"שבועטוב"(683)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין שיש על מה".

22.3.25   כ"ב אדר תשפ"ה

שני הסרטים על החלוצות שלנו, שהן מייצגות רבות כמותן, עוסקים בבריאתו של הקיבוץ, בתנאי חיים קשים ביותר ונחישות עד כלות להגשים את השקפת עולמן, למרוד באורח חייהן, במשפחתן, ללכת בעקבות הרעיון הציוני לבנות בית ליהודים, להקים קיבוצים, לבנות חברה בצורת חיים משותפת ההולמת את הרעיונות והערכים עמם באו לארץ.   הן יצרו יש מאין במו ידיהן ואמונתן, בעבודה קשה וויתור על חייהן בבתי הוריהם האמידים. נערות מהפכניות אמיתיות שבגיל 18- 19 השאירו הכל מאחור כשהן ניצבות מול חיי היומיום האכזריים ויוצרות חיים חדשים : לחיות בקבוצה, בהקמת משפחות, בגידול ילדים ובכיבוש העבודה הפיזית המפרכת. הסרטים האלה עושים גם צדק עם ההיסטוריה שלנו שבעשור הראשון לקיום הקיבוץ, החברות כמעט ואינן מוזכרות. (למרות שכולנו יודעים "מי קובע").

בשני הסרטים באנו לפאר את פועלן וליצור פינת זיכרון לדורות שיבואו למען יכירו ויוקירו את שורשי המקום בו הם חיים.

פרשת השבוע "כי תישא" מספרת את הסיפור הידוע לכל, סיפור בניית עגל הזהב כאשר משה נמצא במרומי הר סיני וממתין שאלוהים ישלים לחרוט באבן את לוחות הברית. מכירים גם את הסיפור שמשה יורד מההר ורואה את עם ישראל מפזז סביב העגל, חמתו עולה והוא מנפץ את הלוחות ומשבית את השמחה. ולמה כעס כל כך? אני חושב (פרשנות שלי) שמשה מצא הזדמנות לשים סוף לדרכם של עובדי האלילים שהצטרפו למסע, לאמצם או להכריחם לבוא בקהל ישראל. בניית העגל הייתה מעשה פגני שנעשה בהשתתפות אהרון הכוהן הגדול שהוא גם אחיו של משה. זו אולי הפעם הראשונה שחברו במחולות יחדיו הכוהנים ועובדי האלילים. האם בשל כך קצף? האם הבין בעת שראה את עמו רוקד מאוחד, כתף אל כתף, סביב העגל, שהוא עלול להפסיד את עמו? אלוהים מצידו, דווקא ראה בכך אפשרות טובה להשמיד את כל העם בשל כך. רק בגלל תחנוניו של משה לא נקם בו על מעשה העגל. וזו ההוכחה, אמר לי חבר דתי, שאלוהי ישראל , שלא כמו האלילים השונים הוא "אל חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד ואמת".

 משה הבין שצריך ל'התפשר' על אופיו של העם, אך במאה השמינית לפנ"הס נוצר, משרידים של כתות עתיקות, זרם הקראים! זרם ביהדות שאינו מקבל כל סמכות רבנית ולא את פרשנות חז"ל (תורה שבעל-פה) ומחויב רק לדברי המקרא (תורה שבכתב). ומתוך כך הפכו את השבת ליום קודר, ללא אור ושמחה. הנשים לא מדליקות נרות שבת ואין מאירים ומחממים את הבתים בשבת. יושבים בחושך ואוכלים מאכלים קרים, אינם בוצעים את הלחם מחשש עשיית מלאכה, אינם מציעים את המיטה ואינם מקיימים יחסי אישות כי הדבר דומה לאיסור על חריש וקציר. הקראים הקיצוניים מפרשים שחל "איסור שאש של יהודי תבער בשבת אפילו הודלקה מבעוד יום". לדידם אלה הם מצוות 'דברי המקרא' והפירוש הנכון לעשרת הדיברות שניתנו בהר סיני.

ה- 21.3 עד לפני 50 שנה היה לנו יום שמחה- יום הולדתו של שי וחזר להיות כזה עם הולדתו של לי ב-2011. בורכת בכישרונות רבים, בחכמה, בנחישות, ברכישת ידע, באהבת הספורט וקרוב לוודאי שבתחומים נוספים.  בחר בדרך בה אתה מאמין, הרבה בלימוד ושתשרה בך שמחה ואהבה גדולה להוריך! לאחיותיך ואחיך! ולחבריך, ושמור גם פינה קטנה עבורנו הסבים הרחוקים. נהיה תמיד איתך ובשבילך!

צילום: רעיה

"שבועטוב"!   

"שבועטוב"(682)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

14.3.25   י"ד אדר תשפ"ה

אני רוצה להתחיל ב-ז' באדר. תאריך לידתו ומותו של משה רבנו, שהוא הדמות המרכזית בתורה ובמנהיגי היהדות לדורותיהם. משה נולד בגושן ומת על הר נבו. ייחודו הוא בזה שנבחר ע"י אלוהים. שמו מוזכר בתורה למעלה מ – 600 פעם. משה היה מנהיג העם, מפקד חיל העם, נביא, כוהן, הגדול מכולם! ואוסיף, שאין איש שידמה לו, שבגיל 120 שנה, עלה ברגל לבדו, לפסגת הר נבו.

בשבת שלפני פורים מוציאים בבתי הכנסת שני ספרי תורה וקוראים בראשון, את פרשת השבוע, ובשני, את פרשת "שבת זכור", (דברים כ"ה) כך נקראת השבת שלפני פורים. אתייחס רק לפרשת "זכור".  בשבת זו אנו מעלים את ה'רוע המוחלט' שבא לביטוי במשפט: "זכור את אשר עשה לך עמלק". יש החושבים שזה קשור להמן צאצאו של עמלק הקם לחסלנו ולא כך הוא: הרוע המוחלט מופיע פעם בדמותו של המן , פעם בדמות עמלק, פעם חמליניצקי, פעם היטלר ופעם סינוואר שקמים עלינו לכלותנו. "שבת זכור" באה להזכיר לנו את צרות העבר ואת הציווי להיות תמיד מוכן כנגד איזושהי קונספציה, או שאננות, או יהירות או התעלמות. הניסיונות "לקום עלינו" אינם רק נחלת העבר. ומתי 'עמלק' מופיע? כשהעם עייף, מיואש ורוחש ריב. רק אחדות, בנייה ושמחת- יצירה יכולים לנצח את "הרוע המוחלט" הזה. ועוד על פורים. חג פורים כמו כל חגי ישראל נחוג באותו יום ובכל מקום בו קיימות קהילות יהודיות. מנהג זה משקף הכרה, אולי אידיאליסטית שפעם היינו כולנו יחד, שחווינו במשותף את החוויות המכוננות: יציאת מצריים וקבלת התורה בהר סיני, יחד חווינו את חורבן הבית ואפילו את גזרות המן הבא לכלותנו. אבל במציאות, כבר בשלב מוקדם בתולדותינו התפזר העם לגלויות שונות, התקיים בהן והתאים עצמו לתרבותן וכך נוצר חג 'פורים שני' העונה למנהגים שנוצרו בכל קהילה וקהילה. (כמו 'פסח שני' למי שלא היה נוכח בליל הסדר הרשמי). לדוגמה 'ההתחפשות'. מנהג ההתחפשות בפורים נזכר לראשונה במאה השלוש-עשרה באיטליה כנראה בהשפעת הקרנבלים הנוצריים. ב'שולחן ערוך' של ר' יוסף קארו (1488-1575) לא מוזכר כלל על קיום תחפושות בפורים, מאה שנים אחר כך כבר כתוב, שלבישת בגדים שאינם מתאימים למגדר, מותרת בפורים, כי מטרתה לבטא את שמחת החג, לשמוח ולשמח. (נכון שהיה ויכוח בין הרבנים כשאלה מתירים ואלה מתריעים). אבל אין ויכוח על עצם קיום 'פורים שני'.
בימי ילדותנו שרנו את שירו של לוין קיפניס:  
רבי פורים, רבי פורים,
אמור נא לי מדוע,
מדוע לא יחול פורים
פעמיים בשבוע?

כלומר, לתת לכל בן/בת אדם, לכל קהילה באשר היא, לבטא את שמחתה, את המיוחד שבה, בזמן המתאים להם.

הנינות: נינה, קרני, תומר ויהלי- פורים תשפ״ה

ולפינת הספורט: בימים ההם סוג הספורט הנפוץ היה תחרויות ירי בחץ וקשת.                                                                       
"שבועטוב"!                                                                                           

"שבועטוב"(681)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

8.3.25   ח' אדר תשפ"ה

למה אני אוהב את פרשת  "תרומה" על אף שתוכנה אינו מעניין במיוחד? פרשת "תרומה" היא הפרשה הראשונה שבה העם העברי (עדיין) צריך לפעול, לעשות משהו בעצמו לעצמו. הפרשה יוצאת דופן, כי היא דורשת מהעם לעבור ממצב פסיבי למצב אקטיבי. בהחלט שינוי משמעותי. עד עכשיו העם רק ראה/שמע את המתרחש כמו, "מכות מצריים", ואיך "הים נבקע לשניים" וראה את מופע "קבלת תורה" בהר סיני ופתאום נדרש 'לתת מעצמו'. האם זה שינוי כיוון? מדובר בתרומה להקמת המשכן, שהיא פעילות אישית – משפחתית. שלא דורשת מאמץ פיזי קשה, אך מותנית בויתור על נכסים למען מטרה בשביל כולם וזו כבר עשייה. אם התרומה הראשונה להקמת המשכן מוצגת כפעולה חיובית ב'תורה', בניית המשכן, התרומה השנייה (שתגיע בפרשת "כי תישא") מדברת על התרומה ליצירת 'עגל הזהב', שיש לה מובן שלילי ב'תורה', אך הייתה רווית אמונה בכוח עליון.

העיסוק ב'עשייה' אישית – ציבורית, מסתבר, גם מפחית את מספר התלונות, הטענות והקיטורים, את הבעת אי שביעות הרצון כלפי מצבים מסויימים שנעשה לרוב בלווית ביטויים בוטים. בסרט על "החלוצות" שלנו, נראית ממש  התופעה הזאת – כשהתלונות על הקשיים כמעט נעלמות, מול תנופת המעשה. על כך הן אמרו: "חיינו בקשיים גדולים – אבל שמחנו. עשינו, בנינו, מה שחשבנו שהוא העיקר בחיים, לעלות לארץ, לעשות- להקים קיבוץ"!

'המועדון' המתחדש

המשכן  שימש להבנתי לשני סוגי אירועים: לתפילה ולהתכנסויות העם. מצד אחד משמש לצרכי הדת, מקום עבודת הכוהן הגדול וחבר עוזריו ומשרתיו. ובנוסף לכך מקום להתאספות, למפגשים גדולים. בשבוע שעבר חנכנו את המועדון המתחדש (בשמו המלא: "המועדון לחבר") והוא יפה ומכובד  ובשבילנו הוא משכן לתרבות, קונצרטים, הרצאות וגם לאירועים משפחתיים גדולים ולשמחות שונות. פעם, המשכן האמיתי שלנו היה חדר האוכל ואני עוד זוכר את צריף חדר האוכל ההומה, את הצפיפות הרבה כשכולם באו להסתופף תחת גגו. ואחר כך בחדר האוכל הבנוי כשרוב חברי הקיבוץ היו באים אליו, לפחות פעם בשבוע במוצ"ש לשיחת הקיבוץ, ולערבי תרבות בלילות שבת. היום, ככל שהקיבוץ גדל, התכנים משתנים וה'התאספויות' רבות המשתתפים פוחתות. (פרט לשניים – שלושה אירועים בשנה) אנחנו כבר 'מסתפקים' במועדון. לכן חשוב שנטפח אותו שנברך ונתברך בו.
וקצת היסטוריה בכל זאת. הקמת המבנה החלה ב –1947, לאחר שמשפחת צ'לנוב ואחרי הקרבות ב – '48'  הצטרפה גם משפחת פורמנסקי, שבני משפחותיהם היו חברי קיבוץ, בנדיבות ליבם תרמו סכום מסויים למען הקמתו לזכר יקיריהם. (מצבו הכלכלי של הקיבוץ לא היה יכול לאפשר זאת). היינו מראשוני הקיבוצים בכלל, שראו צורך להקים מועדון. במשך עשר שנים נבנה המבנה, שנחנך רשמית ב – 1957. הרעיון היה להחליף את 'חדר קריאה' ולהרחיב פעילויות של שעות הפנאי. המועדון לאחר שהושלם המה בשעות אחר הצהריים בעיקר בחברים ותיקים, שבאו כדי להיפגש, לשוחח סביב כוס קפה, לקריאת עיתונים, למשחקי שולחן. בהמשך, התקבלה החלטה שלא מקדישים מבנים לזכר חברים שנפטרו, למעט פינות לזכר בנים שנפלו בצה"ל.                                                          
לחנוכת המועדון כתב יגאל תלמי שיר  להיכל התרבות בפתיחתו:

"… נרים ברכה על הבנייה  כי תמה,
על ההיכל כי קם, תופח כשעור,
נווה תרבות, אשר מלאכתו הושלמה,
יקרין על באיו תבונה ואור".

ובמעבר חד. היום יום הולדתה של נואי, נכדה ראשונה בנכדינו. היה זה יום בלתי נשכח, ורמת האושר שלנו המריאה. מאז ותמיד איחלנו לה וחזרנו ואיחלנו שחייה יעברו עליה באושר גדול ואותה ברכה נישא לה גם השנה עם איתן והבנות, עם ההורים, עם כל המשפחה ובאושר הזה יש המון אהבה, וכבוד, בריאות ושמחת יצירה. אוהבים אותך מאוד! הסבים!! 

"שבועטוב"!