"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
24.8.24 כ' אב תשפ"ד
קראתי ש -63% מתושבי המדינה תומכים בהחזרת החטופים מיד…חשבתי שהרבה יותר, חשבתי ש- 100%. מאכזב!
ירדתי מבריכת השחייה לאחר מפגן השירה המקומי בקול אדיר ובווליום גבוה. לטעמי, שירים, ברובם, הם ביטוי לאינטימיות שנוצרת בינם לבין שומעם, לרגעים שקטים נוגעים בנשמה, ולפעמים סוערים ואני מתכוון לזמר ולא לטכנאי הקול, השירים לפעמים רומנטיים, ליריים, תמיד מכוונים ללב המאזין. נדמה היה לי שזו הייתה תחרות של מי ישיר "יותר חזק- יותר גבוה – יותר רחוק". כשהבעתי את דעתי אמרו לי: אתה מפעם! רציתי לומר עוד, שלא נראה לי למכור לחברים מזון בערבי קיבוץ ,אבל כבר הייתה לי התשובה מראש: אתה מפעם!
הגעתי הביתה וצפיתי בתוכנית שהוקדשה למשורר נתן יונתן, עבדתי איתו 18 שנה ב"ספריית פועלים" וזו הזדמנות לספר קצת על כך. 'האיש ההוא' היה אדם חם, נחמד וחביב, חבר טוב ותומך, 'האיש ההוא' היה איש צוות מעולה. כולנו אהבנו אותו בשל אישיותו, בשל דמותו ובלוריתו וכמובן, שיריו. התוכנית עליו בטלוויזיה, לכאורה סיפרה את תולדות חייו, מ"השומר הצעיר", דרך חייו בקיבוץ שריד וסופם הלא טוב, על היותו משורר מתוסכל שלא נכנס לרשימת המשוררים הרציניים דוגמת נתן זך או יהודה עמיחי, התוכנית נתנה תמונה חלקית מאוד של חייו, גרמה לדמותו עוול בהופכה אותו לנסיך היגון והשכול ולא סיפרה כלל שהיה אדם חם, שמח, לבבי, אדם אוהב אדם שתענוג היה להיות בחברתו. היכרנו לאחר שבנו ליאור נהרג במלחמת יום הכיפורים וכבר באחת השיחות הראשונות בינינו סיפר לי על האירוע הנורא ששינה את חייו. בתקופה זו הבאתי אותו לקיבוץ לערב ספרותי (פעם היו ערבים כאלה) וחדר האוכל היה מפוצץ מאדם. התוכנית לא התייחסה לשלושה דברים משמעותיים בחייו: עבודתו במשך 35 שנים ב'ספרית פועלים', על עומק יחסיו עם בנו הצעיר שנותר ועל היותו אדם פוליטי. אני מודה, שיחסינו האישיים הועמו מעט בסוף תקופת עבודתו. ולמה? בתנועה הוחלט שב-'ספרית פועלים' יעבדו רק חברי קיבוצים למעט איש ייצור הספרים. בזמני עבדו חברים מלהבות הבשן, שריד, מזרע, מרחביה, עין השופט, עין החורש, גן שמואל, בית אלפא, הזורע ומשמר העמק- ברטה חזן, והייתה הרמוניה ושותפות נהדרת בינינו. לא רק מות ליאור שינה את חייו, גם נישואיו השניים. כשהעניינים בשריד הסתבכו (נרמז בכתבה) ונתן עזב את הקיבוץ, זימנתי אותו, כרכז המערכת, לשיחה ואמרתי לו שאם כבר אינו חבר קיבוץ, דרכנו צריכות להיפרד (השקפה מפעם). הוא כעס מאוד ואמר: "עזבתי את הקיבוץ אבל נשארתי איש תנועה ולכן אין סיבה שאפסיק את עבודתי" הוא הלך למזכיר התנועה ולרכז ו. ביקורת והם המציאו לו סטטוס: "חבר תנועה"! ופסקו שימשיך לעבוד כרגיל. ואז התעוררה שאלת גובה המשכורת ומכאן החלה ההתדרדרות ביחסים. כי כל העובדים היו פעילי תנועה, כלומר על חשבון מכסת ימי עבודה שהקיבוצים מסרו לתנועה (הסדר מפעם). ואז…העניינים הסתבכו עד שהגענו לבית משפט לעבודה בו עמדנו, זה מול זה. בית המשפט פסק לטובתנו וזה העכיר את היחסים עוד יותר. אמרתי לו לפני המשפט: "לא משנה מה יוחלט אני תמיד אוהב אותך ואזכור את השותפות הגדולה שהייתה בינינו". אסכם כך: אני מאוד אוהב את אישיותו החמה, אני מאוד אוהב את שיריו, אני מקשיב לשירים ברדיו ומיד מזהה את שיריו, על מדפינו נמצא אוסף כל שיריו. כשאיש כבר לא יזכור אותו, שיריו עוד יושרו וינציחו אותו לעד. וזה מה שרצה.
מור, נכד יקר בניכר, רחוק גאוגרפית אך קרוב מאוד ללבנו ביקש שאספר כל שבוע על משחק מיוחד שראיתי בטלוויזיה, אז בשמחה: במוצ"ש ראיתי עד 01.00 משחק כדורגל בין שתי קבוצות ברזילאיות: פלמיירס מול סאו- פאולו. צפיתי בו והייתי מרותק. הייתה לי הרגשה שאני נמצא במופע מחול. בתנועות הגוף, בגמישות ובתיאום הקבוצתי. כדורגל שכולו טכניקה גאונית עם הכדור, ולא עם גוף היריב, כמו זה האירופאי. היה עונג גדול. עובדה שלא נרדמתי!
ולענייני משפחה: אנחנו רוצים לברך את תומי על סיום הצילומים עבור הסדרה הראשונה לטלוויזיה בה הוא משתתף וממנו אני יודע שזה לא היה פשוט. חודש ימים, שעות על שעות ולימוד טקסטים בעל פה. מאחלים לך שבסדרות/סרטים שעוד בטח יבואו, יהיה לך יותר קל, כי יהיה יותר מוכר. שמחים אתך וגאים בך.
תימור בן יקר שלנו, מברכים אותך ביום הולדתך מכל הלב, אמנם אתה לא חי אתנו בקיבוץ אבל אתה בן קרוב ביותר ודואג. הטלפונים כמעט כל יום והניסיון המוצלח לשתף אותנו בחייכם – כשמן לעצמותינו, והקשר סביב 'שבועטוב'… מאחלים לך שתמשיך בדרכך בהצלחה, הרבה בריאות לכל משפחתך שמחה והמון אושר!
רעותי חביבתנו, ברכות חמות גם לך הרבה שמחה, נחת, אושר ובריאות ביום הולדתך. אנחנו שמחים מאוד שאת איתנו ושהבאת לנו גם את נינה.
אוהבים אותך מאוד ומאחלים לך רק טוב! אנחנו תמיד איתך!
"שבועטוב"!
שבועטוב 