חודש: אפריל 2025

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

3.5.25   ה' אייר תשפ"ג

התקווה  – סיפורו של המשורר.                                                         
נפתלי הרץ אימבר (נולד בגליציה ב- 1856) חיבר את "תקוותנו"  במשך שמונה שנים, (התחיל לכתוב ב – 1878 וסיים ב – 1886). הוא היה משורר ססגוני מאוד. כשבא לארץ, עבר בין המושבות שהוקמו בראשית ההתיישבות. לאחר שהיטיב את ליבו במזון ומשקה, היה קורא ליושבי המקום משיריו. והם שבאו מאירופה והיו צמאי תרבות הקשיבו לו בקשב רב. הוא היה משנה את מילות השיר ומתאימן למקום בו 'הופיע'. כך יש ל'סיפורי המקום' מקום בהמנון הלאומי. את הלחן חיבר נער צעיר שעלה מרומניה ששמו פחות ידוע, שמואל כהן. ללא ספק, המנגינה שנגעה בלבבות החלוצים סייעה להפצת השיר בין תושבי הארץ.  השינוי המשמעותי היחיד בתמליל נערך על ידי יהודה מטמון-כהן בשנת 1905 היה כשהחליף את השורה …"משוב לארץ אבותינו קריה בה דוד חנה" ל- "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים" בשינוי הזה השתמר  ביטוי הגעגוע לציון אך ללא הנימה המשיחית של אימבר, האומרת שהמשיח יוולד מזרעו של דוד. השינוי הביא לשינוי באופיו של השיר והותיר רק את געגועי העם למולדתו. הפסוק שבשיר "עוד לא אבדה תקוותנו " מסתמך על 'חזון העצמות היבשות' של יחזקאל שם נאמר: "יבשו עצמותנו ואבדה תקוותנו". אימבר הפך את המשמעות, אמנם טרם נגאלנו, אמר, וטרם זכינו לתחיה, אך נותרה בנו תקווה. "עוד לא אבדה תקוותנו". אימבר שהה בארץ כחמש שנים (1882-1887). כשלא ביקר במושבות התגורר בדלית אל כרמל, כמזכירו של  אוליפנט עימו בא לארץ. במשך השנים בארץ, הסתכסך עם רבים וזכה שיכנוהו 'בטלן', 'שיכור' ו'לא יוצלח'. שתי אהבותיו הגדולות היו השתייה והכתיבה. ב- 1902 היגר לארה"ב  החל להזניח את עצמו, גידל שיער וזקן, לבש בגדים מרופטים וכך הלך בערב "שמחת תורה"  לאספה ציונית בניו יורק לראות ולשמוע את ההמונים שרים את "התקווה. השומרים גירשוהו והוא אמר להם: "אותי אתם יכולים להשליך אך גם אתם נידונים לשיר את שירי". באותו לילה (ב-1909), בשעה שתיים לפנות בוקר, נפטר והוא בן 53 במותו.
אחרי שנים רבות בהן שרים את ה'תקווה' כהמנון, רק ב- 2004 (10.11) קבעה הכנסת את "התקווה" להמנון הלאומי, וב – 2018 נקבע מעמדה של "התקווה" כהמנון לאומי בחוק יסוד.

ברכות למאי ליום הולדתה. מאי, כתצפיתנית בצה״ל מעוררת את כל רגשות הגאוה שלנו. ואת מירב הערכתנו. אנחנו בטוחים שגם במסגרת הזאת תמצאי את ההנאה והסיפוק,  ותיזכרי גם לפעמים בנו. ואנחנו… ולא רק הוריך נהיה תמיד בשבילך. אוהבים אותך ומחבקים אותך! אמנם מרחוק, אבל חזק מכל המשפחה ובייחוד מאתנו הסבים!

ולנינה בת השנה!
נינה- הנינה המדהימה, שהעין לא תשבע מלהביט בך, וממש מסקרן לדמיין איך תצמחי ותפרחי לאורך השנים. שמחת כולנו ביום הולדתך הראשון. קבלי את כל גשם הנישוקים, החיבוקים והנשנושים- כי אי אפשר בלעדיהם.
מאתנו הסבים-רבים.

"שבוע טוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

26.4.25   כ"ח ניסן תשפ"ה

זו הפעם הארבע עשרה שאני כותב על פרשת "שמיני" שבספר "ויקרא". אם הספרים/ החומשים 'בראשית' ו'שמות' הם גדושים בעלילות, ספר ויקרא עוסק בעיקר בדינים, בקורבנות ואת כל העלילות אפשר לרכז לחצי עמוד או קצת יותר. העלילה המרתקת שאספר עליה שבשיאו של הטקס החגיגי, ההיסטורי והמרגש של חנוכת המשכן אירעה טרגדיה נוראה: שני בניו של אהרון הכוהן הגדול ניספו בפתאומיות לאחר "שהקריבו לפני אדוני אש זרה אשר לא ציווה אותם". כנראה שהם הוסיפו חומר כלשהו לטקס, (כנראה קטורת) שדרכו היביעו את התרגשותם ומשאלות ליבם מעבר למה שנדרש לקיום הטקס.  במילים פשוטות יותר, הם, כנראה, הוצפו בים של רגשות אישיים שהביא אותם לצעד זה ועל ה'עודף' הזה שילמו בחייהם. כתוב על אהרון שחזה בטקס "ויידום", לא אמר דבר. ומשה מעביר לו מסר: אל תתאבל ואל תבכה, ואל תחדל מהעבודה! ז.א. תמשיך בפעילותך ככוהן ואל תיתן למות בניך להשפיע על חייך. התורה מציבה תנאים לאבל וקובעת בהם שלבים ואלה הם: שלושה ימים ראשונים לבכי, שבעה ימים לאבל ושלושים ימים הגבלה בלבוש. (לא לובשים בגד חדש). הכללים לאבל אומרים: "האדם אינו יכול להתעלם מכאבו אך עליו להסתכל קדימה. היהדות אומרת למתאבל, להמשיך, בהדרגתיות עד שאפשר לחזור לפעילות מלאה ולאופטימיות". העיסוק באבל בפרשת "שמיני" תופש אותנו כשאנו אבלים על ארבעה חברים יקרים שהלכו מאתנו בזמן האחרון: רחלי פסח, יהודה תלמי, מלכה דרור ואריה ישראלי. אני חושב שכחברים לדרך, כיבדנו את זיכרם, כיבדנו את משפחותיהם בחיבוק ולחיצת יד וביטאנו ב'שבעה' את השתתפותנו הכנה באבל. זה, אחד מגילויי החברות היפה והטובה שבינינו.

בשנה וחצי האחרונות אין יום שבו לא ממליצים לעם ישראל להתפלל לשלום… החטופים, הפצועים והחיילים. התפילות מטבען מתחילות באדיקות, בהתרגשות רבה, בתנועות גוף והזדהות מלאה עם המילים הנאמרות אך עם הזמן פעולתן על המתפלל דועכת ונעשית מעין טקסט יומיומי שממלמלים אותו. שגרה. בשביעי של פסח אנו קוראים בתורה על נס קריעת ים סוף ומתארים את בני ישראל נמצאים במצוקה גדולה כשהמצרים רודפים אחריהם להשיגם ולפניהם הים. זה הרגע בו התעורר בעם הצורך להתפלל אך אלוהים אומר למשה שאין זה הזמן לתפילות אלא עת למעשים ואז הים נבקע והעם עובר בו. והיתר היסטוריה.   עם כל הכבוד, החשיבות, העוצמה והאמונה שיש בתפילה אסור שתהווה תחליף למעשה! אלפי שנים התפללו ל"שנה הבאה בירושלים" ולא הייתה כל כוונה אמיתית לממשה. מדינת ישראל קמה כאשר יהודים צירפו לתפילותיהם לשיבת ציון גם מעשים ממשיים עד שרבים מהם הפסיקו להתפלל והתחילו לעשות, לבנות, ליצור. מתי נבין שגם החזרת החטופים מעזה תתרחש כאשר את התפילות לשובם יחליפו מעשים? החלטות על מעשים?   

ולברכות: מזל טוב וברכות לליאן ליום הולדתה. נכון שברכה ליום הולדת היא כבר שגרתית, וודאי נוכח הברכות שעוד נישא לך/ם בקרוב, אבל אנחנו מרגישים צורך לברך, לחבק ולשמוח מתי שרק אפשר וזו הפעם במיוחד. נכדתנו מספר שלוש הנפלאה! שתזכי לימים נהדרים , טובים, ימי אושר ושמחה ענקית כי… מי אוהב אותך יותר מאתנו? חיבוק ענק!!

אמנם רק בן 9 אבל כל כך נחמד, אהוב, יפהפה, נבון ומשחק כבר כדורגל ברצינות, שני אהוב, אין ברכה מתאימה לך זולת שתהיה שמח ומאושר עם ההורים קרן ושיר עם האחים גלי ורומי, עם חבריך לכתה ובמרחבים. אהבה ועידוד ללא תנאי תמצא תמיד אצלנו הסבים שלך המברכים אותך בחום ביום הולדתך.

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

19.4.25   כ"א ניסן תשפ"ה

משהו על ליל הסדר שאיננו נותנים את דעתנו עליו. ליל הסדר הוא אירוע חינוכי מכמה בחינות. הראשונה היא ישיבה משותפת שהשיח הבין דורי הוא משותף. סבים הורים וילדים ביחד קוראים על יציאת מצריים, על היציאה מעבדות לחירות, על האביב ועל השלום. החשוב ביותר בהגדה הוא "והגדת לבנך" בו הילדים שואלים וההורים משיבים והילדים מקשיבים לתשובה לקושיות. בהגדה שלנו אין עוסקין ב"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" ומה הם אומרים/שואלים וצריך גם לתת הסבר לילדים. כי מה הם שואלים?: החכם: " מה העדות החוקים והמשפטים אשר ציווה אלוהינו מכם?" הרשע: "מה העבודה הזאת לכם?" התם: "מה זאת?" וזה שאינו יודע לשאול אינו שואל, כי חשוב לדעת לשאול.  מתן תשובות והסברים לשאלות העולות בהזדמנות חגיגית בה  נפגשים במשפחות, שלושה – ארבעה דורות, או בקהילות, לפעמים כבר כמעט לא מכירים אחד את השני, את דעותיהם, אורחות חייהם אבל זוכרים שפסח הוא חג ה'ביחד' של העם, הוא זיכרון משותף. לכן מתקבצים יחד ויודעים שהפעם הבאה בה יפגשו יהיה בליל הסדר בשנה הבאה. כך, מדור לדור. וכך, כל עם ישראל, בלילה אחד, כולנו מזקן וטף קוראים ועוסקים, בו זמנית, בהגדה, מזדהים עם היציאה מעבדות לחירות בסיפור ובשיר גם בהתאם למציאות המשתנה. ערב אחד ומיוחד. וכשאני שומע יותר ויותר, שיש 'בתים' בהם כבר לא קוראים ב'הגדה', אני תוהה איך הדורות הבאים ידעו איך היינו לעם, וגם בזכות מה עם ישראל שרד כל כך הרבה שנים. בקיבוץ, ליל הסדר היה אחד המרכיבים של ה'ביחד', של חוויה קיבוצית, שהיא גם חוויה חינוכית. זה היה החג היחיד שבו ישבנו במשפחות ועסקנו כולנו, לא בצרות היוםיום, אלא בקריאת ההגדה. קראנו ביחד, שרנו ביחד, גם השתעממנו לפעמים. אבל כשגדלים כאן ילדים שלא חוו אף פעם את חווית ליל הסדר הקיבוצי, זו מחשבה מדאיגה על עתיד החברה שלנו, על חינוך ילדינו.

ומשהו אחר לגמרי. מכתב הטייסים היה גם ביטוי לרבים שאינם טייסים. אחי, שמואל, טייס לשעבר ומפקד בכיר בח"א, בחר לכתוב מכתב אישי, מטלטל, למפקד חיל אויר ואני מפרסם אותו בהסכמתו: למפקד חיל האויר  –  מכתב אישי. 
1. אני פונה אליך פניה אישית לאחר החלטתך לפטר את טייסי המילואים עקב מכתבם האחרון שבו הציעו להפסיק את הלחימה ברצועת עזה. כותב לך כטייס קרב ששירת שנים רבות כטייס קרב וכמפקד בקבע ובמילואים.
2. מה חטאו טייסי המילואים? האם הרעיון שלהם אינו קביל על חלק גדול מהאוכלוסיה? האם אינם אזרחי המדינה. מציע לך לעשות חשבון נפש אישי לפני שאתה מפטר מאות טייסי מילואים הממלאים את חובתם ואת התנדבותם. 3. הנימוק לפיטורים הוא שאסור לטייסים להשתמש  בתפקידם ובתואר הצבאי שלהם בחתימה על המכתב. היכן נכתב שאסור עליהם הדבר? מי שמך להיות עורך-דין של הצבא? תפקידך הוא לפקד על החיל לא לשמש עורך דינו.
4. לעניות דעתי יש לך חלק נכבד וחשוב בהצתת זעם הטייסים על המלחמה עקב הדרך בה אתה מנהל את פעילותו של חיל האוויר במלחמה הגרועה הזו. חיל האוויר שבעבר הייתה לו פקודה מפורשת לא לפגוע כנגד ערים וכפרים מיושבים באזרחים. כן, בתקופה בה שירתתי כמפקד הבור של ח"א בזמן מלחמה ארוכה לשמצה, הייתה הוראה מפורשת לטייסים לא לתקוף בטווח של מאות מטרים משטח בנוי.
5. התוצאה של הסרת כל מגבלה היא שאנו בח"א הרגנו אלפים ואולי עשרות אלפים של אזרחים לא מעורבים במלחמה. אנו נישא על ראשנו כתם שחור שלא יכופר. בכל שנות חיל האוויר לא נהרגו כה הרבה אזרחים בהפצצות השונות. עליך כמפקד ח"א מוטלת אחריות עליונה להפצצות אלה.
6. הרג האזרחים הוא אחד הגורמים למכתב הטייסים. במקומך הייתי שולח מכתב הודייה לטייסים על שמצפונם  נוקף אותם ואינם יכולים לעמוד במנגד לנוכל פקודות חסרות מוסר, חסרות היגיון, שאינן תורמות מאום להכרעת החמאס.
7. מאחר שהחלטתך לפטר את הטייסים היא החלטה אישית עבור כל אחד מהם אשר לא רמז אפילו על רצון להפסיק את התנדבותו,  איני יכול שלא להתייחס אישית למפקד אשר נטל את ההחלטה. נראה לי כי אחד מקברניטי צה"ל ביום ה- 7 באוקטובר היית אתה כמפקד הזרוע הדומיננטית בלחימה במשך השנים האחרונות.
8. במשך שנים הייתי אחראי על הכוננות היומיומית של חיל האוויר ועל הזנקת מטוסים ומסוקים נגד כל איום על המדינה ואזרחיה. ידענו כי זריזות התגובה שלנו ועוצמתה גבוהים חעין שיעור מתגובת זרועות היבשה והים,  לכן העמדנו בכונות גבוהה מספר רב של מטוסי יירוט, מטוסי תקיפה, מסוקי חילוץ, מטוסי מודיעין, מטוסי תובלה ומטוסים אחרים. על הקרקע ניצבו מאויישים מוצבי שליטה ובקרה, ליד המטוסים עמדו בכוננות טכנאים, אנשי תחזוקה, פקחים ובקרים ועוד רבים אחרים. למעשה, ח"א  ניצב דרוך לכל מקרה כולל אירוע כמו ה- 7 באוקטובר.
9. היכן היה  הכוח האדיר שנמצא בכוננות בבוקר המלחמה? כיצד נגרמו חוסר האונים והמבוכה במוצב השליטה המרכזי של חיל האוויר? חוסר התיפקוד בשעות הראשונות של המלחמה ולפניה, היה גורם חשוב בכישלון של צה"ל לבלום את המחבלים שלא היה להם אפילו טיל קרקע-אוויר אחד  להילחם במטוסים שהיה עליהם לתקוף בלי חשבון את אלפי המחבלים שהתגודדו לאורך גדר הגבול בשעות שטרם חצו אותה. בייתה זו החמצה אשר על ח"א  לתחקר עד תמה ועליך כמפקד זרוע האוויר לבדוק את עצמך, את אחריותך ואת תיפקודך בטרם תוציא מכתבי הדחה למעולים שבין פיקודיך.
10. ניהול המלחמה הפוטנציאלי המבצעי של חיל אוויר לא נוצל כראוי. אינני יוצא כנגד כמות הגיחות, סוגי המטרות שנבחרו והאפקטיביות של הפעילות האווירית, שומה על כולכם לתחקר את המלחמה ולשאול את עצמכם שאלה יסודית גוללת: כיצד השפעת חיל האוויר החזק, האיכותי המושקע כל כך התבזבזה במשך שנה ורבע של לחימה? ושאלות נוספות: האם יכול היה ח"א למנוע ולהפחית את המספר הגדול של הרוגים ופצועים? כיצד יכול היה לקצר את משך הלחימה?  להשפיע על תוצאותיה הצבאיות והמדיניות? ועוד כהנה וכהנה.
11. כותב שורות אלו התאפק עד עתה מלצאת חוצץ ולבקר בגלוי את חיל האוויר, אם כי הוא מאוכזב עד מאוד מהפעלת חיל אוויר במלחמה ומתוצאות פעילותו, לאור ההצלחה שלו בלחימה מול אירן, החותים, ובמיוחד נגד החיזבאללה שיכולה לשמש כציר להשוואה עם חוסר ההצלחה מול החמאס. 12. לסיום. הטריגר ל'מאמר' זה הינו החלטתך, מפקד חיל אוויר לפטר את טייסי המילואים. אני קורא לך לבדוק את החלטתך ולחזור בך מהחלטה אומללה זו.     עד כאן דברי שמואל.
הברכות לליאן- בשבוע הבא!

שיהיה לנו "שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

12.4.25    י"ד  ניסן תשפ"ה  –  ערב פסח.

הלילה הזה, מצוין בלוחות השנה כ"ערב פסח", הנקרא גם "ליל הסדר". בהזדמנות זו ברצוני לספר על תולדות חג הפסח  בקיבוץ שלנו. חלק מה'תולדות' לקוחים מהארכיון, חלק מאבא וחלק מידע אישי.

מאז היווצרות הקיבוץ התקיים בו 'ליל הסדר', מתוך שלילת העבר החברים חגגו בהתכנסות בארוחה 'משובחת' מהרגיל. העדות הראשונה, עליה שמעתי הייתה שבנהלל ב-1923  קיימו 'סעודת' חג ולאחריה שרו שעות ארוכות שירים, שירי חלוצים והתרפקות על השירים שהביאו מהבית ורקדו עד אור הבוקר  . מכאן ואילך מעל עשרים שנים, ליל הסדר היה ערב בו באו לביטוי געגועים עזים לבית אבא-אמא דרך השירים. אבא, בן עמי, היה מספר שגם בסדרים מאוחרים יותר,  כשישב כבר על כסא מורם בתוקף היותו אב הסדר, קרא בפניהם של החברים, את הגעגועים, קרא את מחשבותיהם וראה את פיזור נפשם מהמתרחש בצריף חדר האוכל ולאחר מכן בחדר האוכל הבנוי, כל שנה במשך השנים הראשונות התוכן של ליל הסדר היה ערב של שירים. וכשרצו לתת ביטוי ותוכן  מקורי המציאו את ההגדה ההיתולית, בה בעיקר צחקו על חייהם (הקשים). ושסופרה כמובן ללא הילדים.  ב-1934 החליטו בתנועה שצריך להגיש לחברי הקיבוצים סיפור אחיד של הגדה כלשהי ללילה המיוחד הזה, לילה, שבו כל היהודים, בארץ ובגולה, כל אחד במקום חייו, כעם, מציינים את האירוע ההיסטורי הגדול של 'יציאת מצריים'. הטילו על שלושה חברים להרכיב את ההגדה ברוח 'הארץ המתחדשת', כשהיה ברור שלא תכלול את הסיפור התנכי בלבד. השלושה היו מרדכי אמיתי מקיבוץ שריד , טושק אמרנט מקיבוץ מזרע (אביה של לילית) ואבא שלי, בן עמי גורדון ממשמר העמק. הם התכנסו במזרע וקיבלו יומיים על חשבון התנועה לכתוב, לערוך ולעצב הגדה לפסח שתיקרא ותושר בכל קיבוצי התנועה בליל הסדר. החלק של אבא היה בחירת הקטעים מהתנ"ך. על 'הסדר' ב-1935 כתבה רחל לין: "לא הייתה אוירה שמחה, התגעגענו לסדר שהיה במשפחה בחוץ לארץ, ולא ידענו איך לחגוג את החג כאן כי כל מה שהיה שם היה לא טוב בעינינו. כאקונומית החלטתי לעשות משהו שישמח. קניתי מצות ומצרכים קצת יותר טובים. המנה הראשונה הייתה אמורה להיות דגים, אבל החברה שבישלה את הדגים הכניסה במקום שמן … נפט. הייתי מיואשת. פניתי לסבק שהיה רכז הרפת והוא הסכים לשחוט עגל שנולד לא כל כך מוצלח. גייסתי את אמא של פייבוש שניהלה בחו״ל מסעדה וידעה לטפל בבשר. הצטרפו אליה ואלי עוד 3 אמהות של חברים, וביחד התגייסנו לבישול העגל. המנה הראשונה הייתה כבד. מהעצמות הכנו מרק, והמנה העיקרית היתה שניצל, ושניצל כזה שבמשמר העמק לא אכלו כמוהו לפני זה ואחרי זה. הייתה שמחה אמיתית, שירה וריקודים עד אור הבוקר".  אבא היה חוזר ומספר, כשחזר משליחות בפולניה, ערך את הסדר הראשון  בליל הסדר בתרצ"ז, (1937) בו הוקראה ההגדה, עדיין מודפסת במכונת כתיבה. החברים היו מאוד מרוצים מהחידוש, מההגדה שלנו, שבהמשך הפכה לספר בעיצוב יפהפה. מאז ועד היום ההגדה שונתה – נוספו קטעים, הוצאו קטעים, העיצוב שלה השתנה, אבל המסגרת והתכנים של "ארץ ישראל המתחדשת" נותרו. והוכנסו גם שינויים בהתאם לאירועי הזמן. אבא סיפר לי על סדר פסח של תש"ג, 1943, בימים בהם נודע על השואה, איך תוך ההלם הוסיף מיד קטע מיוחד שכתב להגדה. עוד שנים רבות שרו ליד 'עבדים היינו' ו'הא לחמא עניא' את שיר הפרטיזנים "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה…"   לא נשכח גם את ליל הסדר בעת המערכה על משמר העמק באפריל 1948 שנערכו בו שני סדרים , כל פעם מחצית מהחברים נוכחו בצריף חדר האוכל המופגז, כאשר המחצית השנייה נמצאת בעמדות.

 ואי אפשר לי בלי כמה מילים על אבא שהיה 40 שנה אב הסדר המיתולוגי: "בכל שנה כשהחל להכין את ליל הסדר, כל פינה בחדרו הייתה גדושה בספרים, דפים כתובים בכתב ידו, ניירות מודפסים ונייר כתיבה עליהם היה בוחן חידושים ותוספות (רק תוספות) להגדה, ש"סיפורה לא ייתם", כך אמר. 40 שנה בכהונה הפך אותו "למעין כוהן גדול בהיכל" בעל סמכות לבני עדתו. היה שקט מוחלט באולם. כשהורה לקרוא – קראו, כשהורה לשיר – שרו. הוא הצליח להפוך אירוע משפחתי מבית אבא-אמא לחוויה משפחתית של ציבור גדול, של משפחת הקיבוץ". למיטב זיכרוני, התפקיד הציבורי היחידי שעבר בקיבוצנו בירושה, היה,  שהחלפתי אותו בכהונה המכובדת הזו. למשך 15 שנה הייתי אב הסדר.
"חג שמח", "חג חירות שמח"! השנה יותר מתמיד נזכור לעצמנו שאנו עם שנוצר מתוך השאיפה לחירות,  לא נפסיק להיאבק לשחרור כל חמישים ותשעת החטופים.

ו"שבוע טוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

4.4.25    ו' ניסן  תשפ"ה.

היום, ה– 4.4 , לפני 77 שנים לפני חמש אחר הצהריים, תחת מטח תותחים, החלה המערכה על משמר העמק, שהיה המבחן הגדול והקשה על עצם קיומנו. יום שמי שחי בו לא ישכח אותו בחייו, ומי שרק גדל עליו יוקיר אותו כל חייו. להלן קטע מתוך הספר "משמר העמק במערכה" שיצא בהוצאת "ספרית פועלים" ב- 1950. "… הנשק היה מועט, אך היה בו ביטחון. האחראים ידעו, כי שני שלישים מן הרובים הם מסוג ב' וג' אבל… אחרים לא היו לנו ושיבחנו את היש, כדי לעורר אימון וביטחון בכלי. גם רובי הציד לא הופלו לרעה. אחת הדאגות העיקריות: לנצל כל אדם ולהעמידו במקום הנכון. למען המקום ולמען האדם. לבל תדכאהו ההרגשה, כי אין הוא נותן חלקו להגנת הנקודה. כל אדם ידע את מקומו- בשורת המגינים, בקווי העמדות, בטיפול בילדים ושאר עורקי השירותים החיוניים. מאבטח מזויין ניתן ליוצאים אל תחומי העמק. קבוצת סיור קבועה שוטטה ביער ובהרים ותוך כדי כך התאמנה ולמדה לדעת את הסביבה על כל פרטיה, היכירה את אורח חייהם של השכנים, דרוכה וזהירה הייתה מהלכת  בתחום המיוער והמבותר, עירנית וקשובה לכל תנועה חשודה.   הקיבוץ ידע, כי לפנינו מערכה שבה עלינו לעמוד בכוח עצמנו, לא לצפות לעזרה מבחוץ, להיות מוכנים בכל- לכל"… ואשר לנו, ילדי המוסד דאז, כתבה ברטה חזן, "בימי המבחן לישוב ולתקוות העם, 'המוסד החינוכי' חי במתיחות את קצב החיים המסוערים והגורליים. הלימודים לא פסקו אך הילדים משתתפים בביצורה של הנקודה ודאגת ביטחונה. הקבוצות הקשישות נוטלות חלק בשמירה ובהגנה לצד כל החברים במקום."

גם היום נשמעת הקריאה לשקיפות. השבוע אמר לי חבר בשיחה בנושא זה, "למה אנחנו (למשל), לא יודעים כמה עלה שיפוץ הבית הגדול או חדר האוכל, והשיב לשאלתו: "כי אין שקיפות". אני מניח שבעיית 'השקיפות' לציבור נמשכת לאורך ההיסטוריה וההוכחה היא שבפרשת "פיקודי" משה מבין את הבעיה (אני מניח שהגיעו אליו תלונות רבות) , הוא מכנס את העם ומוסר לו דו"ח מפורט על העלויות של הקמת המשכן. כמה כסף נאסף מתרומות העם ומה נעשה בחומרים שנתרמו, פירוט מלא. זה בטח היה משעמם מאוד ואולי לחלק מהאנשים לא היה בכך עניין, אך משה גרס שאם לוקחים תרומת כסף מהעם חובה לתת לו דיווח מלא כדי למנוע חשדנות ולצאת 'נקי'. ואת הלקח הזה ראוי שכל אדם הנושא בתפקיד כלשהו יבין. ועוד בפרשה: המנורה, סמל המדינה,  מופיע לראשונה בפרשה כשהוצבה במשכן במדבר ומאוחר יותר בבית המקדש בירושלים והפך לסמל יהודי לאורך הדורות. יש החושבים שהסמל נלקח מהתבליט על שער טיטוס ברומא ולא היא. כשהוקמה המדינה נערך מכרז לעיצוב סמל למדינה ואז התקבלה ההצעה למנורה שמצדדיה שני ענפי זית ומתחתה הכתובת 'ישראל'. סיימנו בקריאת ספר "שמות"  שהתחיל במשפחה אחת שירדה לשבור רעב, פרעה מת, מתחיל השעבוד, משה נולד ובגר וניגלה לו הסנה הבוער, ובהמשך עשר מכות מצריים, ים סוף נבקע לשניים העם עובר והמצרים טובעים, קבלת התורה בהר סיני והקמת המשכן. "חזק ,חזק ונתחזק" אומרים בסיומו של כל ספר ופנינו ל"ויקרא" הספר השלישי. אמירה שהולמת גם את הקורה היום במדינתנו.

השבוע ציינו גם את יום הולדתו של יהב. כל כך קל לברך אותך, שתעלה ותוסיף מדרגות במעלה סולם האושר האישי והמשפחתי שלך עם רעותי ועם נינה, עם ההורים ומשפחות אחיותיך, עם כל המשפחה הגדולה וכמובן אתנו. שתפיק דעת והנאה מלימודיך ובכל מעשיך. לפני שנים אמרנו לך: "שתמיד נהיה אתך, מאחוריך ומצדדיך", תמיד!!! חיבוק ענק!

"שבועטוב"!