חודש: יולי 2025

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

2.8.25   ח' באב תשפ"ה

השבוע שתי 'פרשות-שבוע', המסיימות את ספר ב"מדבר": "מטות" ו"מסעי". פרשת "מטות" מספרת , שאחרי המלחמה בה כבשו בני ישראל  את עבר הירדן המזרחי מידי סיחון ועוג מלכי האמורי, ביקשו השבטים ראובן וגד ממשה להתנחל במקומות שנכבש ולא להשתתף בכיבוש הארץ. משה הגיב בזעם ואמר להם:  "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" פרשנים  דיברו נגד העוול שיגרם, אם ישמר הפער בינם לבין שאר השבטים, "אחיהם", הנלחמים על ארץ כנען. יש פרשנים האומרים, שקצפו של משה יצא לא רק על ההשתמטות מעול המלחמה, אלא גם על הניכור והאטימות כלפי כל העם. פרשנים אחרים המצדדים ביושר ובצדק, טוענים, שכעסו של משה נבע מכך שבלתי אפשרי בכלל לחשוב, שחלק מהעם ישא בעול המלחמה ואחרים ישבו במנוחה ולא ישתתפו בה. מזכיר לכם משהו? 3000 שנים חלפו, ("רבותי, ההיסטוריה חוזרת" כתב חיים חפר) ואנחנו עדיין נתונים באותה בעיה, עוסקים ב'חוק ההשתמטות', ב'פטור' לחרדים מגיוס לצבא, ב'שיוויון בנטל' והיום כמו אז נשארה אותה בעיה, בעיית קיום והתקיימות העם. אנחנו זקוקים למנהיג דוגמת משה, שלא מתרפס , לא מתחנף, ולא מנסה לרצות את המשתמטים, אלא דופק על השולחן ושואל בקול גדול: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" ואני מסכם את כל זה: כל פתרון, שאינו גיוס מלא של כל החברה הישראלית כולל את החברה החרדית, בצבא, בתעסוקה ובכלכלה, יביא לחורבן מדינת ישראל תוך כמה עשרות שנים (לא מקורי כל כך).
 פרשת "מסעי", מסכמת את מסעי בני ישראל מיציאת מצריים עד החנייה בערבות מואב טרם הכניסה לכנען. החזרה הבלתי פוסקת על פרטי המסע, המעידה על החשיבות הגדולה שמשה נותן לתיעוד ההיסטוריה. הוא מבקש להטמיע בקרב העם לדורותיו הרבים כמה קשה הייתה הדרך בה הלכו אבותינו עד הגיעם לארץ זבת חלב ודבש, הן מנקודות מבט של המנהיג והן מנקודת מבט של פשוטי העם. לחזור ולזכור על פי משה רבנו, זוהי התשובה הלאומית והפרטית לכל אלה שמזלזלים 'במה שהיה', 'במי שהיה', במילים של אבא (שכבר ציינתי כמה וכמה פעמים): "מי שאינו מכיר את עברו, ההווה שלו דל והעתיד מעורפל".  אני, אישית,  מנסה לשמר בעולמנו הקטן את זיכרון העבר, באירועים ובאנשים באמצעות כתיבה, ביצירת סרטים (עם מושקו) על… וכן, גם בהגשמת הרעיון של 'השתלת ברקוד על כל 420 קברי חברנו בבית הקברות שלנו, כך, שכל מי שירצה לדעת על מישהו/י יוכל לדעת בעזרת הטלפון הפרטי שלו מי היו  האנשים האלה וכך לחזור ולזכור אותם.

 השבוע אורי סיימה קורס קצינות והתמלאנו גאווה. אורי היא הקצינה הראשונה במשפחתנו, ומגיע לה שפע ברכות, איחולים וכבוד, כי אין דבר חשוב יותר בתפיסה הציונית שלנו מלשרת בצבא , להיות מפקד/ת בצבא, להוביל צעירים וצעירות ברוח החיובית שלנו.

ולסיום ליום הולדתה של רעיה שלי: את אהבתנו אנחנו מביעים כל בוקר בשעה 10.00 בדיוק בטלפון, את חברותנו אנו חיים יומיום כל היום. את שותפה בכל מעשי והגיגי. את תמיכתך וחוזקך אני חש כל רגע ורגע… בשבוע הבא נפגש כל המשפחה הגדולה שהעמדנו, לציין את האירוע וגם שם אגיד לכולם את  המשפט שלך: "יד ביד לאורך כל הדרך"! שתמשיכי כך בעבודה בספריות בריקוד ובתנועת הגוף, בגינתנו ותדאגי גם קצת יותר לבריאותך.באהבה ענקית!!!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

26.7.25   א' אב תשפ"ה

בפרשת השבוע "פינחס" (כתוב עם יו"ד) אפשר לעסוק בשני נושאים: 1. מינוי היורשים של משה ואהרון. את משה, כמנהיג צבאי ואזרחי, יירש באופן טבעי יהושע בן נון ואילו את הכוהן הגדול אהרון, יירש פינחס נכדו, בשל גילוי קנאותו כשרצח את זמרי שהיה עם נערה מדיינית, המינוי מצביע על המשמעות, שאת ההנהגה בתחום הדת ינהיגו מנהיגים קנאים ביותר. ו– 2. הוא מעמדה של האשה.  בפרשה, חוזרת התורה ועושה ספירת מלאי בשבטים השונים שעל פיה יחולקו נחלות השבטים. החלוקה הזו מביאה ארבע נשים צעירות לדרוש את הזכויות המגיעות להן. אלו הן ארבע בנות צלופחד שאביהן מת ואין לו בן יורש. הן טענו לפני משה, שלא יתכן שבאין בן זכר, הן תנושלנה מנחלתן. משה מתייעץ כמובן עם אלוהים שקבע שהן צודקות ושמגיעה להן הזכות כמו לגברים. אלוהים עושה סדר ב'ירושות' האומר: ראשונים יקבלו הבנים הזכרים ואם אין בנים אז הבנות ואם אין בנות – האחים. קביעת הזכויות של האשה כיורשת חוקית העלה מאוד את מעמדה והתעוררה השאלה למה לציין מי הוא אביו של פלוני ולא מי היא אימו? ואז גם נקבע, שהוכחת יהדותו של אדם תיקבע על פי אימו בלבד. וזו היא דרך היבדלות היהודים מיתר העמים.

בהמשך לנושא שהעליתי על הקיבוץ, ב'שבועטוב' הייתה לנו שיחה עם חבר צעיר, מאוד, שאמר (בערך כך): "לדעתי אסור לוותר על שנת בית מלאה אחרי הצבא. היום בשנת הבית, נחשב גם חלק משנת שירות, חלק משירות הצבאי בקבע, ולכן, לפעמים היא נמשכת חודשים בודדים בלבד. לפני כמה שנים, אמר, עשיתי שנת בית וזו הייתה השנה בה הכרתי את הקיבוץ בחיי היומיום, פגשתי והכרתי חברים. זו הייתה שנה מאוד משמעותית בשבילי. אני לא מבין למה צריך להתפשר עם משימות אחרות שהבנים עושים כי בחרו לעשות זאת, דווקא על חשבון "שנת הבית"? החיילים המשתחררים צריכים לדעת ששנה זו היא חובה ועליה אין 'הסדרים', צריך לחזור למה שהיה פעם, שזה היה מובן מאליו"! סיכם.מודה, שמחתי למה ששמעתי, אני חושב ואומר זאת כבר כמה שנים, הוספתי  שבעיני זו שנה חשובה ביותר לצעירים עצמם, שזו אינה שנת 'עונש' כי… אבל השינוי צריך לבוא מהצעירים עצמם ומאלה שעובדים איתם באגף. סופסוף מתנהלת שיחה שגורמת לי להיות אופטימי יותר  

ברכות חמות לספיר ליום הולדתו. התחלת בנמרצות שלב נוסף בחייך: היום אתה בטיול בחו"ל ובתשפ"ו הבעל"ט, יגיע תור הלימודים. אנחנו כאן, תמיד מצפים לראותך, לשוחח אתך גם ב'שפת הערכים'. ואנחנו מאוד גאים בך!  נאחל לך הצלחה בכל שתעשה, בכל מה שתרצה לעשות- ושבכל דרך שתבחר תשלב גם את הנגינה בפסנתר בתוכניותיך. מברכים אותך מכל הלב , אוהבים ומתגעגעים!

ולסיום, שמרו את התאריך! ביום ראשון ה– 27.7 מתחילה, בטלוויזיה החינוכית, הסדרה "הגינה של תמרי" שבין 'כוכביה' משחק גם נכדנו (מס' 14) תום גורדון. נצפה ונראה, אולי גדל כאן שחקן מצטיין! ולתומי איחולי הצלחה! וקריאות עידוד!!      

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

19.7.25   כ"ג תמוז תשפ"ה

פרשת השבוע , פרשת "בלק" מספרת על בלק מלך מואב הירא מעם ישראל, וחושב שאם יקלל אותו  –תשקוט נפשו. הוא פונה לנביא שלו בלעם כדי שיקלל את עם ישראל, אבל במקום קללות, בלעם משמיע רק ברכות חלקן הפכו למפורסמות ביותר כמו "הן עם כלביא יקום…" (שם המבצע באירן) ו"מה טובו אהליך יעקב". המפורסם כל כך.

ומשהו שלא למדתם במוסד, אבל כיהודים – ישראלים כדאי לדעת: י"ז בתמוז", מוכר ביהדות כיום צום לזכר היום בו נפרצו חומות ירושלים על ידי טיטוס מפקד הצבא הרומי בארץ ישראל בשנת 70 לפנה"ס. הצום הזה פותח שלושה שבועות הנקראים "בין המצרים" שנמשכים עד לתשעה באב, יום חורבן בית המקדש.

עד היום אני לא סגור בדעתי על סוגיית המצוינות בלימודים. כשריכזתי את "שומריה" (1977  – 1984) שאיחדה את בית הספר והפנימייה כ"מוסד חינוכי" של משמר העמק, הזורע, מגידו וגבעת עוז. נערכו ב'חבר עובדים' דיונים בנושא: למה אנחנו חושבים רק איך לעזור למתקשים בלימודים ולא דנים בכלל איך לקדם/לדחוף את המצטיינים/ליחים איזו השפעה תהיה על הפרט ומה זה אומר לגבי החברה בה כולם מתחנכים בשוויון מלא. עצם הדיונים כבר היו שינוי גדול, למרות שבשטח לא היה שינוי. אני זוכר שאבא, שהיה רכז המוסד, שלושים שנה לפני, אמר: "אנחנו מגדלים 'ברווזים', (וחייך את חיוכו הסרקסטי) שיודעים קצת לעוף, קצת לרוץ וקצת לשחות" והוסיף ברצינות רבה: "זה חינוך לבינוניות". אני יודע שבמוסד שלנו, בשנים בהן אני התחנכתי (1946  – 1951)  הדגש היה על חינוך אידיאולוגי, חברתי לקראת חיי קיבוץ וגם בשנים שאני ריכזתי, אותם ערכים היו מרכזיים, ולא טיפחנו את התלמידים המצטיינים.  כשעברו ללמוד בבתי ספר איזוריים, ניתנו גם פתרונות לעידוד המצוינות. המחשבות על כך עלו בי, כשנכדנו (ה- 12) לי, זכה במקום השני הארצי בין כל תלמידי כיתות ח׳ במדינה בתחרות המתמטיקה השנתית ובפעם הרביעית ברציפות בשלישיה הפותחת בכל רמת גן (בשנה שעברה- מקום ראשון). התמלאתי גאווה ושמחה בו ובהישגיו, כמו, אולי, השמחה כשגלי חתם במכבי נתניה, סוג אחר של מצוינות. לי יקר שלנו! קבל את תחושת גאוותנו בך והערכתנו אותך! המשך כך!

השבוע חווינו חוויה רגשית גדולה. כאשר בני המחזור של שי מהשייטת בקשו להיפגש אצלנו בקיבוץ. המפגש התחיל בבית הקברות הם התרגשו, וגם אנחנו, לשמוע מהדר דברים על שי לכל המשפחה. עמדנו על מגרש הטניס ופינת הזיכרון שלידו, אחרי ארוחת צהריים, התכנסו כולם בזנדלי לצפייה בסרט על שי, סרט שנעשה אחרי עשרים שנה למותו. שי במשפחה, בקיבוץ ובשייטת. סביב לשולחן הם העלו זיכרונות על שי  על חוויותיהם בשייטת, מהזמנים שהם שרתו. הם כבר בני שבעים וחמש בערך, וחמישים שנים חלפו מאז ששי הלך מאתנו. והוא בליבם כמו בלבנו. ישבנו בצד וראינו איזו חברות עמוקה יש ביניהם, שותפות גורל שצומחת בתקופת הצבא, העוצמות, האהבה, החברות. הייתה פגישה מאוד מיוחדת ומרגשת ונפרדנו בטעם של עוד.

ולברכות: ללירן ביום הולדתו המון ברכות ואיחולים. בן אהוב שלנו שתמיד זוכר לבוא אלינו, ותמיד מפתח נושאי שיחה משותפים וזה זמן לו אנחנו מחכים. לפעמים אני שואל את עצמי האם לא לרגעים משותפים כאלה מצפים מהבנים כשהם עצמם מבוגרים? נאחל לך רקטוב ואושר במשפחתך, בעבודתך ביחסיך עם אנשים. מותר לאחל גם בנושא הבריאות? או שספורטאי כמוך טרם צריך לעסוק בנושא כי יש לו אחות צמודה? חיבוק ענק!!!  

וברכות חמות, שפע איחולים וחיבוק חזק, לאן (נכדתנו מס' 7) ליום הולדתה. נאחל לך שתמשיכי בלימודייך בהצלחה גדולה, ושתגשימי את משאלותייך! שתבואי אלינו עם חלילך ונתעשר עם שירתך ומעולמך, לא רק במוזיקה , גם בציורייך, בכלל ממך! והעיקר, הרבה אושר במשפחתך: עם ההורים ג'ני ותימור, עם מאי ולי ותום. אוהבים ומתגעגעים אליך!

"שבועטוב"! 

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

12.7.25   כ"ג תמוז תשפ"ה

בעקבות ההצבעות על 'פרנסה ועבודה'.
אומרים שאין לנו מושג ב'כלכלה מודרנית' ולכן אנחנו, מרבית הוותיקים, 'שמרנים' ומתנגדים לצעדים הרצויים/הכרחיים ל'קיומנו', שלדעתי הם מובילים לשכר דיפרנציאלי תוך שנה/שלוש/חמש שנים ומשם להפעלת ה'תקנון הרדום'. לא מעריכים, אפילו מזלזלים בתפיסה המיושנת המדברת בשפת הערכים  ולא בשפת הכסף ומבטלים אותה. (אני מעריך שסופן של ההצבעות יהיה כמו ביצוע ההחלטות על האוכל או האורווה. יכול להיות שיימצא תקציב לעריכת התמחור, אבל לא תהיה היכולת לעמוד פא"פ מול החברים/ות אחר כך) אולי אני לא מבין מספיק בכלכלה אבל אני מבין בבני אדם, כי במשך כל חיי עבודותיי ועיסוקי היו עם בני אדם. ואני מבין היטב את משמעות 'המוטיבציה' האישית כמניע מרכזי ולאן היא מכוונת. יתכן וייאמר, שבמקום להתעסק ברציונל אני עוסק ברגשות. החלטות ה'תימחור' מטשטשות את המטרות הגדולות של אורח חיינו בקיבוץ, ובוודאי שאינן תורמות לחיזוקו אלא מוכיחות, כמה חסר לנו החינוך לקיבוץ וערכיו, כמה חסרה לנו האהבה לקיבוץ, ה"לתת ולא (רק) לקחת", "להתנדב ולא להתחשבן", "ראיית הכלל ולא רק עצמי, משפחתי ודירתי". כמה זה חסר, לחלק ההולך וגדל כמותית בינינו, שכולל חלק מבני הקיבוץ שרוצים לחיות על אדמה עליה גדלו, אבל באופן  אחר. אני מצטט: "עוד לא מאוחר, אמר יודקס, הברירה בידינו/כם". קראתי ספר נפלא ששמו "סטונר" מאת ג'ון ויליאמס, סופר אמריקאי ומצאתי בסופו את השורות הבאות שבהחלט משקפות את יחסינו לקיבוץ, למפעל חיינו:

" … הוא עשה את מה שהוא רצה לעשות, היה לו רגש כלפי מה שעשה והייתה לו מודעות לחשיבות הדבר. האהבה של אדם לדבר שהוא עושה היא העניין המשמעותי. כי אם אתה אוהב משהו, בסופו של דבר תבין אותו, ואם תבין אותו… תאהב אותו יותר. היעדרה של אהבה כזאת הופכת את החיים לרעים."
מי אני ש'אטיף' לאהוב ולהעריך יותר את הקיבוץ, את נכסיו הערכיים, לשמור ולהאמין בלב שלם ברעיון, להיות מוכנים בלב שלם לוויתורים אישיים בשביל משהו כללי, לטפח חברות טובה, ליצור ביחד חיים עם משמעות לדורות הבאים. הכל, כמובן, רק אם יהיה רצון ואמונה. ואולי? אולי כל מה שכתבתי הוא בסה"כ הסבר למניעים שלי ושל מושקו בעשיית הסרטים על מה שהיה פה "פעם"? אני מניח שלא נוזמן לפודקאסט, או לפגישות והסברים עם ילדים/נערים/ חיילים/ נקלטים, וסתם חברים שרוצים לדעת ('לא מספיק אטרקטיבי'). אחד מתפקידי הקשיש המאמין בדרכו הנכונה, הוא להשאיר מורשת כדי לבנות את העתיד.

בשעות אחר הצהריים של יום לוהט של קיץ 1955, נקראתי לעזור בהמלטה קשה ברפת. כשלא עלה בידינו הדבר וכרכז הרפת, צלצלתי בטלפון היחיד שהיה אז ב'דואר', לווטרינר שלנו, דר' סירוטינסקי וביקשתי שיגיע מהר. בסופו של דבר ההמלטה צלחה ונולדה עגלה אדומה לגמרי. "מזל טוב לכם! עגלה אדומה, תהיה פרה אדומה", אמר, ש"היא אבי אבות הטהרה ביהדות, בתנ"ך, שיהיו לכם רק ימים טובים". "מה הסיפור? שאלתי. כידוע לא למדנו הרבה תנ"ך במוסד בזמנים ההם, ואז שמעתי לראשונה שיש פרשה שקוראים מדי שבוע, וקוראים לה "פרשת השבוע" והשבוע, כך אמר, בדיוק עוסקים בפרשה, פרשת "חוקת", בנושאי טומאה וטהרה: "אבות הטומאה", אמר, "הוא המוות ואבות הטהרה הוא אפרה של פרה אדומה שהשתמשו בו לטיהור המשכן".   אולי לא הייתי מספיק מרוכז כדי להקשיב לד"ר, ולהטמיע. שאלתי את אבא מה הסיפור, ואבא שידע הכל הסביר-סיפר לי, שכתוב, שאת הפרה האדומה שורפים ובאפרה מטהרים. ולסוף הסיפור, כעבור יומיים ניגשתי לכלוב הברזל בו שהתה העגלה האדומה ולפתע ראיתי על המצח שלה קבוצת שיער לבנה. בביקור השבועי של הוטרינר הראיתי לו את זה והוא סיכם: "לא הצלחנו, אבל כמעט הצלחנו"! אגב, אותו וטרינר, ד"ר סירוטינסקי, לקח אותי ואת אדם, במכוניתו, למשחק הכדורגל הבלתי נשכח, ישראל – ברית המועצות באיצטדיון רמת גן ב-31 ליולי  1956, תאריך בלתי נשכח, למוקדמות לאולימפיאדת מלבורן. סיפור זה אינו כתוב בפרשה.

השבוע ציינו יום הולדת 15 שנים לגלי. בתקופה בה  החטופים עדיין חטופים, ואין שקט ורוגע לנשמה. אבל לא ימנע מאתנו מלשלוח ברכות חמות ואיחולים ליום הולדת שיהיה פינת שמחה ל'חתן' עצמו, להוריו קרן ושיר, לאחותו רומי לאחיו שני ולמשפחה הרחבה שלנו. מאחלים לך שכל משאלותיך יתממשו, ונחת, שמחה ואושר לכולם.
אוהבים אותך מאוד, הסבים שלך.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

5.7.25   ט' תמוז תשפ"ה

החברה הישראלית מצויה במחלוקות קשות, כמו על המלחמה בעזה ושחרור החטופים, כמו קידום המהפך המשפטי/משטרי, חוק הגיוס ועוד מחלוקות, שיצרו שני מחנות גדולים בעם (כחצי עם) מחנה השלטון מול מחנה העם, התגלו תופעות של שנאה, של תיעוב והכל תחת הסיסמה: אחדות העם!

תראו למה מביאה מחלוקת. אנחנו מכירים שני סוגי מחלוקות בדברי ימי עמנו. האחת קשורה ל'פרשת קורח' ועדתו, כשה״מרד״ נגד מנהיגותם של משה ואהרון, נחשב בעיני רבים כמחלוקת הרסנית , המוגדרת כמחלוקת 'שלא לשם שמיים' והשנייה המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי המכונה מחלוקת 'לשם שמיים'. ההבדל הוא כמובן בדרך בה יש לנהל מחלוקות האם בדרך של כללי נימוס, דיבור ראוי, הקשבה, סובלנות, כיבוד הדעה האחרת. מול הגישה : "אני אמרתי", "רק כך", "עד כאן", המביאה עד לנקיטה בחרם/החרמה. זה סוג מחלוקת שאינה בת גישור, או כמו שנאמר בתורתנו שאינה 'לשם שמיים'. אחת הדוגמאות בתולדות עם ישראל, ויש הרבה היא המחלוקת  שהחלה "לשם שמיים" ונסתיימה "שלא לשם שמיים", והביאה לתנועת "הקראים"– זרם שממש התנתק מהיהדות על גווניה, שאינו מקבל שום סמכות רבנית ולא את פרשנות חז"ל (תורה שבעל-פה) ומחויבים רק לפרשנות משלהם בלבד דברי המקרא (המכונה: תורה שבכתב). מתוך כך הפכו את השבת ליום קודר, ללא אור ושמחה. הנשים לא מדליקות נרות שבת ואין מאירים ומחממים את הבתים בשבת. יושבים בחושך ואוכלים מאכלים קרים, אינם בוצעים את הלחם מחשש עשיית מלאכה. אינם מציעים את המיטה ואינם מקיימים יחסי אישות. הקראים הקיצוניים מפרשים ש"אסור שאש של יהודי תבער בשבת אפילו הודלקה מבעוד יום. כי אלה הם מצוות 'דברי המקרא' (תורה שבכתב). זו דוגמה מאוד קיצונית למחלוקת, המחלוקות שהיו לנו ביחס ל'ברית המועצות', או 'ההתנגדות ל'בחינות בגרות' בשעתו, ההתנגדות לעבודה שכירה וכד', התנהלו בנוסח מחלוקות 'לשם שמיים'. אבל גם במקומנו קיימות מחלוקות 'על-סף', כשאני רואה ומקשיב, למשל, לדיונים בשיחה על 'פרנסה ועבודה',  שבהן נשמעים ביטויים קשים כלפי הצד ׳שכנגד'. ביטויים, שלפני שנים לא היינו סובלים אותם ומגיבים עליהם. נדמה לי שאין הקשבה ופתיחות, שזו כבר מחלוקת 'שאינה לשם שמיים' זו מלחמת אינטרסים (אישיים) מנוגדים. כשיש מחלוקות קשות מרבים לדבר על "אחדות"! שפירושה גם ויתורים ופשרות וכשאין נכונות כזו, משמע, רוצים שליטה מוחלטת! לשלוט! כך זה בניהול מחלוקות קטנות וחמור מזה במחלוקות הגדולות הלאומיות. אבל, בחיים, אין ברירה, מחלוקות צריך לדעת ליישב.

השבוע, ספיר נכדנו מס' 5 יצא לראות עולם. ספיר, אחרי מכינה וחצי, אחרי שירות בצבא, שירות בקבע  ושנתיים 'בית' בהן עבד/עסק בחינוך של חניכי י"א-י"ב ב"שומריה", והוא רגע לפני תחילת לימודיו. זו דוגמה חיובית לכל בן קיבוץ, שילוב בין המחויבות הקיבוצית לרצון האישי. תלווה אותך ברכתנו ואיחולנו שתגלה עולמות, שתראה דברים, תספוג חוויות, תכיר אנשים אחרים, תקשיב לבני האדם, לשירתם ולתופעות הטבע, ותיהנה ככל שתוכל בתקופה הקצרה שקבעת לך. ברכתנו, מוכרת לך מהשלט הניצב בכל שער בסיס צבאי (כך היה בזמננו): "צאתך לשלום ובואך בשלום"!

"שבועטוב"!