"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".
6.9.25 י"ג אלול תשפ"ה
היום, לפני 122 (מאה עשרים ושתיים) שנים אמא שלי, הלה, נולדה בוורשה.
אני מקדיש 'שבועטוב' זה לזכרה בסיפור על חייה שקראתי לו:
"שבע נפלה וקמה"
אמא נולדה שבע פעמים וכמעט מתה שבע פעמים, עד שהשביעית הכריעה אותה. אימא נולדה בפעם הראשונה, ב – 6.9.1903, כפרי אהבתם של הוריה, נולדה ומום בליבה. הרופאים לא נתנו להוריה תקוות גדולות שתחייה, אבל היא גדלה כבת לתפארת כמו כל הילדים על אף החשש התמידי לחייה.
אמא מתה ונולדה עם החלטתה לעלות לארץ ישראל, להצטרף לאבא בקיבוץ הצעיר, על אף איסורי הרופאים להימצא במציאות תנאי חיים קשים כל כך, אמא כמעט מתה כשיום אחד איבדה את הכרתה וגופה קרס בעבודה במשתלה. חודש ימים שכבה ללא תזוזה במיטתה ואז, נולדה מחדש. ביום בהיר אחד קמה, כאילו ליבה לא עבר אירוע והלכה לעבודתה. רק שגמלה בה ההחלטה כתוצאה מהקריסה, להביא ילד לעולם. רופאיה ומשפחתה הסבירו לה חזור והסבר שליבה לא יעמוד בלידה, אבל אימא ידעה בדיוק מה נכון לה. בעקשנות ובנחישות עמדה על זכותה להיות אם ככל האמהות. הלידה הייתה קשה מנשוא ושוב כמעט מתה. בזכות אבא ואולי גם בזכות הבריאות הטובה בה ניחן הבן, עמדה מול המוות וניצחה אותו גם הפעם.
במוות הרביעי מתה נפשה, לא גופה. ממנו, כבר לא יצאה אף לא לרגע אחד: כליון משפחתה הענפה, בפולין במלחמה הגדולה. בשואה. ההורים, 11 האחיות, האח ומשפחותיהם. תחילה רק שכבה על מיטתה ובכתה, אחר כך הילכה בחצר הקיבוץ ופניה באדמה, לא חייכה ולא צחקה ואפילו לא שמחה יותר, לא במשפחתה הקטנה ולא במשפחת הקיבוץ הגדולה. ושוב נולדה מחדש כשקמה והחליטה שמהיום ואילך אני, האישה הקטנה , אעזור לכל מי שזקוק למעט תשומת לב, לשיחה משתפכת, לחום. כך הביאה לביתה חברים וחברות שאבא והבן היחיד לא סבלו להימצא בחברתם והייתה יושבת ומשוחחת איתם שעות ארוכות. בעבודה הייתה ה'מחסנאית' של יחידת הפלמ"ח שחיה בקיבוץ ושם לא רק דאגה למחסורם בציוד שוטף, אלא הייתה לאוזן קשבת להם. לאהבותיהם הנכזבות לדאגה להורים החולים ולגעגועיהם. באותה תקופה החלה להרגיש ביכולתה לתת לאנשים ולתרום לאלה שחיים קצת שלווה ורגעי בית. המוות הרביעי לא עזב אותה לרגע וכתשובה לו, בעוז רוחה החליטה להביא עוד ילד לעולם. "כולם מתו לי אולי הילד שייוולד לי, יביא לי פיצוי דל ומזור לפצע שלא מגליד ולא יגליד" הייתה אומרת. שוב הרופאים מזהירים אותה שליבה לא יעמוד בלידה, שאין לה כל סיכוי. היא לא ניסתה להסביר להם, שהילד, הוא התשובה היחידה שנותרה לה מול השמדת משפחתה ודבר לא ימנע ממנה להביאו לעולם. חודשי הריונה היו חודשי האושר הגדולים שלה, היא אהבה את כולם וכולם אהבו אותה, החודשים חלפו עליה בבריאות טובה והחיים השמחים כמו שבו לפקוד אותה, תקופה של חיבוקים ונשיקות, טיולים ביער ובחצר המשק. התעניינות בלי גבול בכל הנעשה בכל כך הרבה אהבה וגאווה.
באחד הימים, בזמן ההוא, באתי אליה בוכה ומייבב "כי מישהו הרביץ לי" אחרי הליטופים המרגיעים אמרה לי את המשפט הבלתי נשכח שלה: "בתורה כתוב ואהבת רעך כמוך, את המשפט הזה כמובן שאי אפשר לממש אבל חז"ל אמרו: אל תעשה לחברך מה שאינך רוצה שייעשה לך ואת המשפט זה אפשר וצריך לקיים". לימים, כשגדלתי קצת, כתבתי את המשפט הזה במסגרת מאמר בעיתון בית הספר ואבא, שהיה מנהלו, היה מאוד גאה בי על כך.
בלידת אחי, אמא כמעט מתה. הרופאים התרוצצו סביבה לייצב את דופק ליבה ואת יתר המערכות שכמעט קרסו והצילו אותה. לא היה אדם מאושר ממנה על פני החלד בהחזיקה על ידיה, בקושי, את תינוקה החדש השמנמן. על פניו נראה כי שחור ליבה וכאביה חלפו ורק כשהייתה לבדה עמו, הייתה מדברת אליו פולנית ומספרת לו על מי שלא יכיר לעולם על הסבים ועל הדודים ובני הדודים. המוות השישי היה, גופנית, הקשה מכל וכמעט גרף אליו גם את אבא הפעם הלב חדל מפעום הוא נסתם וגרר אחריו סתימה במוח ושיתוק במחצית גופה הצנום.
לאמא עשו את ניתוח ה״לב פתוח״ השביעי במספר בארץ. הניתוח הצליח ואמא נולדה שוב. אחר הניתוח שכבה חודשים בבית החולים. אט-אט החלה לחזור לעצמה, חזרה לדבר תחילה באידיש בלבד אחר כך גם פולנית ובסוף גם העברית חזרה להיות שגורה בפיה. חזרה להלך כשרגלה המשותקת החלה לתפקד ואפילו חזרה לעבוד ליד מכונת התפירה כשידה המשותקת משתפרת מיום ליום. ההחלמה הייתה איטית ביותר במשך שש עשרה שנה, כל יום חל שיפור קטן.
כבר אפשר היה לנהל שיחות קצרות וכבר הגישה לאורחיה כוס תה בעצמה. אבל מה שהחזיק אותה בקשיים הפיזיים היומיומיים יותר מכל, הייתה האהבה הגדולה בינה לבין אבא. לנו, אמא כבר הייתה דמות אחרת. קטנה, רזה מאוד, שבירה, קצת כפופה, הולכת לאיטה ורק בפניה ניכר כל סבלה ותסכוליה. החיוך הפך לחצי חיוך החיבוק היה הנחת יד בלבד והכי כואב שאתה רואה כמה היא רצתה להיות היא. בשיחות עם אבא על מצבה, שיחות בהן היה ממש בוכה לידי היה אומר: "צר לי, כל כך צר לי שהבן הצעיר שלנו לא יזכור ולא יכיר את אמא במיטבה כפי שהייתה לפני המחלה". אמא לא נשברה אף פעם כי הייתה אישה מאוד אופטימית והמשיכה לנהל את חייה הרגילים, כאילו לא היא זו שחזרה מהעולם הבא בו הייתה רק לא מזמן.
מהמוות השביעי כבר לא נולדה מחדש. מספר שנים לאחר שחזרה מהניתוח הופיעה בביתנו אישה. הסתבר, שהיא הייתה השריד האחרון של משפחתה שנותר מהמלחמה הגדולה. אמא נצמדה אליה, עטפה אותה באהבה, טיפלה בה ובבנה היחיד ודאגה לכל מחסורה. לשמחתה לא היה קץ. כשהתקשרה לגבר ועוד קיבוצניק, כלל לא היה לה אכפת מיהו, העיקר שתהיה מסודרת בחיים. רק אבא היה אומר עליו כשהיא אינה שומעת: "הוא לא חכם גדול ולא טיפש קטן". הקשר ביניהן נשמר ברציפות ואחת לשבוע ואחר כך שבועיים הורי היו נוסעים לבקרם בקיבוצו. ב – 10.11.1972 בדרך הביתה כשפסעו בצומת המובילה לתחנת האוטובוס, ליבה קרס. אימא התמוטטה בזרועות אבא התומכות בה ונפטרה במקום.
מאז מותה הרבה מהטוב, היפה, הנעלה, האצילי, העדין והרך הלך מעולמנו, וכשאני מגיע למיטת הבטון המשותפת שלהם ורואה את עץ הפיקוס מצל עליהם ושיח הלילך צומח מאחורי המצבה, שני השרידים היחידים שהעברנו מהעציצים שהיו במרפסת חדרם לאדמה העוטפת אותם, אני מאוד – מאוד מתגעגע.
ולעולמנו היום – רבים, כמוני, שהוריהם נפטרו חושבים: "אחח.., אם הייתי יכול היום לפגוש בהורי הייתי שואל אותם המון שאלות ומשוחח איתם על הדברים שהיו, מה שלא ידעתי והם לא סיפרו". לרבים עוד יש הורים, ואל תצטערו על כך שלא 'שאלתם', שלא 'התייעצתם', שחשבתם שזה לא 'מעניין' מספיק מה קרה/קורה. כי אתם עסוקים בענייניכם. אני מצטער, שחלק משמעותי כל כך, החמצתי.
"שבועטוב"!
שבועטוב 