חודש: אוגוסט 2025

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה״

30.8.25    ו' אלול תשפ"ה

130 תלמידים יושבים בכיתה, מתוכם אנחנו שלושה שאינם חובשים כיפה. המרצה נכנס מבחין בנו, פותח את תיקו ומוציא כיפות מנייר, נותן לנו ומעיר: "למה כל שיעור התמונה הזאת חוזרת?"  נעמד ליד דוכנו ואומר: "היום כשנדון בפרשת "ראה" נפתח בשאלה: " למה בעניין היצרים והדחפים החייתיים נוהגת הפרשה בוותרנות ובעניין 'עבודה זרה' אינה סובלת שום פשרות, למה אחד העקרונות ביהדות הוא לא להעמיד את היצרים הטבועים באדם במבחן, לא לצאת נגד יצר לב האדם, כיון שהתורה יודעת שהדחף הגופני מול האיסור ההלכתי יגרום קרע בנפש האדם. העיקר הוא ללכת ללא פשרות נגד עבודה זרה, נגד עבודת אלילים. משה אומר לעם: "אתם יורשים אותם (את עממי הארץ) וניתצתם את מזבחותם, ושברתם את מצבותם, ופסילי אלוהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא". "כל הקטע הזה נאמר" סיכם, "כיון שזו מלחמת התורה על סילוק הגשמיות מדמותו של אלוהים, על כך שאלוהים הוא דמות "מופשטת", שהתורה נלחמת בדחפים של בני האדם לשוות לאלוהים צורה 'חומרית' כשהם מפנים אליו את אמונתם באמצעות התפילות שלהם". כשאמרתי את דעתי, שאחרי מחשבה "מרקסיסטית" כמו שלימדו אותנו, כל הנאמר כאן נכתב רק כדי לחזק את מעמד וסמכות הכוהנים (ומאוחר יותר הנזירים) בקרב העם, החלה הסערה, בינינו, התלמידים.   כשנרגענו, המרצה התעלם מהוויכוח שהיה, חייך ואמר: פרשת "ראה" מתחילה: "ראה, אנוכי נותן לפניכם– היום את הברכה והקללה. הברכה אשר תשמרו אל מצוות אלוהיכם, והקללה אם לא תשמרו אל מצוות אלוהיכם וסרתם מן הדרך… ללכת אחר אלוהים אחרים אשר לא ידעתם". הר גריזים הוא הר הברכה והר עיבל הוא הר הקללה ושניהם צופים על שכם ללמדנו שהטוב והרע עליהם דיברתי, ניצבים זה מול זה גם בגופו של כל אדם". הוא ירד מדוכנו, אסף את ניירותיו ומבלי להפנות מבט אלינו, ציבור תלמידיו, יצא מהכיתה ולא נשאר לשוחח עם המעוניינים כדרכו תמיד. אולי בגלל זה אני זוכר את השיעור על פרשת "ראה".

שם החודש 'אלול' לקוח משם החודש הבבלי 'אולול' שמשמעו 'לטהר'. ציון טיהור מקדש בבלי, מאוד התאים למסורת ישראל. שם החודש מוזכר לראשונה בספר נחמיה. "בעשרים וחמישה לאלול" הושלמה החומה. למרות שהשם אלול אינו שם עברי, 'קדמונינו' ייחסו לו משמעות וכתרו לו כמה ראשי תיבות שהמפורסמים שבהם: "אני לדודי ודודי לי" ו"איש לרעהו ומתנות לאביונים" הראשון מתייחס לקשר המיוחד של עם ישראל עם אלוהיו והשני את האחריות ליצור קשר בין בני האדם.  אלול הוא חודש ה'סליחות'. אהבתי את תיאור האירוע משכונת 'נחלאות' בירושלים מצוטט מספרה של דליה מרקס "בזמן" : ״…רוח קרירה של לפני עלות השחר נושבת על מטושטשי שינה שתמה מוקדם מדי. מעילים נרכסים בצמרמורת של קור, הצטופפות ב'עזרת הנשים' הקטנטנה, ריחה של אגודת עלי הנענע שביד השמש הזקן, סבלן ורחום כלפי גדודי התלמידים והתלמידות שבאים לטעום את טעם ה'סליחות'. טעם של תה 'שיבא' חם בכוס זכוכית שמזגה מתפללת, מטפחת לראשה, נחמה לגרון מכווץ בשחר של סתיו ירושלמי. מגעה של הפיתה החמה מהמאפיה, טעם הזעתר… זיכרון הסליחות, השעה הלא שגרתית והטקס המסתורי, שימרה אותו כחוויה גדולה. וזהו, אפשר לחזור הבייתה לישון. אחרי ה"סליחות" אין בית ספר, וכך שנה אחר שנה…״

השבוע, התחלנו להיפרד מחברי נחל עוז, החוזרים לביתם. כמעט שנתיים שהם חיים בינינו. מי צריך לומר תודה למי? אני חושב שלשהותם אצלנו, עוד תהיינה השלכות בשנים הקרובות. גם אצלם. יחד איתם מחכים לרוגע שיבוא עם שובו של עמרי. אנחנו מאחלים להם חיים תקינים בביטחון ובשמחה, שיחזור השקט הטוב, המאפשר יצירתיות ונורמליות.

השבוע תיפתח שנת הלימודים תשפ"ו ברכותנו ואיחולינו לשנה מוצלחת לכל נכדינו ונינותינו לשנה החדשה שתבוא עליכן/ם: לניר בי"ב, לגלי בכיתה י', ללי בכיתה ט', לרומי ברכה מיוחדת בעוברה בית ספר מ'פלגים' ל'מגידו' ועלייתה לכיתה ז', לתומי לכתה ו', לשני לכיתה ד', לתומר לכיתה ג', ליהלי בגן 'זית', לקרני בגנון 'אגוז' ולנינה בפעוטון הכתום. לכולכם חיבוק אוהב ואיחולים לשנה מעניינת ונעימה, שתרבו בה דעת והנאה!!!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

23.8.25   כ"ט אב תשפ"ה

נפתח בשירו של אהרון שבתאי:
במקום משה,
במקום אברהם,                                                                                        
במקום בודהא,                                                                                            
במקום ישו,                                                                                           
במקום סוקרטס,                                                                              
במקום טולסטוי,                                                                             
במקום סבתי שרה,                                                                                    
במקום אחי יעקב,                                                                                     
במקום טניה,                                                                                                
במקום אדון סואן,                                                                                              
במקום הדגל הכחול לבן,                                                                                
הדגל האדום,                                                                                                 
במקום ההמנון, 'התקוה',
במקום פריז,                                                                                               
במקום התנ"ך,                                                                                               
במקום כדור הארץ,                                                                                     
במקום, במקום הכל,                                                                                          
אני רואה ביום,
רואה בלילה,
רואה בחלום, בהקיץ,                                                                                   
במטה, במקלחת,  בכבישים,                                                                      
בחנויות,  בתל אביב, בירושלים,                                                                        
רק את הפנים                                                                                             
רק את פניה                                                                                               
של עינב צנגאוקר

פרשת "עקב", הפרק השלישי בנאום הפרדה של משה מהעם. עוררה בי מחשבות. הפעם הדגש הוא על הפנייה לזיכרון על מה שעבר העם. משה אומר: "זכור תזכור את אשר עשה ה' לפרעה ולכל מצריים", "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך אלוהיך 40 שנה במדבר", ומתריע: "זכור ואל תשכח"! ומדגיש: "הישמר לך בל תשכח". משה מתאר מנגנון של עושר ונכסים בארץ, שעלולים לגרום לאדם להתבלבל וכך גם מפני "גאוותו" שבאה מהשפע  וריבוי השלווה, תהא הסיבה להשכיח את העבר. ובעקבות פרשת 'עקב': כבר שנים שאני מנסה להזכיר לנו, לבנינו ולבני בנינו את מה שאירע כאן אצלנו, בבתינו, לפני לא הרבה שנים (רק 100) וההתייחסות לכך מעטה מדי. אני לא מוותר. בעקבות פרשת השבוע חשבתי על ההווה, שבתוקף המילה "שינוי", אפשר לחשוב או להגיד: " לא חשוב מה היה פעם העיקר זה לחיות טוב היום". לא פעם אנחנו זוכים לשמוע את הביטוי בזכות "עמל כפיים" הגענו הלום… ואני תמה, האם לא צריך, לשנות את המילה זכות למילה חובה. אולי בשינוי המילה הזה אפשר להסביר את השוני בגישה לחיים בקיבוץ הקיים בין הדורות. אני לא זוכר שום מצב שבו חיינו על 'זכויות' ואני כן זוכר, שחיינו על 'חובות' ערכיים שנבעו מהרעיון של חיים בקיבוץ, של האידיאה. הקשר בין החברים היה על בסיס טיפוח הרעיון המשותף,  שיצר סולידריות מיוחדת במעשה היומיומי. זה היה המניע המרכזי בהנעת החיים שלנו. הבנו, שאם לא אנחנו אז אין מי שיעשה. זה דרש הרבה ויתורים אישיים וחברתיים, שהיום אינם עולים על הדעת.   

והנה, הוקם צוות תקשורת שאפילו העביר סקר. אי אפשר להתנגד לכך אבל הבנתי שמדובר ב'שיפורים' טכנולוגים בתקשורת בין המוסדות לחברים, אך לא על צעדים לשיפור התקשורת הבין אישית בין החברים. (שמחתי שראיתי ניצני יוזמה של מפגשים חברתיים אחרים). לפני הכל, יש להתייחס לשיחת הקיבוץ, שבה נוצרות הזדמנויות אמת לקשר לא פורמלי, וגם שותפות בגיבוש החלטות. הכי משמעותי זה לחדש ולרענן את המוסד החשוב הזה, שכבר מזמן אינו כזה. למשל, לשנות את שעת השיחה לשעה אחרת, ל – 15.30 – 17.00. שיאפשר השתתפות רבה יותר. כשהצעתי את ההצעה הזו לפני כעשר שנים שללו אותה במילים: לא יתכן, זה על חשבון העבודה. אבל היום, כל הישיבות הן לא על חשבון שעות העבודה? אז אם חושבים, כמוני, שהשיחה היא כל כך חשובה , אז לא שווה לנסות? כשאמרתי את זה לחבר והוספתי וכך גם לאירועי תרבות, הגיב: "בשביל זה לצאת מהבית (דירה) שלי?" לדעתי, התקשורת בין החברים קשורה בטיפוח הרעיון המשותף שבינינו, שאבד, ולכן מנסים לרתום את הטכנולוגיה שתושיע! היא יכולה לעזור, אבל לא לייצר. אני יודע שיש שיגידו "מה הוא מבלבל לנו את המוח, שייתן לחיות! ולא יטריד"  אבל כדאי לחשוב על זה.                                                                            
ולברכות: ברכות וחיבוק ענק לתימור  ליום הולדתו. ככל שהוא רחוק פיזית כך הוא קרוב נפשית אלינו ואני מודה לו על ההתעניינות, על הדאגה והדברים שהוא אומר ומספר. מה נאחל לך? המון שמחה ואושר במשפחתך, עם ג'ני וארבעת המופלאים: אן, מאי, לי ותום. הרבה סיפוק בחייך ובריאות! גם. לרעותי! המקרינה לנו שמחה, המשדרת חיבוק חם, מנתבת אהבה, שאנחנו כל כך שמחים לבואה למשפחתנו ושהביאה לנו את נינה. מה נאחל לך? ראשית, שנזכה בעוד נינה או נין, באהבה גדולה עם יהב, בשמחה ואושר עם כל המשפחה הגדולה ושתמצאי את דרכך הפעילה בקיבוץ שלנו.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

16.8.25   כ"ב אב תשפ"ה

פרשת השבוע "ואתחנן". המתחנן הוא משה רבנו בפני אלוהים על האיסור להיכנס לארץ. " אעברה נא, ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון". ואלוהים משיב לו "… רב לך – אל תוסף דבר אלי בדבר הזה". משה שיודע שגזר דינו למות בגולה מבלי להיכנס לארץ, מרגיש שמה שנותר לו לעשות זה לא להישבר, אלא להעביר לעם את המסר העיקרי, החשוב: לא לחזור להיות עם עובד אלילים והוא קורא לפני העם שוב את עשרת הדיברות ואת הפסוק התמציתי שסביבו העם יתאחד לדורות והוא : "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד"! [יש עוד כמה פסוקים כאלה שמעבירים מסר קצר, כמו 'קיצור התורה' של הלל הזקן  –  "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", או של רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך"!]. עוד משהו שלמדנו ממשה, על אף שנחשב נואם גרוע ונעזר באחיו אהרון במו"מים שקיים עם פרעה ויתר ראשי אויביו. משה לימד את הנואמים הגדולים, שנאום טוב צריך להתחיל בנימה אישית, כדי לבטל את המחיצות, ורק אחרי שהותיר את מאזיניו עם מעין 'צביטה בלב' הוא מעביר את המסרים. במילים שלנו –  ראשית, עליך, לפנות אל הרגש ורק אחר כך להיגיון. והדוגמה: נאומו האחרון נפתח בסיפור סירוב אלוהים לתת לו להיכנס לארץ ורק אחריו נאמר המסר לעם, שלא יתעלם מההישגים שלו במשך ארבעים שנה במדבר ולא יחזור לעבודת אלילים, שבה ראה את הסכנה הגדולה לקיום עם ישראל. בפרשה מתעוררת גם השאלה למה בגירסה הראשונה של עשרת הדיברות כתוב "זכור את יום השבת לקדשו ובגירסה שהוא קורא כעבור ארבעים שנה כתוב "שמור את יום השבת לקדשו". בפירוש שלי: "זכור" מתייחס לעבר ו"שמור" לעתיד. על מה שבין "זכור" ל"שמור" בפעם אחרת.

כמה פרטים על חודש אב שחל בו יום 'תשעה באב' הנותן לחודש אופי קודר ו'ט"ו באב' בעל אופי שמח הנבלע בעשרה שבועות 'כבדים' של תפילות, חשבון נפש, סליחות וציפיה לנחמה. חודש אב, שהגיע מבבל ומהשפה האכדית: נקרא 'אבו קנים'. פירוש נוסף של השם הוא 'אש', משום החום הגדול השורר בחודש זה והסבר אחר אומר שהמילה 'אבו' באכדית פירושה 'גבעה' שהיא הפתח לעולם המתים, ל"חג המתים הבבלי" המתקיים באותו חודש. לנו כיהודים חשוב גם לדעת שמאז ימי הביניים נוהגים להוסיף לשם 'אב' את המילה 'מנחם' כדי להדגיש את התקווה לנחמה וכדי לציין שבאמונה, המשיח יוולד בתשעה באב. לסיום ההסבר על חודש אב, נזכיר את שני מזמורים הלקוחים מ'תהילים', הקשורים לעצב ולשמחה, ולנחמה שתגיע. המזמור העצוב : "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו…" והמזמור ה'שמח': "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון…"   

ולסיום: (מתוך שיר של שלום עליכם) "ימים טובים באים ומחליפים ימים מרים"!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

9.7.25   ט"ו באב תשפ"ה

"לפחות פעם אחת משה משפץ את ההיסטוריה של עם ישראל במדבר לצורך שמירת מעמדו כמנהיג. ונעזר במה שקורה לא פעם למנהיגים: "אי אמירת אמת". אני זוכר את פניו המאוכזבים והסובלים של המרצה המבוגר מאוד שהרצה בפנינו, באומרו את הדברים הבאים על פרשת "דברים": "הדוגמה הבולטת", אמר, היא פרשת המרגלים, כשלון המרגלים. משה מטיל את האחריות לשליחת המרגלים על כל העם. וטוען שהעם, היה זה שביקש ממנו לשלוח אותם לחקור את הארץ , למעשה, לא העם הורה למשה לשלוח את המרגלים, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, והעם כלל לא היה שותף. ("וידבר אלוהים אל משה לאמור: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען…") למה היה למשה את הצורך ל'שפץ' את ההיסטוריה דווקא במקרה זה? כי הפרשה הסתיימה במפח נפש גדול למשה ואהרון (להצלחה –  אבות רבים, הכישלון  – יתום.) וכדי לזכות את עצמו ואת הקב"ה, העביר את האחריות ליציאת המשלחת ולכישלונה על העם. כשמשה מספר את סיפור יציאת מצריים, הוא מדגיש שכל מה שהוא עושה הוא רק לטובת העם!" המרצה סיים ב"קראתם ושמעתם את סיפור המרגלים מאות פעמים, אך לפי מראה פניכם, מעולם לא קשרתם את הסיפור לשינוי הגרסאות שאותן תיארתי. זה לא מקובל, אבל אפשר למתוח ביקורת גם על הכתוב בתנ"ך".
הבריחה מנטילת אחריות בימינו מוכרת לכולנו, מדי יום.

כמה מילים לט"ו באב החל היום: אפשר לתאר את ה"חג" כך: אמצע החודש, הלבנה במלואה, נערות מחוללות בכרמים, שמלות לבנות מתנפנפות, ורוקדות במעגל שאין לו סוף, מבטי הנערים מלווים אותן וחושבים את מי לחטוף הלילה. והן מחוללות ומגניבות מבטים על הבנים, כשמעל הלבנה מתבוננת בהן. עת בציר היא וכל הכפר חוגג את פרי הגפן, חג של נעורים וחושניות תנובה ופוריות. חגיגות ט"ו באב, לא כללו הקרבת קורבנות וגם לא תפילות, אלא שמחה עממית ומלאת חיים. ואפשר גם מזווית אחרת: ט"ו באב, לפי אחד ההסברים, נקבע כיום חג, בגין שובם של בני שבט בנימין לחיק עם ישראל. כזכור, במלחמה, בה נהרגו רבבות, נלחמו בני שבט בנימין בשאר השבטים, מלחמה שכמעט הכחידה את שבט בנימין, מסופר שהמלחמה פרצה בשל מעשה 'פילגש בגבעה', שבו אנסו בני שבט בנימין, אישה 'זרה' שהגיעה לעיר, התעללו בה ורצחו אותה. שבטי ישראל החליטו בנוסף על הכרזת מלחמה, שלא להשיא את בנותיהם לבני בנימין ומשום כך עמד השבט בפני סכנת הכחדה. ט"ו באב מציין את הסולחה הגדולה. זקני שבט בנימין הורו לבני השבט לחטוף להם נשים. "ויצוו את בני בנימין לאמור לכו וארבתם בכרמים וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו במחולות וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימין" (שופטים כ"א). כל זה אירע  בט"ו באב, שלימים כונה גם 'חג לאהבה'.

קיבלתי הערה מפתיעה לגבי גיוס חרדים עליו כתבתי בשבוע שעבר, והיא אומרת בערך כך: צריך לחוקק חוק נגד גיוס חרדים! ולמה? כי אם יגויסו לצבא בעוד כמה עשרות שנים הם יהוו רוב בהרכב המטכ״ל ומי שיקבע מה ייעשה ומהן המטרות לצבא חזק יהיו הרבנים ולא הממשלה. ועוד אמר, אחרי הקמת המדינה המטכ״ל ברובו היה מורכב מחברי קיבוצים ואנשי ההתיישבות והיום… תראה כמה חובשי כיפות יש שם. ולכן צריך לחוקק חוק המונע את גיוס החרדים, ומונע אפשרות שהרבנים הקיצוניים ינהלו את הצבא בעתיד. מחשבה בהחלט מקורית.

"שבועטוב"!