חודש: יוני 2024

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

29.6.24   כ"ג סיון תשפ"ד
"פסח שני" הוא חג "הטמאים" מיהו טמא? למה טמא? ומהו "פסח שני". טמא בימי המקרא נקרא כל מי שהמוות פקד את ביתו בימי החג ולכן לא יכול היה להקריב את קרבן הפסח. הכינוי "פסח שני" מקורו באחת המצוות הפחות מוכרות בתורה. זו מצווה חריגה ויש הצדקה מיוחדת לקיומה. והיא באה דווקא מהעם ולא מאלוהים. התקבצו "הטמאים", אלה, שלא יכלו לחגוג את הפסח כהלכתו, והיו מנועים מלחגוג ולהקריב קורבן, וטענו לפני משה, שהם רואים את קורבן הפסח לא רק כחובה אלא כזכות שאוי לו לאדם שתמנע ממנו. חודשים ספורים אחרי מתן תורה העם מבקש ממשה פרשנות מרחיבה על החוקים שהוא עצמו נתן. העם רוצה לשמור על חוקי הטומאה והטהרה ורוצה גם להקריב את קורבן הפסח. איך עושים זאת? משה, כשאין לו פתרון, פונה לאלוהים, שמשיב לו בערך כך: "שיעשו מה שהם רוצים אך שיציינו את הפסח בארבעה עשר של החודש העוקב", ומאז, בי"ד באייר עורכים פסח שני לאלה שלא ציינו את חג הפסח ולא הביאו קורבן. הם רשאים לאכול הכל אך בערב יאכלו מצה. 'פסח שני' הוא בעיקר דוגמה שנקרתה לעם היהודי לחדש מצווה שאינה רלבנטית יותר, מאחר ובוטלה העלאת קורבנות. אך נותנת הזדמנות למלא תכנים חדשים לחיים 'יהודיים מלאים'. ובימינו, ראו נא פלא, רבים מהמציינים את 'פסח שני' הם מארגוני הלהט"בים (שהרימו את דגל ה"טומאה" החדש) המתכנסים לציין  'פסח שני' במסגרת חוגי בית, ומארחים חברים, מספרים על חייהם גם כמי שמנהלים אורח חיים דתי, ומחדשים מצווה עתיקה למנהג חדש שיאפשר הכלה לאלו שהם בשולי החברה" … (סוף ציטוט).

במרוצת הזמן אנחנו חוזרים וחושבים על 'נחל עוז'. אני חושב גם עלינו שלאחר המבצע הנהדר של אימוץ נחל עוז. לאחר שיחת הקיבוץ הנרגשת בה החלט על שהותם אצלנו לאורך השנה, פניתי ל'דמות מרכזית' והצעתי להקים צוות שיחשוב על "היום שאחרי", שלא יהיו בו בעלי תפקידים זולת, אולי, אחד המזכירים, אלא של חברים (היום אומרים- אזרחים) שאכפת להם, שיהיו מוכנים ורוצים לעסוק בנושא ולחשוב על הקיבוץ שלנו מתוך ראיית התקופה וההשפעות הנלוות. אחרי שנאמר לי שזה רעיון יפה, יותר לא שמעתי דבר. תחשבו על זה.
אנחנו מברכים את כל נכדינו ונינתנו לסיום שנת הלימודים תשפ"ד ומאחלים לכולכם חופש נעים, מעניין ומשמעותי! מאחלים לכם שגם תנוחו ותגיעו רעננים לשנת הלימודים שתבוא עליכם רק לטובה.

אחד הדברים שרוממו את נפשנו השבוע היא הפגישה של ליאן, שחר, מור ועידן בתאילנד, ספציפית, על חופי קופנגן … עם הצילום המשותף ששלחו.
צעירים! יפים!! ואוהבים!!!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

22.6.24   ט"ז סיון תשפ"ד

פרשת השבוע "נשא" היא הפרשה הארוכה ביותר מבין פרשות התורה. ויש בה 176 פסוקים. 70 מהם עוסקים בפירוט קורבנות הנשיאים אבל אורכה נובע מכך שיש בה קטע החוזר על עצמו כמעט במדוייק 12 פעמים, כמספר שבטי ישראל. ולכן פרשה זו הוכרזה גם כפרשת ה'שעמום' במיוחד לאלה שבאים לבתי הכנסת בשבת זו, שעליהם להקשיב לדברי משה ולנסות להבין למה היה כל כך חשוב למשה רבנו לחזור על אותם הדברים שוב ושוב.

לפני 70 שנה ב- 1953 "חנכתי" עם גדעון שניר את המוסד שנקרא "חדרי חולים". בהנהלת גניה ופסקה. הייתי ב'סדיר' וחליתי בגריפה, (שפעת בעברית) באותה שנה גרתי עם מנחם שלח ועודד הרפז ב"וובל" בשכונת הצעירים. אמרו לי: תיכנס לח"ח' זה המקום החדש של חולים בקיבוץ. ומיד ביטלו את העבודה המייגעת לחלק אוכל לחדרי החברים החולים. חלף זמן רב בו לא הייתי במקום, ששינה את שמו ל"בית גילעד". הגעתי למקום מדהים שלא ידעתי שהוא כזה. מצאתי שם "גן עדן" קטן, מצאתי שם את רוח הקיבוץ הקטן שלנו, שבתי לעולם הוותיק, שהמאפיין והעיקר שבו הוא הלתת ולא הלקחת! ממש כמו בשיר. מקום בו ניתנת תשומת לב לכל צרכיך, לכל רצונותיך ובקשותיך. מצאתי מין 'חברותא' קטן יותר שיש בו פעילויות מגוונות, חוויתיות ותנועתיות ליושביו. מחגיגות בחגים, שירה משותפת, הרצאות, מלאכת יד וחוגים שונים. מצאתי מקום ששורה בו רוח מכבדת ומכובדת, רוח של חברות אמיתית וכנה. ומצאתי בו גם את 'הגשמת' דרך החינוך שקיבלנו בילדותנו ונעורינו, ובצורה היפה והאצילית ביותר, הגשמת הסיסמה "אחוות עמים". מוסלמים, בדואים, דרוזים ויהודים באי חוץ וחברי קיבוץ, כמובן, צוות מופלא שהתקבצו לעבוד במקום היקר הזה וכולם ראויים למילות שבח ותודה. סבר פניהם, החיוך, העבודה הקשה והשעות הרבות והכל… בדאגה לנו… ממש חלוציות! זה לא יסולא בפז והרבה מעבר לסיסמא ולשאיפה המגולמת: ב"אחוות עמים". מעל כל המצויין כאן, קיים צוות מנווט האחראי על כל המערכת הטובה הזו: עמוס ארזי המנהל את כל זאת, וחוה הלפרין, הסמכות והאור בתחום הבריאותי של באי הבית. שמעתי שאומרים שהשהייה בבית הוא מקום של סוף הדרך. מה שחוויתי שזה מקום לכל מזור זמני, זה מקום גם להרגיע את נפשך. הפעם אין לי מילים להביע את תודתנו, הערכתינו  והרגשותינו, וד"ל.

שוב היום הארוך ביותר בשנה, המבשר לנו שהגיע יום הולדתו של מור העושה כעת את דרכו מהודו לתאילנד. מה נאחל לך נכד אהוב ,שתמצה את הימים הנפלאים האלה עם עידן על אדמות זרים , ספוג לתוכך, תספגו לתודעתכם כל מה שנראה , גם שונה, גם שווה וגם זר, מוזר ותמוה. חטוף וטרוף את הניתן  בשנה יוצאת דופן שכזו, בלעו מה שאפשר וכמה שיותר.  שנה כזו לא תחזור!… 
אוהבים אותך כל כך ומחכים בסבלנות לשובך/ם.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"                                 
8.6.24  ב' סיון תשפ"ד

כבר מזמן רציתי לכתוב משהו על הימים הקשים והכבדים העוברים עלינו ועל כל עם ישראל. הודות ליחסים קרובים בזכות "היפים והאמיצים", סידרה בה רעיה ועפרי שותפות לצפייה וכמובן שמחליפות חוויות אודותיה. ואז נפלו לידי דבריה של עפרי במוצ"ש אחד, לפני המון אדם בנתניה. אלה ממש דברים, שגם אני הייתי מסוגל לומר לו התבקשתי. וכך אמרה בעצרת:
"שמי עפרי בשן, אמא של ישי, איתמר ורותם-זוהר, נשואה לסגן אלוף במילואים דביר בשן, יוצא יחידת מורן, המשרת בתפקיד מנהל לחימה בחטיבה 215. שנינו פעילים ב"אחים ואחיות לנשק" אותם אני מייצגת הערב. אני מתגאה לספר שאני חיה בקהילה שקלטה את 300 תושבי קיבוץ נחל עוז בשבעה באוקטובר.

מחוייבות
עמדתי על במות דומות לאלו בקיץ שעבר. צעקתי, מחיתי וקראתי מעליהן לא לשרת במילואים בצבא שלא מעניק הגנה משפטית למפקדיו בהאג. הרבה עבר מאז. אולי טעיתי ואולי מבחן המציאות הוכיח לי שברגעי חירום – הווייתי  וזהותי מורות לי לפעול לפי סולם ערכים אחר. כן, כולנו אחרים היום, אך ישנם דברים שלא השתנו – כמו אז, אנחנו כאן מתוך מחויבות לדורות שהקימו ונלחמו על המדינה כנגד כל הסיכויים, פעם אחר פעם. אנחנו כאן מתוך מחויבות לאלו שהקריבו את חייהם למען המדינה ולמשפחות שאיבדו את היקר להן מכל. אנחנו כאן כי אנחנו מבינים שהפעם זה התור שלנו להילחם על עתידה של המדינה, לא רק כי זו הזכות שלנו, אלא כי זו החובה שלנו לעתיד ילדינו.

ערכים
כבר יותר משבעה חודשים שאנו עמוק במלחמה מהקשות שידענו. יום יום הממשלה שוברת עוד שיאים של שפלות וציניות. אך רגע לפני שנשאב למערבולות של כעס וכאב  של שנאה ונקם, עלינו לעצור ולבחור בחיים. אינני נאיבית וגם אתם אינכם: אויבינו הם אותם האויבים. קץ המלחמה אינו באופק. אך חרף זאת ואולי דווקא בשל כך, עלינו להגדיר את חיינו על בסיס ערכים משותפים: עלינו להכות שורשים באדמה יציבה ולא להיות עלה נידף ברוחות המלחמה. ישראל צריכה חוקה והיא צריכה חברה בריאה הדבקה בערכיה: כזו שלא מקבלת שחיתות ומשיחיות, שלא מקבלת התגרות וטיזינג פוליטי, שלא מקבלת בריחה מאחריות או לכידות מזויפת.

חטופים
עלינו להיות חברה שלא מקבלת אף ליום אחד נוסף את השהייה בשבי של 125 נשים וגברים ילד ותינוק שנחטפו, חוללו, נאנסו, ונרצחו באכזריות. ביום רביעי האחרון צפיתי בסרט החטיפה של חמש החיילות במוצב נחל עוז. הרגשתי שאין לי אוויר בריאות והרחם האימהי שלי כאבה את הפחד בעיניהן. אל לנו להשאיר את הזעקה הזו בתוכנו – בכל יום מספר החטופים המתים עולה. חייבים לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים והחטופות- עכשיו!

ממשלה
ומנגד, הממשלה ממשיכה לפספס כל הזדמנות לשחרור החטופים ולאפשר למדינה להתחיל בתהליך הריפוי והשיקום. הקואליציה הקיצונית בוחרת להמר על חיי החטופים והחיים של כולנו, כדי לשמור על הכיסא. זוהי אותה הממשלה שבמשמרת שלה קרה האסון הכי גדול שהיה פה, שנכשלת כישלון חרוץ בהתנהלותה לאורך חודשים מאז פרוץ המלחמה. המפתחות חייבים לחזור לעם – והפעם להכרעה נכונה יותר. אנחנו מפגינים וקוראים לבחירות על מנת להתחיל בתהליך הריפוי והשיקום של המדינה.

לסיום, אני רוצה להקדיש את נאומי הערב לחברתי, אשת החינוך האהובה מקיבוץ בארי – דנה בכר אשר נרצחה עם בנה, כרמל – זיכרונם לברכה, בשבעה באוקטובר. מי ייתן ונהיה ראויים למותכם. מי ייתן ויהיו לנו הכוחות והמצפן הפנימי להיות מאוחדים למענכם, בקרב בעלי הדעות השונות בתוכנו- בתוך עמנו. חברים, תודה על ההקשבה ותודה לכל אחד ואחת על ההתמדה להגיע, לעמוד כאן שבוע אחר שבוע. אל תפלו לייאוש. היו גאים. תביאו אתכם בשבוע הבא עוד אנשים, נמשיך כמה שיידרש. יחד נביא את ארצנו האהובה לימים טובים".

עד כאן דברי עפרי! ותודה לה!!

"שבועטוב"!