"שבועטוב" (652)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

31.8.24   כ"ז אב תשפ"ד

לדון 'בעבודה ופרנסה' מבלי לקיים דיון מוקדם על 'שוויון ערך העבודה' – תמוה!

ט'ו באב חל בדיוק שבוע אחרי ט' באב, שהוא ציון חורבן הבית ושנאת חינם. שמעתי מרצה שגרס, שט'ו באב בא לתקן ולהחזיר לנו את הנורמליות לאחר החורבן. "בט'ו באב, הבנות היו לובשות לבן ויוצאות במחולות בכרמים והגברים חטפו אותן" כך כתוב בתנ"ך, חג לאהבה. מאיפה בא הסיפור הזה? בסיפור הקרוי 'פילגש בגבעה', בספר "שופטים", (י'ט – כ'א) מסופר, שלאיש משבט אפרים הייתה פילגש. יום אחד נמאס לה  והחליטה שהיא חוזרת לביתה שבבית לחם. האיש המאוכזב מחליט ללכת ולהחזירה אליו. אחרי שהוא משכנע אותה לחזור אליו הם יוצאים חזרה מבית לחם להר אפרים. בינתיים החשיכה ירדה וכיון שלא רצה לישון בירושלים היבוסית הוא מגיע ל"גבעה"- העיר הראשית של שבט בנימין. איש זקן משבט לוי, פגש בהם אבודים ברחוב והזמין אותם ללון בביתו. כששמעו בני בנימין שאיש שבט לוי נמצא בעיר, דרשו מהמארח שיוציאו אליהם. הוא מציע להם את בתו ולחילופין את הפילגש אבל הם רוצים רק את הגבר. הזקן נבהל וזורק את הפילגש החוצה ובני בנימין אונסים אותה כל הלילה ועם שחר היא מתמוטטת ומתה. בבוקר מוצא אותה ה'לוי' מוטלת מתה הוא מבתר את גופה לשנים-עשר חלקים ושולח אותם לכל שבטי ישראל. השבטים דרשו לקבל לידם את האנסים וכשלא נענו, יצאו למלחמה על שבט בנימין השמידו את כולו למעט שש מאות גברים. כשהבינו שהגזימו, שכך ייכחד שבט שלם, אותם זקני השבטים שנשבעו שלא יתנו את בנותיהם להינשא לבני שבט בנימין הגו רעיון מדהים: בנות ישראל תלבשנה לבן ותצאנה לרקוד בכרמים. לבני בנימין אמרו שיסתתרו בכרמים ויחטפו לעצמם אישה. כך אירע, ושבט בנימין ניצל. ועל כך אמר רבן שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים לישראל כט'ו באב ויום כיפור". ט'ו באב איבד לאורך השנים מחשיבותו אבל לא מסמליותו, כי ט'ו באב הצמיד מלחמת אחים שהייתה לחורבן, למשתה והילולה גדולים, וכל זאת דרך העלאת סיפור שאירע שנים רבות לפני חורבן הבית בט' באב, והצמיד תאריכים את ט' באב, וכעבור שבוע ט'ו באב, כפי שלמדנו בנעורינו לומר 'אחדות הניגודים'. קיום יום הזיכרון ומעבר ליום שמחה!

אחרי שנים באתי שוב לשיחת קיבוץ. באנו כדי לתת כבוד ולהביע הערכה לכל החברים הרבים הנושאים בתפקידים המאפשרים את חיי הקיבוץ שלנו. נדהמנו לראות עד לאן הגיעה הריכוזיות בחיינו. המזכירות מגישות לנו את פעילויות האגפים. ואיפה הם נמצאים? בשיחה! האם לא נכון לתת כבוד והערכה (כמו 'פעם') לאותם החברים הנושאים בעול שיספרו בעצמם לקיבוץ על פעילות האגף עליו הם ממונים? שלא יהוו רק מקום לביקורת המוטחת בהם בדרכים או בחד"א, אלא לעמוד בעצמם מול הקיבוץ ולהציג ולהסביר? ולקבל סימפטיה? לא יכולתי להבין למה נוהגים כך, לפני שקמתי לומר זאת בקולי, החלטתי לקום וללכת. מה קרה לנו, מה זאת הריכוזיות הזו ולמה?  שאלתי את מיכל ותשובתה הייתה שזה הנוהל בשנים האחרונות כדי לחסוך זמן שיחה. אולי כדאי לחשוב על כך פעם נוספת ועוד לפני שנשמע את הסיכום השנתי?

קיבלנו השבוע מחברה טובה את הדברים האלה: …"כבר בפנייה לניר עוז מתחילים להרגיש את הכאב. לאורך שני צידי הכביש עומדים אנשים עם דגלים צהובים ודגלי ישראל וחולצות של מטה החטופים. עומדים בדממה כמו השלימו עם הידיעות שהאחראי, שאינו לוקח אחריות, פוצץ שוב את השיחות. ציר פילדלפי ומעבר נצרים הם ערכים אסטרטגיים עבורו ולא הערבות ההדדית הישראלית, גם אם גורמי הביטחון סותרים את דבריו. ערלי הלב מוותרים על חייהם של המעט שעוד חיים שם…"  (סוף ציטוט)/ הודינו לה על שכתבה, היא תיארה וביטאה היטב את רחשי הלב ודעותיהם של רבים מאוד.
ושני דברים משמחים לסיום:
1. ברכות ואיחולי הצלחה  לנכדינו ונינותינו בפתיחת שנת הלימודים תשפ"ה, בתקווה גדולה שתבוא עליכם ועלינו לטובה!   לנינה שתגיע השנה לבית תינוקות , לקרני שלפעוטון, ליהלי בגן זית, לתומר בכיתה ב', לשני ב-ג', לתומי בכיתה ה', לרומי ב- ו' , ללי בכיתה ח', לגלי ב- ט', לניר בכיתה י"א, לאן, לליאן ויהב במכללה, ולקרין. ואחרונים אחרונים לשהם, ספיר, ורעיה בעבודת החינוך המפרכת. ולא שכחנו את מאי המתגייסת לצ.ה.ל! לכולכם שנה מוצלחת!!!
ו- 2 מיוחד למור בניכר: במשחק הראשון ב'לאומית', בין הפועל תל-אביב לבין ראשון לציון, בדקה ה- 86 'ראשון' הבקיעה גול וניצחה 2:1 , ממש שמחתי!!

הספריה מחכה לתלמידים. צילום: רעיה

"שבועטוב"!

"שבועטוב" (651)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

24.8.24   כ' אב תשפ"ד

 קראתי ש -63% מתושבי המדינה תומכים בהחזרת החטופים מיד…חשבתי שהרבה יותר, חשבתי ש- 100%. מאכזב!

ירדתי מבריכת השחייה לאחר מפגן השירה המקומי בקול אדיר ובווליום גבוה. לטעמי, שירים, ברובם, הם ביטוי לאינטימיות שנוצרת בינם לבין שומעם,  לרגעים שקטים נוגעים בנשמה, ולפעמים סוערים ואני מתכוון לזמר ולא לטכנאי הקול, השירים לפעמים רומנטיים, ליריים, תמיד מכוונים ללב המאזין. נדמה היה לי שזו הייתה תחרות של מי ישיר "יותר חזק- יותר גבוה – יותר רחוק". כשהבעתי את דעתי אמרו לי: אתה מפעם!  רציתי לומר עוד, שלא נראה לי למכור לחברים מזון בערבי קיבוץ ,אבל כבר הייתה לי התשובה מראש: אתה מפעם!

עם נתן יונתן

הגעתי הביתה וצפיתי בתוכנית שהוקדשה למשורר נתן יונתן, עבדתי איתו 18 שנה ב"ספריית פועלים" וזו הזדמנות לספר קצת על כך. 'האיש ההוא' היה אדם חם, נחמד וחביב, חבר טוב ותומך, 'האיש ההוא' היה איש צוות מעולה. כולנו אהבנו אותו בשל אישיותו, בשל דמותו ובלוריתו וכמובן, שיריו. התוכנית עליו בטלוויזיה, לכאורה סיפרה את תולדות חייו, מ"השומר הצעיר", דרך חייו בקיבוץ שריד וסופם הלא טוב, על היותו משורר מתוסכל שלא נכנס לרשימת המשוררים הרציניים דוגמת נתן זך או יהודה עמיחי, התוכנית נתנה תמונה חלקית מאוד של חייו, גרמה לדמותו עוול בהופכה אותו לנסיך היגון והשכול ולא סיפרה כלל שהיה  אדם חם, שמח, לבבי, אדם אוהב אדם שתענוג היה להיות בחברתו. היכרנו לאחר שבנו ליאור נהרג במלחמת יום הכיפורים וכבר באחת השיחות הראשונות בינינו סיפר לי על האירוע הנורא ששינה את חייו. בתקופה זו הבאתי אותו לקיבוץ לערב ספרותי (פעם היו ערבים כאלה) וחדר האוכל היה מפוצץ מאדם. התוכנית לא התייחסה לשלושה דברים משמעותיים בחייו: עבודתו במשך 35 שנים ב'ספרית פועלים', על עומק יחסיו עם בנו הצעיר שנותר ועל היותו אדם פוליטי. אני מודה, שיחסינו האישיים הועמו מעט בסוף תקופת עבודתו. ולמה? בתנועה הוחלט שב-'ספרית פועלים' יעבדו רק חברי קיבוצים למעט איש ייצור הספרים. בזמני עבדו חברים מלהבות הבשן, שריד, מזרע, מרחביה, עין השופט, עין החורש, גן שמואל, בית אלפא, הזורע ומשמר העמק- ברטה חזן, והייתה הרמוניה ושותפות נהדרת בינינו. לא רק מות ליאור שינה את חייו, גם נישואיו השניים. כשהעניינים בשריד הסתבכו (נרמז בכתבה) ונתן עזב את הקיבוץ, זימנתי אותו, כרכז המערכת, לשיחה ואמרתי לו שאם כבר אינו חבר קיבוץ, דרכנו צריכות להיפרד (השקפה מפעם). הוא כעס מאוד ואמר: "עזבתי את הקיבוץ אבל נשארתי איש תנועה ולכן אין סיבה שאפסיק את עבודתי" הוא הלך למזכיר התנועה ולרכז ו. ביקורת והם המציאו לו סטטוס: "חבר תנועה"! ופסקו שימשיך לעבוד כרגיל. ואז התעוררה שאלת גובה המשכורת ומכאן החלה ההתדרדרות ביחסים. כי כל העובדים היו פעילי תנועה, כלומר על חשבון מכסת ימי עבודה שהקיבוצים מסרו לתנועה (הסדר מפעם). ואז…העניינים הסתבכו עד שהגענו לבית משפט לעבודה בו עמדנו, זה מול זה. בית המשפט פסק לטובתנו וזה העכיר את היחסים עוד יותר. אמרתי לו לפני המשפט: "לא משנה מה יוחלט אני תמיד אוהב אותך ואזכור את השותפות הגדולה שהייתה בינינו". אסכם כך: אני מאוד אוהב את אישיותו החמה, אני מאוד אוהב את שיריו, אני מקשיב לשירים ברדיו ומיד מזהה את שיריו, על מדפינו נמצא אוסף כל שיריו. כשאיש כבר לא יזכור אותו, שיריו עוד יושרו וינציחו אותו לעד. וזה מה שרצה.                                                    

 מור, נכד יקר בניכר, רחוק גאוגרפית אך קרוב מאוד ללבנו ביקש שאספר כל שבוע על משחק מיוחד שראיתי בטלוויזיה, אז בשמחה: במוצ"ש ראיתי עד 01.00 משחק כדורגל בין שתי קבוצות ברזילאיות: פלמיירס מול סאו- פאולו. צפיתי בו והייתי מרותק. הייתה לי הרגשה שאני נמצא במופע מחול. בתנועות הגוף, בגמישות ובתיאום הקבוצתי. כדורגל שכולו טכניקה גאונית עם הכדור, ולא עם גוף היריב, כמו  זה האירופאי.  היה עונג גדול. עובדה שלא נרדמתי!                                          

תום בדמות ׳נתנאל׳- מתוך ״הגינה של תמרי״ בחינוכית כאן 11

ולענייני משפחה: אנחנו רוצים לברך את תומי על סיום הצילומים עבור הסדרה הראשונה לטלוויזיה בה הוא משתתף וממנו אני יודע שזה לא היה פשוט. חודש ימים, שעות על שעות ולימוד טקסטים בעל פה. מאחלים לך שבסדרות/סרטים שעוד בטח יבואו, יהיה לך יותר קל, כי יהיה יותר מוכר. שמחים אתך וגאים בך.

תימור בן יקר שלנו, מברכים אותך ביום הולדתך מכל הלב, אמנם אתה לא חי אתנו בקיבוץ אבל אתה בן קרוב ביותר ודואג. הטלפונים כמעט כל יום והניסיון המוצלח לשתף אותנו בחייכם – כשמן לעצמותינו, והקשר סביב 'שבועטוב'…  מאחלים לך שתמשיך בדרכך בהצלחה, הרבה בריאות לכל משפחתך שמחה והמון אושר!

רעותי חביבתנו, ברכות חמות גם לך הרבה שמחה, נחת, אושר ובריאות ביום הולדתך. אנחנו שמחים מאוד שאת איתנו ושהבאת לנו גם את נינה.         
אוהבים אותך מאוד ומאחלים לך רק טוב! אנחנו תמיד איתך!

"שבועטוב"!

"שבועטוב"(650)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

17.8.24  כ' אב תשפ"ד

אנחנו בפתחו של ספר "דברים", שהוא החומש החמישי שמתחיל ב:  מונולוג אדיר של משה הקשיש לפני מותו, לפני הכניסה לארץ. "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר". משה משחזר את כל התלאות שעברו במדבר במשך ארבעים שנה ומציין את אלה שעברו את כל המסע הזה, שעבורם הוא כישלון כי הם, דור המדבר, כולל הוא עצמו, לא יגיעו ליעד, ולא יכנסו לארץ. נאום-צוואה זה נועד לדור הבנים, שישמע ויפנים את הסיפור, את כל הטעויות הכישלונות וההישגים כדי לרשת ולזכור את מעשי הדור בגאווה. נאומו מאיר לנו את השינוי הגדול שחל במשה שהחל את דרכו כאיש כבד פה וכבד לשון, "לא  איש דברים אנוכי" ועד לנואם גדול שמדבר ומספר לכל העם את קורותיו. נראה שהדבר היחיד אותו הוא מסתיר הוא את כאבו האישי. משה כדרך הזקנים (כן, גם אני כבר נכלל ברשימה)  שזוכרים היטב מה היה בעברם הרחוק, אך אינם זוכרים כמה פעמים כבר סיפרו עליו. אז מי אנחנו שלא נתייחס בכבוד לסיפורו המופלא של העם שלנו אפילו אם לא פעם נתקשה להבין מי המדבר: הנביא, האלוהים או העם עצמו. סיימנו את המסע הגדול ואנחנו לפני הכניסה/ הכיבוש של הארץ. אסכם בקצרה מה קראנו, מה אירע עד שהגענו אל גבול הארץ המובטחת. התחלנו בספר 'בראשית' בבריאת העולם, אדם וחוה, קין והבל, נח  ואברהם שב'לך לך' הלך אל הארץ שהובטחה לו, יצחק ויעקב, יוסף ואחיו שהיו ל'עברים' כשירדו מצריימה והפכו לעם עבדים. בספר 'שמות' חלו השחרור מעבדות בהובלת משה, יציאת מצריים, קבלת התורה, בניית ונוהלי העבודה במשכן בספר 'ויקרא', וארבעים שנה במדבר בספר  'במדבר' עד שהגיעו לכניסה לארץ. ואמשיך באירועים: יהושע מתחיל במלחמות עקובות בדם לכיבוש הארץ. הכולל להרוג, לשרוף, לבזוז ולגרש ואם להיות אקטואלי –  ברוח זו – יש הרואים בימים אלה ממש הזדמנות להתיישב בעזה ובנותיה, ורואים בכך את המשך המורשת של הימים ההם שהתחילה ב – 1272 לספירה כשנכבשה יריחו. אלוהים ציווה את יהושע לעבור את הירדן  ולקיים את ההבטחות: 1. כל מקום בו ידרכו בני ישראל- יהיה שלהם.  2. אף אדם לא יערער אחרי מעשי יהושע ו- 3. הוא שרטט ליהושע את גבולות הארץ: בדרום- מדבר צין, בצפון ובמזרח- נהר פרת ובמערב- ים תיכון. כדאי לדעת על מה הכהניסטים מסתמכים.

ט' באב. כמה מילים על היום הזה: 1. בית המקדש הראשון נחרב בשל עבודה זרה, שפיכות דמים ושנאת חינם. הבית השני נחרב בשל שנאת חינם.   (הגדרה: כל שנאה שאינה מותרת בהלכה היא שנאת חינם). 2. אומרים שהרציחות ב'בית ראשון' היו רציחות רגילות, ואילו ב'בית שני' היו רציחות שבהיתר. כאלה היו הרציחות במאבק בין הצדוקים והפרושים. במיוחד בקרב הפרושים החשדניים. 3. מדוע ט' באב מחזיק כבר יותר מאלפיים שנה? יש האומרים שבזכות הצום המבדיל בין הכלל לפרט. הצום הוא אישי. כל אחד בפני עצמו מציין את היום, כל אחד חש בו על גופו שלו וכך, הדגש האישי המשותף לרבים, עובר מדור לדור. (כך בכל הצומות, לדעתי, ההבדל בין ט' באב לצום גדליה הוא בכמות הצמים) מדוע מבכים ומהו ייחודו של יום זה? כי כל המעשים הנוראים שקרו לעמנו נעשו בידי זרים, בידי גויים (נבוכדנצר בבית ראשון וטיטוס והרומאים בבית שני ואפשר להמשיך עד השביעי באוקטובר) ואילו את ט' באב, חורבן בית שני עשינו בעצמנו לעצמנו.

צילום: רעיה

מחר נקום לשבוע חדש, ליום חדש, ליום הולדתו של תימור שלנו.

"שבועטוב"!

"שבועטוב" (649)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

10.8.24   ו' אב תשפ"ד

צילום: רעיה

שתי 'פרשות' היו לנו השבוע: "מטות" ו"מסעי" שהן סוגרות את ספר "במדבר" ולמעשה את סיפור בני ישראל במדבר בואך הכניסה לארץ. הספר הבעל"ט "דברים" הוא נאום צוואה ארוך של משה. יש בפרשות הללו הרבה 'אלמנטים', כמו שאומרים היום בעברית, ומתוכם אעסוק בסוגיית הצבא. לקראת היציאה למלחמת הנקם במדיינים צריך היה לארגן לוחמים, להקים צבא. משה מצווה על כל שבט לגייס מכסה בת אלף אנשים למלחמה. מכך אנו לומדים שלא היה צבא קבע מקצועי, לא היו גנרלים שהמלחמה היא מקצועם. לכל מלחמה נערך גיוס מלא או חלקי של צעירים לצאת למלחמה. אותם צעירים שסיכנו את חייהם יכלו לצאת ברכוש גדול מהמלחמות. הלקיחה בשבי, השלל והביזה יכלו לבסס לצעיר את כל חייו. זו הייתה הסיבה לכך שהשמידו את מחנות האויב, הרגו את כול הגברים ולא לקחו שבויים. הכל, כדי לזכות ברכוש הנטוש שכלל נשים צעירות, עבדים, עדרי צאן, שטחי אדמה וכמובן, כסף וזהב. זה היה המנוע של הצעירים האלה להתגייס לצבא הזמני המוקם לצורך המלחמה המסויימת. מעניין שבני השבטים ראובן, גד וחצי מנשה החליטו להתיישב מחוץ לגבולות הארץ בעבר הירדן, שכבר נכבשה קודם לכן במלחמת נקם במדיינים והם ניסו שלא לשלוח את אנשיהם למלחמה , אך משה מכריח אותם ואומר להם : "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" בקיצור:  אין מיוחסים ואין משתמטים, יש שוויון בנטל!" לצבא הזה קראו "צבא העם". השיעור של משה ב"סולידריות לאומית" הצליח. גם צה"ל, למעשה, הוא צבא העם, "צבא ההגנה לישראל"! כי כל צעיר בן 18 שנים חייב בגיוס לצבא על פי חוק. צבא, כידוע, הוא נטל עד שהופך, למשרת בו, לנכס, נכס שמלווה אותך כל החיים. אבל האם באמת קיים שיוויון בנטל? כולנו חיים את אי השיוויון הזה יום-יום. ואני מתכוון במפורש לסיפור הארוך והכואב המלווה את אזרחי המדינה שנים רבות והוא גיוס של אלה המאמינים שמי שמגן ומציל את המדינה זה לא הצבא, אלא התורה, בקיצור: החרדים! הגעתי למסקנה שהמסחרה על גיוסם צריכה להיפסק. הבקשות, הפניות, התחינות לרבנים, יצירת הסדרים מגוחכים ו'הסכמות'. עבר זמנם! הפתרון היחיד שנותר הוא הפרדת הדת מהמדינה ועל כך צריך "לצאת לרחובות", רק כך אפשר יהיה לקיים את "השיוויון בנטל". יש לי חבר שכבר תקופה ארוכה אומר זאת בכל הזדמנות, והיום, אני כותב זאת. אין פתרון אחר שיהפוך אותנו למדינה בה כולנו נהיה שווים לשאת בנטל הביטחון הקיומי שלנו.                                                  
ומשהו אישי: השבועיים של האולימפיאדה הם מהשבועות בהם ההנאה בצפייה בה מעבירה את זמני וגורמת 'להתעלות' על הרוע השוטף והזורם בחיים. ואז.. אתה נזכר שוב בחטופים והכל מתגמד…                               
 "שבועטוב"!