חודש: נובמבר 2024

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

30.11.24- כ"ט בנובמבר-כ"ט חשוון תשפ"ה 

לפני שבעים ושבע שנים בדיוק היום, בכ"ט בנובמבר  של 1947, החליטה עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות, יהודית וערבית, בשטח ארץ ישראל המנדטורית כמו כן קבעה שירושלים וסביבתה יהיו תחת פיקוח בין- לאומי. נציגי הסוכנות היהודית הביעו צער על תכנית חלוקת הארץ אך נענו לה כדי להשכין שלום בין שני העמים. נציגי הערבים התנגדו לתוכנית והזהירו שקבלתה עלולה להיות אלימה. וממשלת בריטניה לא התנגדה לביצוע התוכנית אך לא עשתה דבר כדי להגשימה והוסיפה שהמנדט הבריטי יסתיים ב-  15.5.1948.  עמוס עוז בספרו "סיפור על אהבה וחושך" מתאר את חוויתו האישית לפרוץ השמחה ביישוב היהודי לאחר קבלת ההחלטה: "…כעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס מאוד עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציוניות ולא קריאות גיל, כי אם צעקה ארוכה, עירומה, כמו לפני שהמציאו את המילים. עד קצה קיבול ריאותיו אההה! הוא היה כולו אההה!!!"  לפני שנה תיארתי לכם מה היה אצלנו לאחר קבלת ההחלטה ואיך השמחה נקטעה באיבה ולמרות שזה מתבקש, לא אחזור על כך.

פרשת השבוע "חיי שרה" עוסקת דווקא במותה. בת מאה עשרים ושבע הייתה במותה ועליה נאמר שהייתה כל כך יפה שבגיל מאה נראתה כבת עשרים. אברהם מגיע לקרית ארבע, היא חברון ומתחיל לנהל מו"מ עם עפרון  החתי על קניית מערת מכפלה, ושם נושא את ההספד הראשון בתורה. כתוב: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".. כידוע לאחר עקדת יצחק שרה לא סלחה לאברהם ויחסיהם נותקו (היום אומרים נפרדו). עם היוודע לאברהם דבר מותה בא ל'נהל' את הקבורה, ולאחריה מתחיל לחפש כלה לבנו יצחק. וכאן קוראים על השידוך הראשון בתנ"ך. בנות כנען אינן כלות ראויות דיין לאברהם  לבנו יצחק והוא שולח את עבדו אליעזר לחרן למצוא כלה, שתהיה מבנות משפחתו, מהאליטה. (נזכרתי בסיפור בחירה משלנו, באלף אלפי הבדלים. משולם סיפר לי כששאלתי אותו למה לא מצא לעצמו אישה בקיבוץ שלנו, על כך  ענה לי: "אחרי שהכרתי את ה'פולניות' בקיבוץ, החלטתי שאני לא רוצה אשה פולניה ומצאתי אותה בבית זרע והיא 'ליטאית'. כששאלתי מה רע ב'פולניות'?  השיב באי נוחות: "הפולנים ישנים במיטה אחת כל החיים" ולא הוסיף). ונחזור לאליעזר בשליחותו הקשה לערוך אודישנים לבנות חרן ולבחור את הטובה, היפה, האנושית והנדיבה ביותר כאשה ליצחק. ולמזלו, פגש את רבקה ליד המעיין כשהוא ומשלחתו וגמליו בדיוק הגיעו עייפים ומותשים מהדרך והיא השקתה אותו ושבתה את ליבו שהשקתה גם את גמליו. היא גם נענתה להזמנתו לבוא איתו לארץ כנען. והשאר היסטוריה.  פרק כ"ד בספר בראשית הוא הארוך ביותר בתורה, שגיבורו הוא עבד אברהם, השליח! מעניין ששמו לא מופיע כלל בסיפור המסע המתואר ואנחנו יודעים את שמו מפרקים קודמים. הוא מכונה לאורך הסיפור ארבע עשרה פעמים רק "העבד" ולמה לא נזכר שמו? אני חושב שהתורה באה להדגיש שהתפקיד והמהות הם חשובים יותר מהאדם עצמו ומשמו ובכך צריך להתרכז. במילים אחרות: המעשה, והמשימה חשובים הרבה יותר מהשאלה מי עושה אותו.

פינת הספורט למור, סיפור שאבא סיפר לי בילדותי ואני זוכר: האולימפיאדה הראשונה בתקופה החדשה התקיימה באפריל 1896. לא הייתה טלוויזיה וגם לא ספונסרים לספורטאים, היה נטו ספורט. אבא סיפר שהמדליה הראשונה שחולקה הייתה בקפיצה משולשת. לכל אחד מהקופצים ניתנה רק קפיצה אחת והזוכה היה אמריקני. אני גם זוכר שסיפר שלא הייתה אז מדלית זהב. המקום הראשון זכה בכסף, השני בארד והשלישי בכבוד לעמוד על הפודיום. אבא היה ידען ענק בספורט ובספורט ממשי: היה רץ (האפ-בק) בנבחרת קן ורשה. על כך נאמר: שגירסה דינקותא לא שוכחים.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

23.11.24    כ"ב חשוון תשפ"ה

ב- 21.11 ציינו שישים ושבע (67) שנות נישואים. במשך חיים ארוכים, מאבדים הרבה חברים ואנשים קרובים שמאוד חסרים לנו. אנחנו חוגגים את החיים, משפחה גדולה ושמחה, קיבוץ כבית, כמה חברים טובים והעיקר זו את זה. וזו גם הברכה הגדולה שלנו לעצמנו.
"וכמה טוב, כמה טוב,  (שר אריק איינשטיין)
שיש לנו אותנו!
ומתנגן לו, מתנגן,
שיר השירים שלנו!!"

פרשת השבוע "ויירא" מספרת על כמה אירועים . אתחיל ב"סדום". סדום הייתה עיר שאלוהים החריב אותה בגלל ההתנהגות הבלתי מוסרית של תושביה. ועל כך יש פרשנויות שונות. מוכר לנו הסיפור שאברהם מתווכח עם אלוהים על כך שאין להרוס את העיר כי יש בה גם צדיקים ומתחיל ביניהם מו"מ: האם חמישים צדיקים דיים כדי למנוע הריסת העיר, או אולי עשרה זה מספיק? מוכר לנו גם הסיפור מהגמרא, על סדום העיר, המספר שכשאורח היה בא לעיר, היו מלינים אותו על מיטה מיוחדת לאורחים. אם המיטה הייתה קצרה עבורו, היו מקצצים את רגליו של האורח ואם היה נמוך קומה היו מותחים את אבריו עד שתאמו את גודל המיטה. כך נולד הביטוי "מיטת סדום". ומוסיפים, שזה ביטוי להשקפת עולמם של אנשי סדום, שכולם חייבים להיות שווים, (מרקסיזם?) מבלי להבין שיש לתת מקום לייחודיות של כל אדם.
בשיעור בבר אילן שמעתי על השוואה בין נוח לאברהם: נוח שומע על המבול מיד בונה לו תיבה אליה תיכנס משפחתו, מבלי להתווכח כלל על רוע הגזירה ואילו אברהם שומע על הרס סדום מתחיל להילחם באלוהים על רוע הגזירה. זו אחת הסיבות , אמרו ה'ליצנים', שאומרים 'אברהם אבינו' ולא 'נוח אבינו'.

ב"דף לחבר" כתוב שמחפשים רכז.ת לתפקיד רכז.ת נעורים. תפקיד המוגדר "לחזק את תחושת השייכות של הנוער לקיבוץ, עשייה חברתית וקהילתית וללוות אותם בכניסה לעבודה בענפי המשק" ובצידו איום שאם לא יימצא חבר נוציא מכרז החוצה: ז.א. אדם שכיר. בהחלט פנייה חריגה! קראתי ונדהמתי מה קורה לנו שאנחנו נוטשים עמדה זו למישהו שלא משלנו. אולי ניזכר קצת בעבר, (כשלא היו לנו אמצעי תשלום בשפע,) שאם לא מוצאים,  אז מחייבים! מביאים שתי הצעות לא מוסכמות והשיחה תקבע. וכי יש תפקיד חשוב מלהדריך את הנוער, שהוא עתידנו? התרגלנו שמביאים לבחירה לתפקידים רק חברים מוסכמים, אז לא הפעם כנראה, קיבוץ זה לא רק זכויות לחבר אלא גם חובות החבר/ה לחברה. (היום אומרים 'ציבור') יש כאלה ששכחו שלא הכל בחיי קיבוץ זה 'מימוש עצמי'. לא רק 'האני' והמשפחתי אלא גם להיות מחויבות לצרכי הכלל. התפקיד הזה, במיוחד, חייב להיעשות על ידי חבר קיבוץ!. אומרים לי שהיום כבר אי אפשר לחייב אף אחד, לפחות לעבוד על המצפון, זה אומר שאנחנו מנסרים את הענף עליו אנחנו יושבים!! ומה תאמרו שיהיה צורך בבחירת מזכיר? רכז משק? או מנהל תמה? באין חברים מוסכמים, יובאו שכירים?  ובעצם, למה לא?!
ובפינת הספורט המוקדשת למור. החל משנות ה- 70 החלו להסתנן ספורטאים מצטיינים ישראלים לשחק כדורגל באירופה. במאי 1980 אבי כהן (אביל׳ה) שיחק בשורות ליברפול שזכתה באליפות אנגליה, לאחר שבמשחק הקובע, כבש גם שער עצמי ולאחר מכן גם הבקיע את שער אסטון וילה. ובמאי 1990 רוני רוזנטל זכה עם ליברפול באליפות אנגליה. אגב כך אספר על ההחמצה שלו מול שער ריק, שעד היום כשרוצים באנגליה לתאר החמצה מזכירים את רוזנטל, "עשה רוזנטל" אומרים.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

16.11.24   ט"ו חשוון תשפ"ה

כשהכנתי את הספר "ימי ראשית" מצאתי דמיון רב בין פרשת "לך לך" ,פרשת השבוע, לבין ראשוני "נוה שאנן" שלנו. אלוהים אמר לאברם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". וזה אומר ללכת מאור כשדים דרך חרן אל הארץ הלא נודעת. ללא תכנית מעשית כלשהי, ללא תכנית עבודה כלשהי ללא רעיון מכוון כלשהו, ואברם הלך בלי לשאול שאלות. כך גם הקבוצה שהתגבשה בנוה שאנן ממקומות שונים בארץ, שהתקבצה כקבוצת עבודה לסלילת כביש, כמו קבוצות אחרות המפוזרות בארץ ישראל, שלא השתייכו ל'גדוד העבודה'. ללא כל תיכנון להמשך. והם, ממש כמו אברם, לא שאלו שאלות. וכמו לאברם, גם להם, העיקר הייתה האמונה, שנתנה תקווה וביטחון, אמונה בדרך לא סלולה. ראשית היה רק הרעיון הציוני, שהביא אותם לארץ, למעשה, רק בנהלל החל הגיבוש הרעיוני למה שקוראים: "השומר הצעיר".  (לא הכנסתי את ההשוואה הזו לספר כי החלטתי להתמקד בסיפורי הקיבוץ בלבד).            

אין היום אדם שאינו מכיר את השם יאנוש קורצ'אק בעיקר של העובדה שהלך יחד עם הילדים – חניכיו, מגטו ורשה למחנה ההשמדה. אבל לפני כן … סיפור מהעבר הרחוק –  יחסי ד"ר יאנוש קורצ'אק  ומשמר העמק. בשנת 1937 הוא ביקר בארץ ישראל וכמו אישים גדולים רבים לפניו ואחריו ביקר בקיבוץ. חווניה הייתה המארחת הרשמית שלו והיא זו שדאגה לו אך כידוע רבים מחברי משמר העמק באו מפולניה וחלקם הלא מבוטל מוורשה, שהייתה גם עירו. וכיון ששמו הלך לפניו כרופא במלחמת העולם הראשונה וכמחנך, הציפו אותו בביקורו בשאלות רבות, ואהבו לשמוע את סיפורו החוזר, איך בזמן המלחמה, כשהיה מטפל בפצועים, שם לב שאחד האיכרים, בכל הפסקת אש, היה רותם את סוסו ויוצא לחרוש את השדות. שאלו: האם אתה גם חושב לקצור? ואם בכלל יהיה יבול? השיב לו האיכר "אם החריש עמוק, התלמים ישרים והזרעים טובים, היבול בוא יבוא"! והמשיל זאת לעבודת החינוך. המוסד החינוכי שלנו מאוד מצא חן בעיניו וב- 17.6.1937 נשלח המכתב הבא מצבי לוריא, רכז הנהגת 'השומר הצעיר' בפולין, לצבי זוהר ממייסדי המוסד: … "נודע לי ממקורות בטוחים לגמרי, כי יאנוש קורצ'אק רוצה מאוד לעזוב את פולניה ולעלות ארצה על מנת להשתקע בה… הוא רמז בפני אנשים שהיה רוצה להשתקע במוסד החינוכי במשמר העמק… אם המוסד מעוניין בקורצ'אק – הרי נדמה לי שעכשיו הזמן לנצל את הדבר ולהציע בפניו את הדבר ואם זו הצעה רצינית אשר עלולה להתקבל על ידו. אינני יודע עד כמה הדבר מונח בקו רצונכם. אולם אם היית רוצה שאשוחח אתו בעניין זה /אני עומד להיפגש אתו השבוע/ כדאי שתכתוב לי בדואר אויר… כי אני עוזב את ורשה ביום 26 או 27 בחודש הרי תשובתך צריכה להגיעני בדרך האויר או הטלגרף"…הדיון הדחוף לא התקיים ונדחה למועד אחר והמוסד החינוכי , אז לא שלנו אלא של כל התנועה, החמיץ את האפשרות לקבל מחנך דגול שעל סופו הטראגי שמעו כשהיה מאוחר מדי. (ר"ב צילום המכתב)

וברכות לקרן ליום הולדתה. לפני הברכה, אנחנו רוצים לומר לך תודה, שלמרות עיסוקייך ונסיעותייך את מוצאת את הזמן לבוא אלינו בזמנך שלך, לשמוע מה קורה אצלנו ולשוחח על כל מיני עניינים ש'על הפרק'. אנחנו אוהבים את זה –  ומאחלים לך רקטוב, אושר במשפחתך, שלווה במעונך והרבה שמחה!   אוהבים ומחבקים!

"שבועטוב"!       

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

9.11.24   ח' חשוון תשפ"ה

רינה ואדם הם חברים טובים שלנו 70 שנה. חברות פירושה שפה משותפת, שיחות, בילויים הקשבה והבנה ורצון להיפגש כל הזמן. כך נהפכים לשותפי – חיים. עברנו איתם תקופות נפלאות של שמחת יצירה ועבודה, וגם תקופות קשות יותר אך תמיד הייתה בינינו חברות תומכת ואוהדת והיינו אחד בשביל השני (ובהחלטה, שלא מדברים 'פוליטיקה'). קשה לי לבטא את עצמי, לדבר עליה ועל מותה בלי לחשוף רגשות מאוד אישיים, שלנו. החברים שלנו נעלמים, אחד, אחד, ולא אמנה אותם. הם הלכו לעולם, שאומרים שהוא טוב יותר משלנו,  רק שאיש עוד לא חזר ממנו לספר. (קיוויתי שמנחם יהיה זה שיספר) עצוב לנו,  מזל שיש לנו זו את זה!

רינה יקרה ואהובה! הלכת מאיתנו ובליבנו שמחה על שזכינו להיות חברים שלך ושל אדם. יהי שמך וזכרך אתנו לעד.
"וכשנלקחת זה היה
ברגע לא צפוי
ואז ידעתי שהרגע האחד
היה לי חסד
כמו חיים שלמים בהמתנה" (כתבה מיכל סנונית)

התאריך 4.11.95 הוא אחת הטראומות הגדולות של מדינת ישראל, לילה בו נרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, שעובר השנה בשתיקה מוחלטת. ואני לא מבין איך דווקא במצבנו הנוכחי במלחמה הארוכה בדרום, בצפון ובכל שאר החזיתות, שמו, פועלו, רעיונותיו ועקרונותיו לא מועלים בכל מקום. ביום הזה. בנטילת אחריות (זוכרים נחשון וקסמן) וחזון (הסכם אוסלו הכרה בזכויות העם הפלשתינאי, השלום עם ירדן והמו"מ עם סוריה). הכנות והרעות. איך עמד מול גלי ההסתה באמונה ש"כלב נובח אינו נושך" עד שנרצח בידי יהודי שההסתה ו"דין רודף" הביאוהו, בחיוך רחב, למעשה הרצח הנורא/נתעב הזה. אני כותב על רצח רבין כי קשה מאוד לשאת את ההשכחה שלו ואחרי עשרים ותשע שנים שחלפו, אמנם פרק זמן ארוך, אסור שישכיחו אותו (את רצח גדליה, הרצח הפוליטי הראשון מזכירים מדי שנה כבר למעלה מ- 2000 שנים). אני בהחלט מבין את המשפחה שביקשה לא לקיים את יום הזיכרון בעת הזאת, וזוכרת היטב שראשי השלטון היום עמד/ו בככר ובדרכים, בראש מסע ההסתה שהביאה לרצח.  אני מבין אותם אבל חושב שהם טועים. לדעתי דווקא השנה צריך לזעוק! יש לי הרגשה שאם הוא היה היום בראש –  החטופים כבר היו בבית.

ומיוחד למור:

לכל אוהד ספורט יש את השיאים והפסגות שאותם יזכור כל חייו למשל, השיא של בוב בימון בקפיצה לרוחק באולימפיאדת מקסיקו ב- 1968, 8.35 מ' ל-8.90 מ'. או את הגול של סטלמך במשחק מול ברה"מ ב- 1956 לקראת אולימפיאדת מלבורן. ואפילו את משחק הכדורסל, בו משמר העמק ניצחה את מכבי תל אביב ב- 1962. בזיכרוני קיים גם הקרב על אליפות העולם באיגרוף במשקל כבד שנערך ביום הולדתי, לפני 50 שנה, ב- 1974 (ולכן אני זוכר). הקרב היה בין ג'ורג' פורמן הבלגי ומוחמד עלי האמריקאי (קסיוס קליי היה שמו לפני שהתאסלם ב-1964) הקרב נערך בזאיר- קונגו היום. 8 סיבובים פורמן חבט קשות בעלי, ממש השכיב אותו על החבלים, כבר שמחתי, ואז עלי סיים את הקרב בניצחון מוחץ כשהוא 'רוקד כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה'. זה היה הרבה יותר מקרב אגרוף. השחורים באמריקה, לזיכרוני, ראו בקרב את ניצחון העבדים על "הדוד תום" המעביד. מהר מאוד הפך לניצחון שגלש לתחום הפוליטי. אני זוכר שהייתי מרותק למסך השחור/לבן שהיה לנו בבית, ולא התפלאתי כלל שלמחרת היום, אבא שלי שהיה מומחה בידע הספורט, שאל אותי, ראית?

"שבועטוב"!