חודש: ספטמבר 2024

"ככל שנודה יותר על היש  –  נבין יותר שיש על מה".

28.9.24   כ"ה אלול תשפ"ד

אני מקדיש את "שבועטוב" לראש השנה. בריאת העולם חלה בדיוק היום, לפי התאריך העברי בכ"ה באלול, הנקרא "יום אחד" ולא יום ראשון. ראש השנה, א' תשרי (השם תשרי לקוח משם החודש הבבלי תשוריתו) הוא היום בו נברא האדם, שהוא, כידוע, היום השישי לבריאה. ואיך נברא האדם הראשון? להלן תיאור בריאתו שעה אחר שעה: בשעה הראשונה הוצבר עפרו. בשעה השנייה נבראה צורתו. בשלישית, נעשה גולם. ברביעית נתקשרו אבריו. בחמישית נתפתחו נקביו. בשישית נתנה בו נשמה ובשעה השביעית עמד על רגליו.                                                                                 
אם ראש השנה הוא יום בריאתו של אדם נקדיש לו ליום "הולדתו" סיפור, שרובכם אינו מכיר, הנקרא "ספר אדם וחווה". שנים שאני לומד תנ"ך ולא נתקלתי בשום מקום ואפילו ברמז על ספר זה. לכן אספר עליו:

"ספר אדם וחווה" שייך ל'ספרים החיצוניים', אלו שחז"ל, מעצבי התנ"ך, החליטו שאין להם מקום בו, כולל רשימה נכבדה של ספרים כמו: 'דברי איוב', 'ספר המכבים', 'חכמת שלמה' ועוד רבים. הספר שנכתב לפני חורבן בית שני מספר על קורות אדם וחווה אחרי שגורשו מגן העדן. הם הולידו את קין והבל שבגרו ועזבו את הבית.  הסיפור מספר שחווה ראתה בחלומה את דמו של הבל ניגר מפי אחיו קין. החלום גרם לזוג ללכת לבקר את בניהם ולשאול לשלומם ואז מצאו את גופתו של הבל והתברר להם שקין רצח אותו. לאחר הרצח, שחווה לא התאוששה ממנו כל חייה, אלוהים גמל לאדם ונתן להם עוד בן, את שת, לנחמה. חלפו השנים ונולדו לזוג עוד שלושים בנים ושלושים בנות. וכשאדם חלה, וסבל סבל רב, חווה יחד עם שת חזרו לגן העדן לחפש את שמן עץ הדעת כדי להקל על כאביו ולא עלה בידה להשיגו. בדרך לגן העדן היא מספרת לו על חייהם  בגן העדן לפני שגורשו. אדם מת בגיל 930 שנים ונקבר על ידי האל והמלאכים, ליד הבל. כעבור ששה ימים נפטרה גם חןוה ונקברה לידם. (תמצית הסיפור).

על כולנו עברה שנה קשה, כואבת, שנה של מצוקה ומועקה גדולה. בפרוס השנה החדשה אנחנו רוצים לברך את כולכם ולאחל לכם שנה טובה ומבורכת, שנה שמחה ומאושרת בשיר "הושע נא" שנכתב בידי דליה מרקס.                                
"למען אהבה של אמת                                                                                  
למען ברכה בכל עת                                                                                  
למען גשמים בעתם                                                                                         
למען דרכים ותיקונן                                                                                     
למען הרים ומעברם                                                                                      
למען ויעודים ותוחלתם                                                                                  
למען זיכרונות עתים                                                                                       
למען חלומות טובים                                                                                 
למען טוב העולמים                                                                                       
למען יופי החיים                                                                                             
למען כח ליעפים                                                                                            
למען לטיפה לכואבים                                                                                    
למען מנוחה והחלפת כח                                                                              
למען נחמת לב ומנוח                                                                                 
למען ספקות במידתם                                                                            
למען עימותים ופתירתם       
למען פתיחת הלב                                                                                           
למען תת צרי לכאב                                                                                             
למען קולות הקוראים                                                                                    
למען רחמים מתעוררים                                                                               
למען שינה בעתה                                                                                          
למען תקוה והגשמתה.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה!

פינת הספורט (מור): נתניה ניצחה סוףסוף.

שנה טובה ו"שבועטוב"!!!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

21.9.24   י"ח אלול תשפ"ד

הקיבוץ לתפישתי, משול לאגרוף. התושבות, היא אחת מפתיחת האגרוף לאצבעות פסוקות: הקיבוץ – חוזק ועוצמה, התושבות – ההולכת וגדלה – החלשות והרפייה. הקיבוץ (היום), מביטחון ואמונה בדרך,(אסטרטגיה) לחולשה והססנות. (טקטיקה) התושבות הגדולה והגדלה גם אחת הסיבות לכך.

עירית ברק הייתה חברה שלנו. זה התחיל בשיחות על ספרים שקראה, והיא קראה! נמשך בארוחות בוקר משותפות, בשיחות רבות וביקורים ושיחות טלפוניות ארוכות בעיקר בהן הביעה את אי שביעות רצונה ממה שקורה בקיבוץ לעומת פעם….  פעם כשהייתה כדורסלנית מצטיינת, פעילה חברתית, מפיקה אירועים, שיחות עם חברים, ושיא תפקודה, כרכזת עבודה, שהצליחה בו מאוד. נתינה בלב רחב, איכפתית, חברה טובה. יהי זכרה ברוך!

בפרשת השבוע "כי תצא" קיימת פרשייה המתייחסת לשנה הראשונה לנישואים. "נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושימח את אשתו אשר לקח" ואני מקדיש את הקטע לתום ורוני לכבוד נישואיהם.
כתוב שבשנה הראשונה לנישואים, לא תצא למלחמה, ולא תחויב כלל במשימות ציבוריות. כל זה נועד להקמת בית, זוגיות ומשפחה, לבנות את יסודות התא המשפחתי בשקט ללא הפרעות ורעשי רקע. ולאן מפנים את בני הזוג? לשמחה! ולא סתם שמחה אלא ל"שמחת גן העדן", זו השמחה שהייתה לאדם וחוה (בני הזוג הראשונים בהיסטוריה) בגן העדן, שהיו מרוכזים רק אחד בשנייה ולא היה מה שיסיח דעתם מעצמם. וכל זאת, שבני הזוג ירגישו מתחילת דרכם המשותפת תחושת גן עדן.

כאשר רואים על פני האנשים את מה שהם חושבים, את מה שהם מרגישים, בימים כאלה אנחנו מחפשים את הביטוי למצב רוחנו גם בקריאת שירי משוררים. (וצצו רבים במלחמה הזו).  ובחרנו אחד מהם.

ברכות חמות, חיוך גדול ואוהב, ברכות שמחות לג'ני ביום הולדתה. שתזכי לבריאות טובה, לנחת ואושר במשפחתך ולשמחה עם תימור וילדיכם אן, מאי, לי ותום. שתמשיכי לייצג אותנו בהפגנות ואפילו תניפי דגל עבורנו.
אוהבים אותך ושולחים לך חיבוק ענק!

ולפינת הספורט (מור) לא ראיתי את יונייטד סו"ס מנצחת, צפיתי בשני אירועים קשים. הראשון שבהם איגרוף נשים שהיה נורא ולא יכולתי לראותו אלא כמה דקות בודדות, והשני, המשחק בין ברזיל לפרגוואי, בו לא תאמינו, ברזיל נוצחה 2:1 וזה כבר היה יותר מדי בשביל מעריץ ברזיל שכמוני.
"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

14.9.24   י"א אלול תשפ"ד

השבוע שוב שמענו פעמים רבות: ש"המצב נורא ואיום, אני עוזב את הארץ, אבל… עוד לא עשיתי דרכון זר". שמעתי גם קול אחר האומר: "אלה אנשים חסרי תודעת מולדת".  האם זה כישלון של החינוך?

פרשת השבוע "שופטים" מאוד דומה לימינו אנו. "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך… וישפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקזז שוחד… צדק, צדק תרדוף" (אז מה?…). אף שהפרשה מתחילה בהגדרת תפקיד השופטים והשוטרים כוונתה היא דווקא למעמד הכוהנים והצבת גבולות למעורבותם של הכוהנים גם בדברים שאינם בתחומי הדת. (משהו השתנה?…) הפקעת סמכויות השופט לידי הכוהנים, לא נבעה מכך שהכוהן חכם מהשופט אלא מכך שהשופט מונה/נבחר ואילו הכוהן קיבל את תפקידו בירושה. נושא השוחד הטריד מאוד כבר בימי 'המדבר' ומופיע במשפט : "השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" במילים של היום, גם לשופט הגדול יכולה להיות תאוות בצע ותאוות רכוש, ואילו הכוהן, נקי מאלה ולכן אינו יכול להיחשד בתאוות בצע. על כל פסיקה שלו יקבל בדיוק את אותו גודל נתח מהקרבת הקורבן, ואינו צריך לעמוד בפיתוי כלשהו בפסיקת דינו. כל זה כמובן מתייחס רק לתקופת 'המדבר'. כי חל שינוי גדול בהתנהגות הכוהנים כשהתנחלו בארץ. ועל כך בהזדמנות אחרת.

בשיחת טלפון שאל אותי חבר מי לדעתי היה האיש החשוב ביהדות, מלבד משה רבנו. סיפר, שהוא יושב עכשיו בבית קפה עם חברים והם מתווכחים על כך. עניתי שלדעתי יש כמה וכמה דמויות חשובות, אך לדעתי, רבן יוחנן בן זכאי הוא האיש. בקיצור ריב"ז. איך הגעת אליו? שאל, השבתי לו שזה האיש, ש'קרא את המציאות עוד לפני חורבן בית שני ב- 70 לספירה, והבין מה עומד לקרות'. הוא הצליח לצאת/להימלט בארון קבורה מירושלים הנצורה והלך ליבנה. שם הוא הקים מרכז רוחני ומשם הוא שינה את פני היהדות: מעם שעוסק בטקסים ובקורבנות בבית המקדש לעם שבמרכז חייו הלמידה, לימוד התורה. בפועל, הפך את בתי הכנסת כתחליף ל'מקדש' בעבודת הקודש, הפך אותם גם למקום התכנסות, למרכז חיי הקהילה. בזכות  השינוי במהות היהדות שהנהיג, עם ישראל התקיים, כעם, אלפיים שנים בגולה. הוא קטע אותי ואמר משהו כמו: "כאן אף אחד לא שמע עליו" ושיחתנו תמה. אני מניח שיש שיחלקו על דעתי ויציעו 'מועמדים' אחרים.

עד כאן ענייני 'רוח' וכעת ל-'חומר'. באנו ל'חג האוכל' על הדשא הגדול ביודענו שלא האוכל ילהיב אותנו. באנו וראינו פעילות רבה. ראינו המון אנשים שמחים ובימים רעים אלה זה היה מאוד מרענן ושונה. לצאת לרגע מטרדות היום, רגע להתנתק מהמועקה. נכון, שסביב אוכל קל לרכז אנשים ולגבש אותם ליחידה. היו הרבה אנשים, הרבה שמחה והרבה רעש! נראה לי שהיה זה אירוע נכון במקום הנכון ובזמן הנכון. מגיעה תודה למארגנים ולכל הרבים שהיו שותפים בהכנות ובהגשת האוכל בדוכנים.

ולפינת הספורט (למור): לראשונה בחיי צפיתי במקצוע ספורט שלא שמעתי עליו עד לאולימפיאדת הנכים: "כדורשער"! משחק בין שתי קבוצות, שבו יש שערים גדולים מהרגיל ושלוש(ה) עוורים מכוסי עיניים צריכים להבקיע גול ממרחק, בזריקת יד, מול קבוצה יריבה של שלושה עוורים שלא רק זורקים אלא גם מגינים על השער. משחק שהוא מעין שילוב בין באולינג וכדור יד. צפיתי במשחקי נבחרת הנשים שלנו, באולימפיאדת הנכים, ששיחקה נהדר וזכתה במדליית הכסף. שאפו!!!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

7.9.24    ד' אלול תשפ"ד

יצאתי מביתי, הכל נראה לא טוב, ההרגשה כבדה ומכבידה, עשרה נרצחים ביום אחד, המחשבה על שהיית חטופים במנהרות נוטלת שלווה ולפתע  – שתי ציפורים רוקדות על הדרך- איך הן מרשות לעצמן את החופש והשמחה הזו?

אנחנו היום עם מפולג. אולי בדומה לתקופת הצדוקים והפרושים. אך מנפנפים שאנחנו עם אחד. הדיון על ציר פילדלפי הפך לוויכוח מר גם על מהי היהדות ומיהו היהודי, פדיון שבויים מול 'ניצחון מוחלט' וברקע מתנגן השיר מקזבלן "כולנו יהודים!" לפעמים נראה לי שאורי אורבך (אדם דתי שהערכתי מאוד בשל כתיבתו ואמרותיו) אמר פעם: "יש כמה מילים שאנחנו לא מפסיקים לשמוע כשאנחנו מדברים על יהדות: "חרם, עימות, מחאה, קיפוח, כפייה, איסורים, השתמטות, ממסד". ושכחנו שהיהדות שלנו היא: "רגש, חוויה, הזדהות, צדק, ארץ, זיכרון, געגוע, המשכיות". (סוף ציטוט). ואני מוסיף: עזרה הדדית, מחויבות ומולדת של עם בארצו.
בעיני, זו המשמעות ה'יהודית' להחזרת החטופים  ע כ ש י ו.

ביום השני למלחמת יום הכיפורים, סביב השעה 04.00, בצומת ווסט שברמת הגולן, לאחר הפגזה חזקה, לא יודע מהיכן צץ אדם וחילק לכולנו ספרון תהילים קטן. הספרון הזה נמצא בתיקי מאז (ר' צילום) נתקלתי בו כשעשיתי סדר בתיק וזה נתן לי הזדמנות לומר משהו על ספר תהילים הכולל מאה וחמישים מזמורים. תהילים הוא ספר תפילות קדום שעל פי המסורת כתב דוד המלך, המכונה "נעים זמירות ישראל". הקוראים בו בימינו נרתעים מלשונו הקשה ומדימויים רחוקים מהם,  אך נודה, שפסוקים מספר 'תהילים' מהווים מקור לא אכזב לחיבורי פיוטים חדשים בשירה העברית גם כיום.

קראתי את דברי הזעם של גדי לין על ההחלטה שלא לקבל את בתו לחברות בקיבוץ. פעם בעשר שנים בערך אנחנו עדים לתופעה שהקיבוץ מצביע נגד קבלת בן/ת ואחרי שנפגשים בהורים השבורים מביעים צער, הזדהות ואפילו חרטה. עלינו להחליט פעם אחת איך מתקבלים הבנים לחברות, האם אנחנו מקבלים את הבנים, שהם בגירים, על פי חוק, בזכות  עצמם והתנהלותם, או שאנחנו מקבלים את הבנים (הבגירים על פי חוק) בגין ההורים (גדי הוסיף גם סבים). כי אם זה בגין ההורים, אין צורך כלל בהצבעה לקבלת בנים לחברות. אולי לחזור לימים (שנות הארבעים) שהקבלה לחברות היא קבוצתית קולקטיבית עם סיום י"ב ושנות החינוך במוסד.  אך אם הם מתקבלים כיחידים, כפי שנהוג היום, ואני בעד, להתנהלות כגון אלימות, סמים וחוסר יושר מצד אחד, ואי מילוי חובות כמו עבודה ועוד, מצד שני, יש ביטוי בתוצאות. ומה/איך הלאה? תוצאת ההצבעה מעבירה את ביצוע ההחלטה למזכירות ללא הנחיות ברורות. אנחנו יודעים שאין ביכולתנו לסלק מישהו/הם בכוח המילים ולא בכוח פיזי, אז בואו נדון, למשל, בהצעה ששמעתי, על הוספת סטטוס חדש בין התושבות לחברות? כדאי להתמודד עם הנושא הזה בהקדם לפני המקרה הבא.

ולספורט… (מור) התרגלנו עם השנים שבמשחקי הכדורגל בין סחנין לבית״ר ירושלים יש אלימות פיזית. במשחק השבוע זו כבר הייתה אלימות מסוג אחר, אלימות לאומנית.  בעת שירת ההמנון, לקרוא קריאות בוז ולהפנות את הגב!   זו כבר מחאה לאומנית, ומה חשבתם, ש"ל פמיליה" לא ינצלו את ההזדמנות להרביץ ועם מקלות? כבר לא מספיק לומר "נו נו נו"! וגם קנס כספי לא ירגיע, צריך טיפול מסוג אחר. מעניין אותי, האם התופעה תחזור גם בשבת הקרובה מול מ.ס. אשדוד.

"שבועטוב"!