"שבועטוב"(697)

"ככל שנודה יותר על היש  –  נבין יותר שיש על מה".

28.6.25   ב' תמוז תשפ"ה

שלחה לי מיכל שמאי (בערב שבת ה- 21.6 ):
נמאס לי להיות 'עם כלביא'! רוצה להיות 'עם כלביאה' המגנה על גוריה ולא אברהם שהיה מוכן להקריב את בנו. הייתי רוצה להיות האיל שיוצא מביו השיחים ומונע את הקורבן ונאבקת עם אברהם שרצה להקריבו "במקום".   הייתי רוצה להיות היונה שמשקשקת בכנפיה ודורשת שלום. תאמרו לי שאני תמימה? לא! אני פשוט מפרידה בין מלחמות לצורך הגנה לבין מלחמות שממשיכים בהן ללא צורך… ראה עזה, ומקווה שלא יתפתח כך עם איראן.  מתגעגעת לבן גוריון (לא הייתי מפאיניקית), לרבין (לא הייתי מ"אחדות העבודה") ואפילו למשה דיין ( שגנב עתיקות אבל לא את ההווה והעתיד של כולנו). שבת שקטה בה יימשך המאבק להחזרת החטופים ולסיום בעזה. עד כאן דברי מיכל. ככלל, מי שרוצה שאפרסם במסגרת זו מה שכתב, שישלח!

ולפרשת השבוע פרשת "קורח".  "ויקח  קורח בן יצהר בן קהת בן לוי (השבט) ודותן ואבירם בני אליאב בני ראובן (השבט) ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו אליהם. רב לכם – כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל אדוני". במילים אחרות הם תובעים "דמוקרטיה"! ומתריסים: "מי בחר בך להיות מנהיג , ומי בחר בך להיות כהן גדול ומי בחר בכוהנים לעשות את עבודת הקודש?  משה לא מצליח להרגיע אותם ואלוהים בא לעזרתו פוער את פי האדמה שבולעת אותם. לפעמים אני חושב מה היה קורה לעם ישראל אם המרד של קורח ועדתו היה מצליח, ומשה ואהרון היו מודחים. דבר אחד אני משער שהיה קורה, עם ישראל היה עושה יו-טרן וחוזר למצריים לדגה, לבשר ולקישואים. נחשוב רגע למה חסר לקורח ה'שלטון'?, הוא היה איש עשיר (שהתעשר, כשיוסף נתן לו את המפתחות למחסני התבואה של מצריים). הוא התקשה להשלים שמשה לא כיבד אותו, ה'טייקון'!, ולא נתן לו חלק בניהול המסע במדבר . ולמה הוא היה צריך את ה'כבוד' הזה? איש חכם היה קורח, הוא היה האדם הראשון שניסה לחבר בין הון ושלטון, שמשמעו הוא ש'בעל המאה הוא גם בעל הדעה'. זה לא ניתן לו, כי, משה, היה מספיק חכם כדי למנוע זאת ובעזרת 'אלוהים' חיסל אותו, את אנשיו ואת רעיונותיו.

ביקשתי מרעיה שיר מתאים לימינו אלה, למדינה שלנו, והיא הציעה לי שיר שכתב עלי מוהר:    
עוד לא הגענו
קוראים לך היפה והנשכחת,  שרים לך לפעמים ועוד איך
יושב לי על חופך אל מול המים, רוצה לשמוח בך לא לאבדך.
עליך אני שר אם טוב או רע לי, ונחמה למצוא לך – מנסה.
ובך אני נשאר את יחידה לי, כי אין לי, אין אחרת במקומך.
בים החדשות את נעלמת, קשה להכירך בין גל לגל.
פנייך מתעוותים בטלוויזיה, ברדיו, ברחוב ובקהל.
בלהט וחמה את משתרכת, וריב עיקש נועץ בך להבו
ועם אשר התחיל ללכת עדיין לא יודע אם יבוא.
לא, עוד לא הגענו, לפעמים קשה קצת להזיז,
לא, עוד לא הגענו, בואו ננסה, בואו נעיז.

צילום: רעיה

"שבועטוב"!

"שבועטוב" (696)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

21.6.25   כ"ה סיון תשפ"ה

השם של המלחמה באירן הוא: "עם כלביא" והמשך המשפט "יקום, וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף, ודם חללים ישתה". להלן שני פירושים: רש"י אומר "שהכוונה היא שמשה לא ימות לפני שימותו מלכי מדיין במלחמה". אני פניתי לפירוש של"ג, סבי, והוא מפרש וממשיל: 1. "העם הזה יקום על אויביו כלביא הקם מרבצו לטרוף טרף. 2. עם ישראל לא ישוב מן המלחמה עד אשר יכניע את אויביו וישמידם" וסבא שלי מוסיף, שהמשל השני עולה על הראשון בתיאור גדולת עם ישראל.

פרשת "בהעלותך" מתארת את תחילת המסע של בני ישראל במדבר, מקבלת התורה בהר סיני אל ארץ ישראל. "וידבר אדוני אל משה לאמור, דבר עם אהרון ואמרת אליו: בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות". מדוע הפך המספר שבע למספר החשוב ביותר בתורה ויותר מכך בחיי העם היהודי? התשובה כמובן תהיה לציון שבעה ימים בשבוע, אבל קיימת עוד גרסה: כדי להקל על בני ישראל את הזיכרון ולשלב את המספר שבע- שאותו זכר העם מסיפור הבריאה, וברבים ממועדי היהדות. נמנה אותם: שבעת ימי השבוע, שבעת קני המנורה, שבעת ימי חג הפסח וחג סוכות, שבע שנים לשמיטה, שבעה כוכבי לכת, שבעה נקיים, שבעת המינים, יושבים 'שבעה' באבל ושבע יפול צדיק וקם. בפרשה זו גם נבחן זיכרונו הקולקטיבי של העם ומה הוא זוכר? את מתן תורה?, את הניסים? את מכות מצרים? את מרכבות פרעה הרודפות אחריו? לא ולא, הוא זוכר את האוכל! כשמשה אומר לעם: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים!" העם מתלונן ואומר לו: "מי יאכילנו בשר, זכרנו את הדגה, את הקישואים, את האבטיחים, את הבצלים ואת השומים". ומה יש לנו מ(כל אלה) במסע הזה שאתה מוביל אותנו?

אני לא יכול שלא להתייחס למלחמה שפקדה אותנו ושינתה את מרכז העניין. לא עוד החטופים, כן למלחמה באירן. וזה נורא בעיניי. לא אתייחס למלחמת המדינות כי בזאת אנחנו צופים כל הימים בטלוויזיה הציבורית וגם לא לפרסומי המועצה האזורית ואפילו לא להחלטות צח"י שלנו. אני רוצה להתרכז בפן המשפחתי שלנו. מקובל שיש בעיות, הילדים באים לקבל עזרה מההורים והנה עולם הפוך, אנחנו קיבלנו את עזרתם, כי לנו אין ממ"ד. הדאגה שגילו משפחות ילדינו, ההזמנה לבוא לישון אצלם, כשהם מפנים לנו את חדרם, שלקחו יוזמה וסידרו לנו ממ"ד בדירה פנויה שנעביר בה את הלילות המוזעקים, והטלפונים מרמת גן גרמו לנו להתרגש, לשמוח בהם ולהודות להם, כאן, ב'שבועטוב' על כך! זו באמת הרגשת אושר וסיפוק שילדיך עושים בשבילך,  לא תמיד זה מובן מאליו. אנחנו זכינו!!!

יום הולדת שמח!

ולסיום ברכות חמות למור ליום הולדתו. מור הנכד, שתמיד מרים לנו את המורל ברוחו ובאופיו השמח. כבר חזרנו ואמרנו איזו שמחה גרמת לנו בשובך לארץ, עם עידן. מאחלים לך שתמשיך באיסוף חוויות היכן שתהיה, יש לך זמן עד עשרה לשלושים. ואז … שתחזור הבייתה לבנות את ביתך איתנו. כמה שאנחנו אוהבים אותך!!!

שבוע הספר תשפ"ה

מדי שנה הייתי מקדיש מקום נרחב ל"שבוע ספר" השנה: רק צילום!!

"שבועטוב"!

"שבועטוב" (695)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

14.6.25   י"ח סיון תשפ"ה

פרשת השבוע "נשא" עוסקת בנזיר/ות. הנזיר הראשון והמפורסם ביותר היה שמשון הגיבור. הוא היה נזיר שידע ואהב  'לעשות חיים' ולגביו אנחנו טועים  במושג, לפחות כשמדובר בנשים. הוא היה רב-נשים. אתייחס דווקא לשתייה וההשתכרות שהפכו לפגע. הסימן הבולט של הנזירות הוא ההתרחקות מן היין. כשהנזיר מחליט להינזר מן היין עליו להתרחק  מכל דבר הרומז על היין כדי שלא יתפתה אפילו במחשבתו להיזכר ביין וזה כולל ענבים, צימוקים וחרצנים. וההשוואה באה עם המשפט "אל תרבה שיחה עם האישה", כדי להרחיק אותך מהמחשבה עליה, מרמז מדברים אפילו רחוקים ממעשה רע. ולכן הורו לנזיר להתרחק מכל סימני היין. באו חכמים ושאלו: "מדוע כתוב יין ישמח לבב אנוש? כל יהודי טוב מברך על היין בליל שבת ובמוצאי שבת, ושותה ארבע כוסות יין בליל בסדר ועד-לא-ידע בחג פורים. על שאלות אלה השיבו אבותינו: "משום שהיין הוא שליח רע, אתה שולח אותו לבטן ואילו הוא עולה לראש. בפועל, את היין הראשון שותה היהודי בברית המילה שלו וכשם שהיין מרגיעו, הוא ממשיך לרדוף אחריו כל חייו. כל פעם שאדם נזכר בצורה זו או אחרת ב'בריתו' הוא מוזג לעצמו כוס יין כדי להרגיעו. תשאלו למה בחרת דווקא לספר על נזירות מיין? ולא על שמשון והתנהלותו? כי השבוע קראתי שיח צעירים בעיתון, המשבחים את שתיית האלכוהול עד כדי תענוג ההשתכרות ויצירת התרחקות מהחיים השוטפים, וסיפרו כמה זה נפוץ היום בקרב צעירים כשגיל השתייה לשוכרה הולך ויורד. פרשת השבוע ממש מתייחסת לכך. אולי זה טוב, נעים ומעורר לשתות משקאות ממשפחת האלכוהול למינהו, הבעיה, כמו בהרבה דברים אחרים, היא המינון! ויכולת השליטה העצמית.

אני הולך לכתוב על נושא שאיננו מרבים לעסוק בו, והנושא: בית הקברות. כמעט מדי שבת רעיה עולה לבית הקברות לטפל בקברים של יקירנו. ישנם גם אנשים המתייחסים בדרך שונה לקברות בני משפחתם. בית הקברות שלנו היה והווה מקום שאפשר לומר עליו ולהתפאר שהוא מקום ל'מנוחה נכונה'. אך גם בית הקברות עובר היום שינויים הרומזים לי על 'הפרטת' המקום. ולמה אני מתכוון. ארז עצמון במסירות, ברגישות, תוך הקשבה והליכה לקראת…, כמו קבץ' לפניו או רחמים או משולם, הוא המוציא לפועל את אחזקת המקום, באחריות "גג" של המזכירים, הוא הקובע מתי מחליפים מצבות, מתי שוטפים את המצבות, מי ואיך שומרים על הנוי כדי להפוך את המקום ל"תפארת משמר העמק". המזכירים היו לאורך השנים 'אסמכתא' תומכת בפעילותו החשובה. ומה קורה היום? מאז שמיכל סיימה, החליטו המזכירים להתנער מהעיסוק בו ולהעבירו לאחריות רכזת שירותים (אגב, מאוד נעימה במו"מ). במילים אחרות, לשנות את אופיו של בית הקברות ממוסד חברתי למקום טכני. לא סתם במשך 103 שנים המזכיר היה הכתובת לטיפול רגיש בנושא המוות של חברים, הקבורה, הקשר עם המשפחה וקביעת הסדרים שנדרשים. ולמה מזכיר ? כי זה התפקיד הסמכותי, החברתי, ה'עליון' שלנו. הכרתי מזכירים שלא היו ביחסים טובים עם המשפחות, אך בבוא העת, המשפחה ישבה איתם להסדרים שנדרשו, ברוח חיובית וטובה. אני לא זוכר שהיה איזשהו דיון ציבורי בנושא בית הקברות או שידעו אותנו על העברת האחריות מהמזכירים לרכז שירותים, שהפך את המקום בו מעורבים כל כך הרבה רגשות לאירוע אירגוני בלבד, המשנה, לדעתי, את היחס למקום. והמסקנה מכך: האם המקום נפל גם הוא לקיצוצים? הרי אף אחד מהשוכנים בו לא מתלונן? למשל: לקראת 'יום הזיכרון' השנה, החלקות לא עושבו והמצבות לא נשטפו. ולאחרונה, פניתי להחליף את המצבה של הורי שהוכתמה (כל שנה הוחלפו מספר מצבות) הופנייתי, להפתעתי, על ידי ארז, לרכזת שירותים  ורק אמר לי: "אם זה בכספך אבצע מיד" התקיים סיור עם הרכזת לבדיקה בשטח, נודע לי (עוד לא אמרו לי – וכבר עבר חודש וחצי) שאישרו רק להחליף את הכתוב ולא את כל המצבה כמקובל. התביישתי. תעלו ותראו כמה מצבות מוזנחות צריך לחדש. לאן הגענו? שגם על קברי המייסדים, בניהם והחברים שחיו שאינם, על שמירת כבודם צריך לחסוך..  

"שבועטוב"!