומר שכך יוצרים הזדמנות חוזרת לבני האדם ולאדמה לבנות את עצמם מחדש. (אחרי 50 שנה?) מעין יצירת צדק חברתי מחודש במונחים שלנו.     אני לא בטוח בכך, אבל הדגש שניתן בתורה על שנת השמיטה הוא: שהיא ניתנה בהר סיני! אירוע שלא יישכח לדורות, לעומת המצוות האחרות שניתנו על ידי משה לאורך השנים במקומות שונים, וזה מורה על חשיבותה הגדולה.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

25.5.24   י"ז אייר תשפ"ד

כשרעיה ניגשה לעריכת 'שבועטוב' הקודם, בו מניתי חלק מהמצוות הכתובות בפרשת 'קדושים', שאלה אותי: "למה קיימת המצווה: "איש אמו ואביו תיראו" שבעשר הדיברות כבר כתוב: "כבד את אביך ואת אמך"? לדעתי: התעורר צורך בהדגשה נוספת, על כוונת הדיברה, בקיום מצווה! כיון שהתורה מכירה בכך שמדובר בכשל 'חינוכי=חברתי'. ולמה? מצוות 'כיבוד אב ואם' באה מתוך-תוכה של נפש הבנים אל הוריהם, וזה נשחק עם הזמן. כשמשה הגדול ראה זאת אמר (בנוסח שלי): "אם דבר התורה כשל, נהפוך אותו למצווה! ואם בדרך הכבוד איננו מצליחים, נלך בדרך היראה והטלת 'חובה' בבנים, שימלאו אחרי הדיברה. במילים אחרות: עדיף לכפות על הבנים ולזכות ביחס, מאשר לבקש מהם כבוד כדי לשמור על היחסים במשפחה. נזכרתי בדברי שלמה המלך שאמר: "חושך שבטו – שונא בנו".
לפני חודשיים בחג הפורים אירע בקיבוץ אחד ממעשי האלימות הקשים בתולדותינו. הרוחות סערו, המזכירות פירסמה את תגובתה ההולמת-אירוע, ומאז… דממה. הכל מטופל בחשאיות', העניין פלילי הפך לבעיה חברתית ואני שואל למה מחכים? לפעם הבאה? אולי גם כאן כדאי להפוך תורה למצווה?

קראתי בדף לחבר על הקמת צוות לבחירת מנהל תמה במקום יאיר. ברכותי על כך! כשקראתי את שמות חברי הצוות שאלתי מי זאת יעל צימרמן החתומה על הידיעה שכנראה מרכזת את הצוות… שאלתי מי זו, היא מנחל עוז? כי אני לא מכיר/זוכר חברה בשם כזה, ענו לי שהיא המשנה של המנהל והיא שכירה. ואני בעוונותי,  לא זוכר שהיה דיון בקיבוץ על כך. השיבו לי שתמה היום זה כבר דבר אחר, האימפריה לא צריכה, ואפילו לתפקיד מרכזי כזה את אישור הבעלים. ( והבעלים הם לא ועדות המשק, הם הקיבוצים). ל'שומר חומות' כמוני לא נותר, כנראה, אלא לבקש דיון שיחליט שמנהל תמה ימשיך להיות חבר קיבוץ! שלנו או מגלעד אבל לא שכיר, וזאת עוד בטרם הועדה החלה לעבוד.

עיני נתקלו בשיר/פזמון קל ונוקב שחשבתי רגע שיגאל תלמי כתב.  המשקל, החריזה, והנושא האקטואלי, הזכירו לי אותו. כשסיימתי לקרוא, גיליתי שהכותב הוא : יואב גינאי.
שם השיר "אחרי הטקסים"

כך חלפו הטקסים, 'דוז פואה' הדגלים  /  והקיץ נוקש לו בשער,
גם בעת שכזאת של יגון וצללים  /  חייבים להמשיך מול הצער.
להמשיך ולצעוד, להאיר, לשקם  /  לא לתת ליאוש לנצח.
רק כולנו ביחד נוכל לתקן  /  את הזמן המרוסק, המשסע.
כי באומץ נוכל לעשות נפלאות  /  ובראשן החזרת חטופינו
לחשב פה מסלול מחדש ולראות  /  אל מעבר לרעל בינינו.
לעדכן את הקוד, לחשוף את הסוד  /  לרפא את נפשנו שלנו
להפנים שהכל השתנה מהיסוד  /   להוליד מחדש את כולנו.

ולסיום: אני מבקש להפסיק להשתמש במושג "קהילה" בהתייחסות למשמר העמק, אנחנו עדיין קיבוץ! וההודעה שפורסמה: "קיבוץ נחל עוז מארח את קהילת משמר העמק" הוא מגוחך, האם זה מעיד על מגמה?

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש-נבין יותר שיש על מה".

18.5.24  י' אייר תשפ"ד

יום העצמאות  –  זיכרונות של ילד.
ב-ה' באייר 1949 נערך יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל. בעצם, הוא לא היה הראשון. קדם לו "יום המדינה" (כפי שנקרא אז) שנערך ב- 27.7.1948, כ' תמוז תש"ח שהוא יום פטירת הרצל. במרכזו היה מצעד צבאי. חוק העצמאות שחוקק רק ב1949 קבע את ה' באייר כמועד הקבוע של יום העצמאות. יום העצמאות של 1949 זכור, כיום העצמאות בו המצעד הצבאי בתל אביב לא צעד. סיפור המעשה היה שהמצעד החל וההמונים שבאו לצפות בו ירדו לכביש בו היה אמור לעבור, חסמו אותו, המשטרה לא הצליחה לפנות אותם ולא הייתה ברירה אלא להודיע על ביטול המצעד. ואצלינו בקיבוץ… כל הנכנס למרפאה שלנו רואה על גבי לוח צילומי 'האחיות' של כל הזמנים, בפינה מימין למטה את צילום צוות העזרה הראשונה של הקיבוץ בימי ההתקפה על משמר העמק, חגור ברובים וסטנים צועד בגאון במצעד (קראו לזה מסדר) שהתקיים על הר הגעש. מצד אחד עמד הגדוד הראשון של הפלמ"ח ומולו ניצבו מגיני משמר העמק ואנחנו המוסדניקים כגוש עומדים, צופים בעיניים כלות על המשתתפים במסדר. אני לא זוכר יותר אלא שנאומים ארוכים ליוו את הטקס. זו הייתה חווית ילדות בלתי נשכחת.

פרשת "קדושים" אינה עוסקת במוות על קידוש השם אלא בחיים של קידוש השם ולכן היא נפתחת ב"קדושים תהיו" ומפרטת ומסבירה ב-51 מצוות שונות איך מימושן  יבנה את העם! נכון, חכם וצודק ללא כל קשר לדת. כמה דוגמאות של מצוות: "מפני שיבה תקום", "והדרת פני זקן", "לא תעשוק את רעך ולא תגזול", "לא תלין פעולת שכיר", "לא תקלל חרש", לא תעשו עוול משפט", "לא תלך רכיל בעמך", "את שבתותי תשמרו", "ואהבת לרעך כמוך". ועל מה לא נאמר? למשל על "עבד כי ימלוך", תופעה, שבחיים אנחנו נפגשים/נתקלים לעתים באדם, לרוב זוטר, שקיבל מינוי כלשהו בו זכה לתואר "מנהל", "רכז", "מפקד" שמחשיב עצמו לכל יכול, ל"סגן האלוהים", ומתחיל להפגין עמדת כוח ניהול קשוח, כיון שהוא… וניתנת לו בתוקף מינויו את האפשרות אפילו להתעמר ב'עובדיו'. למה? כי יש לו כח ועמדת כח! (עאלק). חיים חפר תיאר באחד משיריו את שמעון פרס: ב"איך הפשפש עלה למעלה". בכל המצוות שמניתי חסר היסוד של שיוויון בין בני האדם, חסר הפן החברתי המכיל, המנסה להקשיב ולהבין מישהו שבמקרה נמצא 'תחתיו', ואני יכול להוסיף עוד. וכשאתה נתקל בתופעת "עבד כי ימלוך" בחיים הקיבוציים שלנו לא נותר לך אלא לפזם בלב "איך הפשפש עלה…" ולחכות לרוטציה. החיים, מזכירה לנו 'הפרשה', בנויים מהרבה מרכיבים קטנים, החלטות קטנות, הישגים קטנים, עשייה קטנה, שכולם ביחד בונים את החברה.
ברכה לשהם ליום הולדתה. ברכות לסיון ולירן על היותה וברכות לזוהר. אנחנו מאחלים לך שתגשימי את כל מאווייך, את כל רצונותייך (ובינינו,) שתהיי הכי מאושרת ונאהבת בכל שתעשי. בעבודה, בחברה ואל תפסיקי לרקוד! חיבוק חזק ואוהב-הסבים שלך.
ברכה חמה ומיוחדת אנחנו שולחים לבתנו הבכורה, לקרין, ליום הולדתה. ה-13.5.1960 היה יום סתווי  של חודש מאי, שהוא ראשית הסתיו בצ'ילה. גם הבוקר כשקמתי ירד גשם, שמיים מעוננים ורוח חזקה. יום דומה ליום הולדתך. כבר אמרנו לך ששינית לחלוטין את חיינו, מאז שבאת אל חיינו, ועד שהוכתרת 'היהלום שבכתר'! בשבילנו את האור בכל מצב, וכל מה שאנחנו מאחלים לעצמנו ולך שיימשך ככה. ואנחנו יודעים שכל פעם נעיק עליך יותר, כי הגיל עובד לא רק עליך, גם עלינו ושתמיד תהיי בשבילנו לכשנצטרך, גם כשאת כבר מרובת נכדות. שמרי על עצמך ולא רק בשבילך בשביל כולנו. מחבקים חזק חזק, מאושרים בך ובוטחים בך שתמיד תדעי למצוא את דרכך להיות מאושרת. באהבה ענקית-הוריך.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

11.5.24   ג' אייר תשפ"ד

קריאות השמחה של רעיה בשבת בבוקר: "היא נולדה!, היא נולדה!" בשרו לי על הולדת הנינה הרביעית שלנו, בתם של רעותי ויהב. איזה שמחה קפצה עלינו. בימים קודרים אלו זו קרן אור זוהרת של תקווה גדולה, של בשורה גדולה. שהכל יהיה ב"מזל טוב" ענקי באושר גדול לכם ההורים הטריים שתדעו הרבה שמחה ונחת מהבת. ואושר גדול לסבים קרין וירון ולכל משפחתנו הגדלה הצופה לבאות!

ראינו את הצגת סיום י"ב "יחד ניצחנו" בוידאו והתרשמנו מאוד. ההצגה המתבססת על הצגה שכתב יונתן גפן וזכתה לתוספות והתאמות של גל שמאי הייתה מרגשת, נוגעת ולצד זה מעוררת זיכרונות. המחזה כתוב כהלכה וכתיבתו של גל משתלבת בכתיבת גפן עד שאינך יודע להבחין ביניהם, מי כתב מה. נפלא. הבימוי היה מעולה על אף שהשחקנים הם תלמידים הם הפגינו בגרות לא צפויה. אהבתי את הגיוון באירועים, שילוב של העמדות ושירה, תפאורה ותאורה שנתנו לה את המימד העכשווי, האקטואלי. הקטע שריגש אותי יותר מהשאר היה הקטע בו כולם חוזרים הבייתה למדינה בפרוץ המלחמה. כל הכבוד לגל! אני מקווה שימשיך ליצור היינו לכתוב, לשחק ולביים!  זו הצגה שראוי שיראוה רבים. זכיתי לראות את ההצגה המקורית "קשר אייר" בבית לייסין בתחילת דרכו ב82/83? אני חושב, עם גילה אלמגור, דליק, דני ליטני ועוד מפורסמים שהייתה לי,"קשה" לצפייה, בגלל מלחמת יום הכיפורים. ההצגה אצלנו לא נפלה ממנה במחשבות נלוות ורגשות שהותירה.

 קראתי ב"דף לחבר" על הערעור בנושא האלימות בפורים במזכירות, (בהשתתפות עו"ד חיצוני שמייצג את המשפחה, בפעם הראשונה בתולדותינו אני חושב). ואני, שמתפלא כל פעם מחדש "איפה מקומי ושכמותי בקיבוץ", אני בכל זאת מגיב: (אני מניח שלא תסכימו איתי) יש אירועים בחיי קיבוץ שעליהם אין מקום לאפשרות 'זכות הערעור', הבולט שבהם הוא בתחום הפלילי. זה אינו מתקבל על הדעת להפוך אירוע פלילי לאירוע חברתי שעליו יש דיונים והבעת דעות כזו או אחרת. אני מאוד תמה על המזכירות שבכלל הסכימה לקבל בנושא זה ערעור, כי עליה היה לטפל בנושא האלימות כפי שמקובל בחוק, ואפילו אם זה בן קיבוץ שלנו. כל זה לא נוגד את נכונותנו – רצוננו – חובתנו לשיקומו. והערה שנייה בנושא: ההורים אינם יכולים להוות צד בדיון, הם צריכים להיות מיודעים, באמצעות המקשר למה שמתרחש זכותם לדבר בכל מקום, שותפים ראשונים בידיעה להצעות פתרונות בלבד. ה"ילד" הוא בגיר, הוא אחרי צבא, עומד בפני עצמו ואחראי על מעשיו (יש להניח שלא שיתף בכך את הוריו). כאשר המקרה חוצה את גבול ההתנהגות בחברה ומוגדר (על ידינו) כפלילי, ואלים קיצוני, זכות התגובה היא של החברה! היא הקובעת! וחשוב שההורים יהיו לצידה.! כשכיהנתי כמזכיר טיפלתי במקרה שאופיו אחר לגמרי, פרט להתערבות ההורים. אמרתי להם  ש "הבן כבר בגיר" והמו"מ יהיה רק אתו, ובהמשך, הגענו אתו ישירות להסדר בהסכמה. כמובן שהם כעסו עלי מאוד. הבנתי מהר מאוד שאם ניתן להורים לנהל את ענייני בניהם, הבנים כבר לא יהוו צד בניהול הבעייה שתתעורר. וחשבתי לעצמי שכשהקיבוץ יגדל והמשפחות תהפכנה לחמולות נגיע למצבים עגומים וקשים, כי הורים תמיד ירצו ל'נהל' או ל"הגן" על ילדיהם מול מוסדות הקיבוץ שלא יוכלו לעמוד בכך. שווה לקיים על כך דיון, אם זה לא ברור.

ותזכורת ליום השואה, שיר שכתב חבר לשעבר ומשורר, צבי עצמון:
 "זכור"                            
זכור כי גר היית בארץ נוכריה
פולין, אוקראינה וליטא,
הונגריה, יון, צרפת וטוניס.
ויוציאך ה' אלוהיך ביד חזקה ובזרוע
ממוספרת, ובשן
ובעשן
ואין

ולסיום עוד רגע של שמחה , ניר חוגגת 16 אביבים והיא באמת כולה אביב. מברכים ומאחלים לך, ניני, הצלחה בכל שתפני ותעשי. להצלחה גדולה יש תמיד תמיכה של גל אהבה וגל של שמחה וגלים של אושר, וכאן גם אנחנו!! ברכה להורייך שהתברכו בך (אנחנו גם רוצים להתברך בך) קבלי את ברכת כל המשפחה האוהבת אותך ותמשיכי להיות את!!!
אוהבים ומחבקים! הסבים שלך!
"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

4.5.24   כ"ו ניסן תשפ"ד

שמשון (הגיבור), שופט ומנהיג, היה הנחטף הראשון בעזה, שהוחזק על ידי הפלישתים בשבי. בתנאים קשים , בחשכה, בעינויים קשים. זה כתוב בספר 'שופטים', במאה האחת עשרה לפנה"ס. לפני כ- 3200 שנים. היום יש לנו 133 חטופים בעזה ומדינה כולה שמצפה להם, שמשון הגיבור אינו גיבורם. למה? כיון שהמסר שלו מפחיד והוא אומר: נקמה! "אנקמה נקם" ו"תמות נפשי עם פלישתים" אמר ומוטט את הבית על ראשו, וכך המית עצמו כדי להשמיד את אויביו, את הפלישתים. יש דמיון בין האירועים של אז להיום לאחר 3200 השנים שחלפו : חטא היוהרה, העיוורון (מה מתרחש סביבנו), ה'אני' היודע וצודק תמיד, והרצון העז לנקמה! ולמה לא מעלים את דמות שמשון בסיפור גבורתו על כל טיקטוק, בהפגנות, בכרזה, ולו אחת? כי זה מפחיד אותנו כעם. מפחיד אותנו לחשוב לנהוג כמוהו ולהרוג כל כך הרבה אזרחים חפים מפשע, בלתי מעורבים כנקמה על מה שעוללו לו/נו. נדמה שכמו שמשון מנוקר העיניים בסיפור התנ"כי,  רוה"מנו בוחר למוטט את גגות עזה על ראשנו כדי להשיג נקמה! ושחרור החטופים, רק אחרי שתסופק נקמתנו.

אני זוכר את הויכוח עם אבא על הוצאת "חזון העצמות היבשות" מההקראה הרועמת של פייבוש בהגדה של הקבה"א. אני מזכיר זאת כיון שבשבת-פסח, ההפטרה לקוחה מספר "יחזקאל" שבו נקרא "חזון העצמות היבשות" ובו מדובר על תחיית המתים. אני זוכר את המרצה הצעיר בכיפה סרוגה אומר בכיתה בערך כך: "חזון העצמות' הוא ביטוי לכך שדווקא במצב הגרוע של העם, במצב הפוליטי, הכלכלי, החברתי ובעיקר הרוחני, של חוסר תקווה, מצב שהומשל לבקעה מוקפת הרים גבוהים שסוגרים את האדם והחברה כולה עד שאינם חשים יותר שהם בני חורין. והבקעה הזו מלאת עצמות של בני אדם מיואשים. הנביא יחזקאל מנסה להפיח בעם רוח של תקווה, של עתיד טוב יותר. והכתובת אצלו היא כמובן "רוח האלוהים"! : "והנה אני מביא בכם רוח וחייתם" ו… "מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו"… "ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד מאוד". "ורוח אלוהים", אמר המרצה, ולהפתעתי הוסיף, "או כל רוח אחרת, שתאחד את העם על חילוקי הדעות הקיימות שבו, יסייעו לעם לטפס ולהתגבר על כל המכשולים המקיפים אותו". (והוא וודאי לא התכוון, למשל, לתנועה הציונית). השבוע קראתי מאמר בו הכותב טוען ש'הבקעה' המתוארת זה ממש תיאור המצב בו מדינת ישראל נתונה היום. ואין יחזקאל שידבר לעם, שיפיח תקווה. נכון? מוגזם?

ולסיום ברכה למאי בת 18 שנים. גיל נפלא! מסיימת את י"ב שנות לימוד, משתתפת בהצגת סיום מגמת תיאטרון, מפלסת דרכה ברכב ברחובות תל-אביב, ומבלה את ימיה, כי זה סוד גיל הפריחה! פנייך לעתיד, לשרות משמעותי בצבא. ואנחנו כבר גאים על כך. מה נאחל לך? שתחווי סיפוק בחוויותיך והצלחה במעשייך, שתרכשי הרבה ידע ודעת, שיהיו חייך חיים טובים ויפים. וטוב ונחת עם הורייך ("כבד את אביך ואמך") עם אחותך ואחייך וחבריך/ותיך!                                                
שתמיד השמחה תהא בליבך!!                                                                                  
אוהבים אותך מאוד מאוד!                                                                       
הסבים שלך!

"שבועטוב"!