חודש: אוקטובר 2024

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

2.11.24    א' חשון תשפ"ה

יום הולדתי השנה, שבו הגעתי לגיל 91 המכובד, אינו משמח אותי. לא רק בשל האסון הלאומי על חטופיו ונופליו, הפצועים והפגועים והעקורים מביתם, האובדן ווהשכול, אלא גם באופן אישי. לשני דברים הקדשתי את חיי, למשפחתי ולקיבוצי, משמר העמק!  הקיבוץ, אני חוזר ואומר וכותב, לדעתי כבר הולך ופוחת להיות קיבוץ, ואין בידי לעשות דבר אלא למלמל לעצמי ולכם בצער את מה שכתבתי לפני שנים ב"שבועטוב":
כשלא ברור החזון  –  עושים חוזה.
כשלא מצליחים לתקן  –  עושים תקנון.
כשלא מגיעים להסכמות  –  עושים הסכם.
כשלא מצליחים לברר  –  פונים לבוררות.
כשלא נותנים דין וחשבון  –  פונים לעורך דין… והוא כבר יגיש את החשבון.
וכשלא יכולים לשלם את החשבון  –  חוזרים שוב אל החזון?
היום (2024) הייתי מוסיף:
כשלא ברורה מהות החברות  –  גדלה התושבות.
כשאינך מכיר את החברים –  נוצר הניכור.
כשהעיקר הוא מימוש עצמי  –  רבים רבים עובדים בחוץ, ורק גרים בקיבוץ.
כשאין מספיק תודעה לעבודה עצמית  –  מתרבים השכירים.
כשלא יהיה שיוויון בערך העבודה  –  יהיה שיוויון! רק חלק יקבלו יותר.
כשאין שקיפות  –  מישהו מחליט בשבילך.
כשאין חזון  –  התכלית היא הממון.
כשיוגש החשבון אולי ניזכר בחזון!  
עצוב לי, שהגענו לכך וידי קצרה מהושיע.
והקיבוץ, שככל שישתנה, תמיד הוא הבית!, ביתנו שלנו, מפעל חיינו!!  
"את לי פינת יקר בירכתי אפריים, ביתי, צורי ושיר דמי"… (ע. הלל)

 ולמשפחתי האהובה, ילדינו, בנות ובני זוגם, נכדינו וגם כמובן נינותינו, מקור אושרנו, שמחתנו וגאוותנו, היצירה הנהדרת שלנו!

בשמחה רבה אברך את סיון ומיה ליום הולדתן.
לסיון! עברתי שנה בו הרביתי לסור למרפאה. ותמיד חתרתי להתקבל אצלך ולמה? מבט ההבנה שאת מפנה אלי, חרדן בריאותי שכמוני, חילופי המילים בינינו, החיוך הנלווה, והטיפול המעשי, זו ההזדמנות לומר לך תודה ולאחל לך ביום הולדתך את השגרתית שבברכות: אושר , שמחה ובריאות! ואהבה!

ולמיה! להודות לך על היותך משפחתית ודואגת לנו בחום ואהבה ובשנה הקשה שהייתה לכולנו, שחסרת לנו בשל נסיעותיך להפגנות, בהן ייצגת גם אותנו במסירות ונאמנות, גאים בהתמדתך! זו הזדמנות לומר לך בהערכה רבה תודה. נאחל גם לך את השגרתית שבברכות רק אושר, שמחה ובריאות! ואהבה!

ואני לא יכול בימים אלה, שלא לשלוח ברכה ואיחולי הצלחה לנכדתנו התשיעית מאי, שהתגייסה השבוע כתצפיתנית. עוד לפני שנתיים הייתי מאחל לה: "שירות קל ונעים" היום זה שונה ולכן נאחל לך שירות – שליחות לפעמים קשה לפעמים מאוד. מסירות לתפקיד, עבודה מעניינת. משמעותית ונאמנות לעקרונותיך הם המפתח לשירות, ששנים 'אחרי' (מניסיוננו) תזכרי ותאמרי שתרמת למדינתנו משהו ולא "בזבזת את הזמן".

"שבועטוב"!                                                                                                  

"האם "שמחת תורה" תשפ"ה –  היא שמחה לאומית או אזכרה לאומית?
"האם "שמחת תורה" תשפ"ה –  היא מלחמת השמחה בעצב ובכאב?

26.10.24    כ"ד תשרי תשפ"ה

ב'גיליון' זה מסתיימות 13 שנים לכתיבת "שבועטוב". (הראשון נכתב ב- 28.10.2011) ושוב התלבטנו האם להמשיך גם בשנה ה -14 . ומה היו ההתלבטויות? אני יודע שחלק מכם לא 'סובל' ואולי גם לא קורא את הקטעים הקשורים לתנ"ך, ל'פרשת השבוע' ולפרשנויות שלי, וחלק אחר אינו אוהב את ההערות שלי ואת דעותיי על הנעשה בקיבוץ היום, שהוא כבר לא כל כך קיבוץ אבל הוא תמיד הבית שלנו. או על שאני מספר מה ואיך היה פעם, שזה בהחלט יכול להיות מעיק. העניין הוא שאני נהנה בכתיבה הזו ורעיה נהנית לערוך את כתיבתי, אז  סיכמנו בינינו שאם זה כך, לפעמים פשוט נכתוב ונכניס למגירה. ולמי שדואג, יש לי מספיק תכניות מה לעשות על אף גילי.

אני רוצה לפתוח את השנה ה-14 באופן אחר, בסיפור שכתבתי לזכרו של חבר-חייל שמתקשר ל'סוכות'.
חג סוכות המוזר שלי
(מוקדש לברוך ממן)
אספר לכם על חג סוכות הכי מוזר שחגגתי בחיי, שאירע במלחמת יום הכיפורים. במלחמה לא חושבים על חגים, חושבים רק על מה אתה צריך לעשות וכך היה. כשחזרתי בערב סוכות מהפעילות בה השתתפתי הלכתי לאוהל ששימש כחדר אוכל, אכלתי משהו וחיפשתי קצת שקט. את השקט הזה מצאתי בקבינה של המשאית של ברוך ממן. הירח הבהיק במלואו וכך מצאתי את המשאית שלו בקלות בין עצי האיקליפטוס. פתחתי את הדלת וראיתי שקירות הקבינה מקושטים בענפי איקליפטוס וליד ההגה ישב ממן והחזיק בידו בקבוק יין וספר תנ"ך. "מה זה"? שאלתי, כי בכלל לא זכרתי שאנחנו בערב סוכות והוא השיב: הערב ערב סוכות! בדרך למאהל אספתי כמה ענפים ובניתי לי סוכה בתוך האוטו". "סוכה יפה בניתי" וחייך אלי. ממן עלה לארץ ממרוקו כשהיה בן חמש עם משפחתו, משפחה מסורתית. הוא ישב ושתק, שפתיו מלמלו משהו ואז פנה אלי: "אני חושב עכשיו על אבא. הוא לבד בבית הכנסת עומד ומתפלל לאלוהים, עצוב לי שהוא לבד, כל בניו מגוייסים למלחמה. אני חושב על אימא העומדת ומביטה בו מעזרת הנשים עם אחיותי ואשתי ומתגעגע אליהם מאוד". הוא פתח את בקבוק היין ומזג לשנינו. ברך ברכה ופנה אלי: "ספר לי מה עושים אצלכם בקיבוץ בחג הסוכות, איך אתם חוגגים"? סיפרתי לו על חג הסוכות אצלנו, שהוא יותר חג אסיף. תיארתי לו איך כל הקיבוץ יושב על הדשא הגדול מול הבמה ואיך מתנהלת מסכת הריקודים, מריקוד כפות התמרים שרעייתי כבר רוקדת אותו המון שנים ועל ריקוד הסכך של הילדים וריקוד העבודה וריקוד המים. סיפרתי לו על שיירת העגלות הקטנות המובלות על ידי טרקטור והילדים המספרים על ענפי המשק ומברכים אותם ואני, כן אני, מוביל את השיירה עם טרקטור שצבעו ירוק כבר שמונה שנים ותמיד לוקח איתי אחד מילדי על הברכיים. סיפרתי לו שהטקס רצוף קטעי קריאה גם מהמקורות וגם מהווי ההתיישבות העובדת ואז שאל: "ומתי אתם הולכים לבית הכנסת"? רציתי לומר לו שאין לנו אבל בדיוק ברגע הזה, קראו לי לצאת לפעילות והבטחתי לו כשאחזור נמשיך את טקס חג הסוכות האינטימי של שנינו. אבל זה לא יצא. כשחזרתי לפנות בוקר ברוך כבר יצא למשימה שלו. אז הלכתי לישון. אני לא יכול לספר לכם שחגגתי את חג הסוכות של אותה שנה, אבל משהו סמלי צנוע היה לי.  חג קטן חגגנו בזכותו של ברוך ממן אפילו במלחמה הקשה ההיא.

שמלת הסוכות מדור לדור: מרעיה לתימור, להדר ולמור

"שבוע טוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

19.10.24   י"ז תשרי תשפ"ה

משהו על 'שמחת תורה' זו שאינה ה- 7 באוקטובר. שמחת תורה חותמת את חג הסוכות הנחגג שבעה ימים. אם סוכות הוא חג של יציאה מהבית אל הטבע, בו התורה מורה להקריב שבעים פרים המייצגים שבעים אומות תבל ועל ידי כך יוצרת קשר לאנושות כולה , הרי שמיני עצרת שהוא יום שמחת תורה, סובב סביב תורת ישראל. המספר שמונה (8) מציין את הטבע שמעבר לטבע, והדוגמה הטובה לכך היא 'ברית מילה'. שבעת ימיו הראשונים של הנולד מסמלים את שלמות הבריאה, מגיע היום השמיני, ובו 'הברית' המסמלת את בריאתו של התינוק כיהודי! וזה נקרא "בריאה שמעבר לבריאה" או כמו במוזיקה, האוקטבה בנויה משבעה טונים, התו השמיני הוא חזרה על ה'דו' רק במקום אחר. מכל אלו חג שמחת תורה מציין לנו את הטבע היהודי המיוחד.

בפרשת "וזאת הברכה" ברכת משה האחרונה לפני מותו לשבטי ישראל. תמה קריאת פרשות השבוע, תמה התורה. משה מסיים את המונולוג הדרמתי, את שירתו הגדולה, כשהוא יודע שהוא הולך למות, ועם ישראל בהנהגת יהושע בן נון ימשיך את הדרך לכיבוש הארץ ולהתנחלות בה. בשבוע הבא נחזור ונתחיל מהתחלה מספר "בראשית", את "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו…" אני רוצה לכתוב על משה ולומר שהוא היה המנהיג היחיד שהכרנו מיום לידתו ועד ליום מותו כל צעד שעשה, כל משפט שאמר או נאמר לו. החל מסיפור משה הקטן בתיבה, הנסיך מבית פרעה, מהריגת המצרי המתנכל לאחיו, שברח למדיין, יתרו נותן לו את ביתו ציפורה לאשה (לא עבריה)  הסנה הבוער, עשרת המכות, חציית ים סוף, עגל הזהב ועשרת הדיברות, המרגלים, המרד של קורח, מי המריבה, העונש, שלא ייכנס לארץ והויכוחים עם אלוהים הסמכותי – הנקמני. משה, שעליו נאמר, שלא נס ליחו ולא קהו עיניו, שגם בהגיעו לשנתו המאה ועשרים עוד עלה רגלית לפסגת הר נבו והשקיף על הארץ. ושם ב- ז' אדר תפ"ח (1273 לפנה"ס) נפטר ומקום קבורתו לא נודע. מכל אלה למדנו לאהוב אותו, את דמותו, לכבד, ולהעריך אותו כמנהיג הגדול שקם לעם ישראל. כתבה עליו המשוררת יפה סביון: "וילך משה / וכנפיים צחורות על כתפיו /  ונבכה כולנו בכי גדול / ונאמר איש לאחיו / כה אהבנו את משה / אהבנוהו כל העת / הלואי שיסלח לנו על שהרגזנוהו לפרקים… / וילך משה".

בימים ההם, שהיינו ילדים, שהקיבוץ חי בדוחק ואך ורק מעבודה עצמית, לימדונו לעבוד כבר בגיל ארבע במשק הילדים, להשקות את החיות ולהאכיל אותן ולנקות את סביבתם. מכתה ד' כבר לקחו אותנו לעבוד באיסוף הגזר ותפוחי האדמה בגן הירק ולעבודה השנואה ביותר עלינו בציר הענבים. לא סבלנו את הדבורים, והידיים הדביקות מהעש שבאשכולות, מהחום ובעיקר מנזיפות ה'ותיקים', העובדים הקבועים בענף המטעים על היחס שלנו לעבודה. לא נתנו לנו הילדים, 'להרים את הראש' במשך שלוש השעות בהן עבדנו. אנחנו בצרנו לטנאים ועגלה רתומה לחמור הייתה עוברת בין השורות ומביאה אותם לסוכת האריזה. שם היו החברות הותיקות אורזות למשלוח ל'תנובה' תחת תזזיזותו של יוחנן ארזי. העלבון הכי גדול שאני זוכר שעלבו בנו אי פעם היה שבוקר אחד שלחו אותנו, בכיתה ה' (ילדים גדולים) הבייתה כי "לא היינו מספיק רציניים" בעבודה. בעיניים דומעות הבטחנו להם שזה לא יקרה יותר. בשנות ה- 60 חוסלו הכרמים בקיבוץ וטעם הסולטנינה, התמר וההמבורגי לא נזכר יותר במקומותינו. (שיכון ה'כרם' נקרא על שם כרם א', שיכון ההשלמה התחתון היה כרם ב' ושיכון ההשלמה העליון נקרא כרם ג'.) והנה, בשנים האחרונות, קם לתחיה הכרם במסגרת גד"ש והוא שונה, (פרט לצלמים הטובים ולצילומים היפים). ראשית, באפיון עובדיו, (לא תמצא בין הבוצרים או האורזים 'עבודה עצמית'), שנית, בכמות שעות העבודה,(פעם מאור השחר עד חשיכה), ובעיקר בטכנולוגיה, אבל טעמם של הענבים נותר בזיכרון ובמציאות של היום כ'מעדן מלכים'. (ראו בתמונה אותי עם אליעזר בעבודת הבציר)

וברכות: לתום ליום הולדתו: שתמשיך: לקפץ, לרקוד, לשיר, לשחק (בהצלחה באודישנים), ללמוד, (לרכוש ידע), לעבור ממכבי חיפה למכבי נתניה. שתזכה לאושר ושמחה במשפחתך עם אמא ואבא ועם אחיך. שתזכה לראות בעיניך שהחטופים ישובו לביתם ושהשלום יבוא עלינו.

ולשיר ילדנו הצעיר ביום הולדתך (ונהיה רגע אגואיסטים) אנחנו רוצים אותך קרוב, שתמשיך לעזור לנו בתחזוקת הבית והגינה. אנחנו כל כך אוהבים שאתה נכנס הבייתה, שיושבים  ומדברים על הא ודא, למשל, על ילדיכם ה"חולים במחלת הכדורגל", מחלה שמבריאה אותי.  שתהיה מאושר ושמח עם קרן! גלי, רומי ושני, שתיהנה מכל שאפשר, שתשרה השמחה במעונכם!, שהיא תמיד גם שמחתנו!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

12.10.24   י' תשרי תשפ"ה

לציון השביעי באוקטובר 2023, אני מביא את השיר שקראה עופרי בשן ביום הזיכרון. השיר נלקח מהרשתות ושם מחברו לא ידוע.

יום כיפור תשפ"ה – קצת יהדות:
א'. היום ג' תשרי הוא "צום גדליה" ולמה נזכרתי? כל שנה ביום זה אביו של מיכאל אייזנשטדט, קרוב משפחה של רעיה שהיה מטלפן אליה ומזכיר לה מדי שנה את הצום הזה… ומיכאל המשיך לקיים את הנוהג הזה. בשבוע שעבר נפטר. היה אדם מדהים, חביב, בעל חוש הומור מיוחד וחבר נהדר, קורא נאמן  ומגיב של 'שבועטוב'. כל מפגש איתו היה ממש חוויה. מנהל האופרה שנים רבות. איש צעיר בן שישים + ועצוב לנו. לזכרו הסבר קצר, מה ועל מה 'צום גדליה'? גדליה בן אחיקם, מונה על ידי הבבלים לאחר חורבן בית ראשון, להיות הנציב המופקד על היהודים. לקראת ראש השנה גונב לאוזניו שאדם בשם ישמעאל בן נתניה, מקנא בו על התפקיד אותו הוא ממלא, עומד לרצוח אותו, והוא לא האמין לשמועות. בראש השנה באו ישמעאל ואנשיו לברך את גדליה בן אחיקם ל'שנה טובה', קמו ורצחו אותו, את בני ביתו ואת השומרים עליו. מעשה הרצח גרם לבריחת היהודים שנותרו בארץ אחר החורבן, למצריים ועשרות שנים כמעט ולא נותרו בארץ יהודים. על כן הוכרז יום הצום הקרוי צום גדליה. זה היה הרצח הפוליטי הראשון בארץ.

ב'. בראש השנה, לאחר הסעודה, יוצאים את הבית, צועדים חגיגית למקור מים זורמים לקיים מצוות "תשליך". "תשליך" הוא טקס תפילה לראש השנה היחיד שנערך ביום זה מחוץ לבית הכנסת, שבו משליכים באופן סמלי את החטאים למצולות.. ואיפה זה התחיל? הכל התחיל במאה ה – 14 לספירה בארץ אשכנז (גרמניה) בה היה קיים מנהג שגויים ויהודים היו הולכים לאורך הנהר וזורקים אוכל לדגים ואמרו שבהזדמנות זו גם  זורקים את חטאיהם למי הנהר. במשך הזמן שידרגו את 'תרבות הפנאי' הזו, נתנו לה משמעות דתית והחלו לקשור אותה לנביא מיכה (המורשתי) 740-670 לפנה"ס, שאמר: "ותשליך במצולות ים כל חטאותיכם". והמנהג הזה מתקיים עד היום.
ג'. חז"ל, ממש כמונו, נתקלו בצורך להגדיר בני אדם. אנחנו אומרים ראש ממשלה, שר, מזכיר וכיו"ב  חז"ל הגדירו: אדם שיש לו תלמידים נקרא – רבי!, אדם שלתלמידים שלו יש תלמידים נקרא – רבן, ואדם שלתלמידים של התלמידים שלו יש תלמידים נקרא בשמו, ולכן הלל ושמאי לא נשאו תארים כלשהם ועליהם אמרו: "גדול מרבן  –  שמו!"

אני לא נוהג להגיב על הערות שאני מקבל בשמחה. אבל על הערה אחת בעקבות שלילת "ערך שוויון העבודה" אגיב. בהערה  שקיבלתי נאמר שהרעיון ה"חדש" בא כיון שחברי הקיבוץ לא רוצים למלא תפקידים כיון שזה דורש מהם מחויבות ועבודה קשה מעבר ליום העבודה. הרעיון "החדש",  שבצידו 'פיצוי', ישנה את התמונה. אם זה נכון, וקשה לי להאמין כי: מבחינת הפרט, זה נוגד את הרצון והדחף האנושי להתקדם בחיים כל הזמן, ומבחינת הקיבוץ…אצטט מהברכה של המזכירות בראש השנה: "…ואנו שמאמינים בשיתוף ושיוויון, בואו נודה על היכולת שלנו לשמור על הערך/ים הבסיס/יים שלנו בקיבוץ שיתופי".

השבוע ציינו 51 שנים למלחמת יום כיפור. מלחמה כבדת דמים, קצרת ימים לעומת 'חרבות ברזל', מלחמה מהמלחמות שחרטה חותמה בנו, דור המלחמות. לפעמים חולפת בי המחשבה איך מסתדרים היום בלעדינו? כשאני מסיים את הצעידה היומית שלי ומתיישב בכורסא אני מבין.
פינת הספורט (מור):
השבוע פרשו שני ענקי ספורט ספרדיים אנייסטה (כדורגל, ברצלונה ונבחרת ספרד)
ורפא נאדאל (הטניסאי הענק), אני מצדיע להם על מה שנתנו לנו, חובבי הספורט.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

5.10.24   ג' תשרי תשפ"ה

פרשת "ניצבים" נפתחת ב: "אתם ניצבים היום כולכם לפני אלוהיכם. ראשיכם שבטכם, זקניכם ושוטריכם. כל איש ישראל טפיכם, נשיכם – וגירך …חוטב עצים עד שואב מים…" משלושה פסוקים אלה אנו למדים על ההיררכיה בעם ישראל. תחילה בני המעמד הגבוה, כולם גברים כמובן: 'ראשי שבטכם, זקניכם, שוטריכם', מעמד נמוך יותר הן הנשים והילדים והמעמד הנמוך ביותר הם הגרים – חוטבי עצים ושואבי מים'. זאת תמונת החברה המעמדית של אז.

ועוד לפרשת השבוע 'ניצבים' בה משה מדבר בלי סוף על אחדות העם(!) גם היום מרבים לדבר על כך. אז זה הוגדר כמו סיסמה, היום, דיבור בלבד.

מחשבות ב'ימים נוראים' שלפני יום הכיפורים תשפ"ה, שהם גם ימי חשבון נפש הקיבוצי שלנו: הצלחנו במה שיש לנו, כמו המוטו בכותרת של 'שבועטוב':    "ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה". משפט, שכולו שבחים, לכולנו, להורינו ולמעשה ידינו. אני רק שואל מה נותר לנו? צברנו כסף ונכסים אבל איפה חלומות? איזה חזון? אילו שאיפות יש לנו? לפעמים אני מתגעגע לימים שהיו, לקיבוץ הקטן והאינטימי, זה היה קיבוץ צנוע, חברה של שותפות וצדק חברתי, כל אחד מקבל לפי צרכיו ותורם כפי יכולתו. מתפרנסים מיגיע כפינו, והחבר נמדד על פי מאמציו, כישוריו ואופיו ולא על פי ממונו או מוצאו המשפחתי. קיבוץ שהחיים בו היו שליחות לאומית, הערכים- תשתית, והמטרות בדגש על החזון.  לכך קראו "קולקטיביות רעיונית". בני דורי רוצים קיבוץ ערכי כמו שהיה פעם, בנוחיות של היום. רוצים קיבוץ של שותפות מלאה בין החברים, יחסי חברות, אחד בשביל השני, ערכים שנלחמים עבורם ושואפים להשיגם, תרבות קיבוצית של למידה ויצירה, דאגה משותפת לבריאות וחינוך לחיי קיבוץ. אבל מה רוצים בני הדורות הבאים להשיג? מה שאיפותיכם? לאן אתם מכוונים? למסתכל מהצד נראה, שעוד כסף ועוד נכסים, ותחת מילת הקסם "שינויים" להחליף גם חלק מעקרונות חיינו כבר למעלה ממאה שנים. בחרתם להתמקד בעקרון שהוא ביסוד -יסודות הקיבוץ בשבירת "שוויון ערך העבודה". (ר' דף לחבר.) פשוט ליצור בביתנו חברה מעמדית, ממש כפי שמתואר ב'פרשת השבוע', אותה שללו מייסדנו והקימו את הקיבוץ. תקראו לזה כרצונכם 'שיתופי- מופרט', 'שכר דיפרנציאלי', לא משנה…
הקיבוץ היום משול אצלי לביצה קשה, נסדקת אבל לא נשפכת! כמובן שאלו מחשבות של 'ימים נוראים' שתכליתן אינה כפירה אלא תיקון !!!  

"שבוע טוב"!