חודש: אוקטובר 2025

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

1.11.25   י' חשוון תשפ"ו

על שתי 'פרשות השבוע' הפעם:
פרשת "נח" גם היא, כמו פרשת "בראשית", פרשה שאינה יהודית אלא אוניברסלית המתייחסת לאנושות כולה. כשמאס אלוהים בתופעות השחיתות והחמס בעולם שיצר, החליט להשמיד הכל, הוריד את המבול על פני הארץ ורק צדיק אחד ושמו נח נבחר להמשיך את האנושות . כידוע, הוא בנה תיבה והכניס לתוכה את משפחתו וצמד מכל סוג של חיה וצמח. נח הבין את האחריות העצומה שיש לו, כאב למשפחה היחידה שתיוותר אחרי המבול, לקראת עתיד האנושות. במוחו הגה שיש לקבוע כללים ל"יום שאחרי" וקבע שבעה כללים לכלל האנושות. ששה איסורים ומצוות "עשה" אחת. ואלה הם:
1. איסור ברכת השם: איסור על גידוף בורא עולם.
2 . איסור עבודה זרה.
3. איסור שפיכות דמים: איסור רצח.
4. איסור גילוי עריות.
5. איסור גזל: איסור על גנבה, ביזה וגזלה.
6. איסור אכילת אבר מן החי: איסור לאכול בשר של בעל חי בעודו חי.
7. מצוות דינים: הקמת מערכת משפטית כדי לשמור על הצדק.

שבע "מצוות בני נח" (ככה זה נקרא) חלות על כל בני האדם ולאו דווקא על היהודים. בכללים אלה נקבעו למעשה יסודות דמותה המוסרית של האנושות, שהיהדות היא חלק ממנה.

ולפרשת "לך לך":
לך לך לארצך! ציווה אלוהים לאברם והוא ציית. לקח עמו את שרי אשתו ולוט אחיינו. עם כל רכושם יצאו מאור כשדים בדרכם מערבה לארץ לא נודעת.לחיים חדשים.
לך לך לארצך! גרסו אבי וחבריו וללא רכוש כלל יצאו מורשה אשר בפולין בדרכם מזרחה לארץ המיועדת. לחיים חדשים.
בן חמש ושבעים שנה היה אברם בצאתו לדרך.
בני עשרים היו אבי וחבריו בצאתם לדרך.
גם הוא וגם הם היו מגזע הראשונים.
גם בידיו וגם בידיהם הייתה  הבחירה בדרך.
גם הוא וגם הם פירשו את ה"לך לך" קודם כול בראייה פנימה, לתוך נפשם.
להתלבטות קשה בינם לבין עצמם, בינם לבין משפחותיהם.
גם הוא וגם הם זנחו חיים נוחים ללא מחסור כדי לבנות לעצמם חיים חדשים.
גם הוא וגם הם היו מודעים לכל מה שמשאירים מאחוריהם: משפחה גדולה, עסקים פורחים, חיים שקטים הממתינים להם, ויצאו אל הלא נודע.
גם הוא וגם הם יצאו בעקבות חזון גדול, מטרה ובתקווה, הוא בטח באלוהים, הם בטחו ברעיונותיהם. גם אברהם וגם הם, היו מוכנים להקריב את כל הנדרש למען חזונם.
גם הוא וגם הם באו לארץ נידחת, מיושבת על-ידי עמים אחרים, באמונה  שזו ארץ מולדתם.
גם הוא וגם הם בחרו בחיים חדשים. אברם נקרא: אברהם אבינו.
אבי וחבריו נקראו: חלוצים.
שלושת אלפי שנים מפרידות ביניהם.

וברכות לסיון  ליום הולדתה ולפני האיחולים לאושר, שמחה, בריאות ונחת, 
כמו כל שנה, שיר קטן של שמואל כהן:

ישבתי אתמול
וסידרתי
את כל התבוסות
הקטנות שאספתי
בחיי.
כשעמדו מסודרות
ניגלה לי
ניצחון גדול.

"שבועטוב"

"ככל שנודה יותר על מה שיש –  נבין יותר שיש על מה".

25.10.25    ג' חשוון תשפ"ו

"…ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", זה הפסוק האחרון של התורה וכבר אנחנו מתחילים ב"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" הפסוק הראשון של התורה, ספר החיים היהודי. לדעתי. שיבת החטופים לביתם, שחל יחד עם סיום הקריאה השנתית בתורה, פותח חשבון נפש לחטופים, לכל פרט ופרט, ולעם כולו. ואולי נסתפק בכך שנהיה השנה עם שמח, לא רק בשובם ביום חג, אלא גם בחיים עצמם.

ולפרק הראשון, העוסק בבריאת העולם: העולם נברא באמירה. המשפט ההמשך ל"בראשית ברא…" הוא "והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום…" ויאמר אלוהים : "יהי אור ויהי אור. ואחר כך אמר" "תדשא הארץ דשא עשב" והארץ הצמיחה דשא וכן הלאה. מתי התקלקלה הנוסחה? כשנברא האדם בצלם אלוהים. ופתאום אותו אדם וחווה, כפויי הטובה, שחיו בגן העדן וצריכים להיות הכי מאושרים, קמו ואמרו: "לא רק נשמע", גם "נעשה"! קמו ועשו! דבר ראשון גנבו את הדעת מעץ הדעת ואז גורשו/ברחו מגן העדן: זה היה החטא הראשון, ובהמשך הרצח הראשון והשחיתות המוסרית והאלימות שפשתה בכל. אלוהים נחרד מיצירתו ומחליט להשמיד את הרוע. בפרשה הבאה נספר איך ומה עשה לשם כך, על המבול שהוריד על הארץ ועל תיבת נח.

השבוע חנכנו ב'חברותא' את סרטנו (מושקו ושלי) הרביעי "הצלמות הראשונות" זה סרט שונה מקודמיו בתכניו אך מתאר נשים שחייהן בקיבוץ היו מאוד שלמות עם רעיון החיים הקיבוציים, ומקומן בסדר העדיפויות שלהן, וזה בא לביטוי בסרט. כמו שמתי אמר: "הן צילמו את הכלל הגדול, את חברי הקיבוץ וילדיו את נופיו, את החיים בו". השבוע חשבתי איך הן  וכלל החברים בתקופה ההיא, היו מתייחסים לכך שלחברי קיבוץ יש בתים פרטיים בקפריסין או בפורטוגל, הן אפילו לא היו שואלים אם יש הכנסה פרטית מכך, או האם זה רק "מעון קיץ", הם לא היו אומרים: "מה אכפת לך שיש להם" (חיה ותן לחיות) ויש החושבים כך היום, אלא, שזו פגיעה ביסודות החיים שלנו, באורחות החיים, בשוויון, ככל שאפשר, בינינו. קטונתי מלבקש הסברים על מעשים אלה, אבל אני תמה  מה מתרחש בראש, במחשבות של ה'מעמד החדש' הזה ואיך זה 'מסתדר' עם היומיום שלנו. מה שלי ולבני דורי היה מובן מאליו, כבר, כנראה, לא מובן. האם עד כדי כך אני 'מעופף'?

ולסיום ברכות ואיחולים לצעיר ילדנו, לשיר, ביום הולדתו. כשמלאו לי 60 שנים וחשבתי שמתחיל ה'סוף', כתבתי לכל אחד מכם ילדי קטע ואצטט ממה שכתבתי לשיר: "בני, שיר, אתה נולדת לתוך עצב גדול על שי שהלך מאיתנו ושמך מעיד. ואני מבקש –  אל תגדל יותר. תישאר בקן, תמשיך להיות כזה חמוד, קשוב, ותהיה יותר קרוב אלי/נו…" האמת, כל מה שכתבתי לך אז, מתאים גם היום. נאחל לך שתהיה בריא (קודם כל) שמח, מאושר עם קרן וילדיכם גלי, רומי ושני, ועם כל המשפחה הגדולה שלך. חיבוק אוהב ענק! מהוריך!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

18.10.25   כ"ו חשוון תשפ"ו

אנחנו נמצאים בעיצומה של שמחה ענקית פורצת מהלב, של שמחה לאומית, של כולנו, בשוב החטופים החיים לביתם. יושבים בלב פועם מול המסך מביטים בבנים השבים, וחווים תחושת שמחה ואפילו דומעים מאושר. השמחה מהולה בעצב עמוק על אלה שלא שרדו, על הנופלים ועל הנרצחים. זו שמחה מאחדת  שמזכירה לי את השמחה בעת ההכרזה על הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר ב – 1947 באו"ם. השתתפתי בכל מלחמות ישראל כולל מלחמת לבנון הראשונה ("שלום הגליל") אני זוכר את הניצחונות שהיו אך לא זוכר שמחה. מישהו אמר שב"ששת הימים" חווינו שמחה דומה, אני הייתי בסיני ולא חגגנו שם וכשחזרנו חשנו באופוריה כללית אך לא הייתה שמחה כמו זו שאנחנו חווים היום. שמחה לאומית של כולם, כולם! הביטו בחיוכים הרחבים שעל הפנים בחיבוקים ובטפיחות על הכתף, בנפנוף הדגלים, כשאנו צופים בהמונים בכיכר החטופים. השמחה הגדולה בכ"ט בנובמבר ארכה יממה אחת, וכבר למחרת נרצחו שבעה בטנדר ביאזור, ולמעשה פרצה 'מלחמת העצמאות' והפעם? אנחנו מצפים לסיום המלחמה והחזרת הגופות. אשרי המאמין  שהשמחה תימשך יותר מכמה ימים, בתוכנו ומחוץ לנו. השמחה הזו חופפת שמחה גדולה אחרת, 'שמחת בית השואבה'. את השמחה הזו היו חוגגים  במקדש בכל לילה מלילות חול המועד של סוכות. בשמחת בית השואבה נטלו חלק גדולי העם ופשוטיו, יושבי ירושלים והעולים לרגל ועליה נאמר: "מי שלא ראה 'שמחת בית השואבה' לא ראה שמחה מימיו". גם בשמחה זו נתגלעו חילוקי הדעות בין הפרושים לצדוקים. על אופן ניסוך המים במקדש, (מזכיר משהו!) בהמשך לשמחה זו באה 'שמחת תורה' בה מסיימים לקרוא את הפרשה האחרונה (פרשת "וזאת הברכה") מתוך חמישים וארבע הפרשות השנתית. את האירוע היו מציינים בשמחה בחגיגה גדולה, שהפכה עם הזמן ל"שמחת תורה", ומכונה בתורה "שמיני עצרת".

וגם לנו יש שמחה משלנו. שוב אני פותח שנה חדשה נוספת, ל"שבועטוב", השנה החמש- עשרה.! ה'גיליון' הזה עבורנו, לי, לרעיה, העורכת הטובה, ולתימור שעל האינטרנט, הוא אירוע משמח, (על שהגענו עד כאן) ומחייב מאוד (לבאות). עוד שנה חלפה וכמו בשנים האחרונות היו לי התלבטויות רבות אם להמשיך או להפסיק "בשיא". וכמו בשנים האחרונות אני תוהה אם אגיע לסוף השנה, מהרהר אם לא 'נמאסתי' על בני משפחתי ועל 'קוראי', האם קוראים בכלל, האם אני מצליח לעניין, ולמה אני חושב שבגילי שאני צריך עוד לעניין , (כי אני מקבל מעט תגובות). האם לא מייגע לשמוע את דעותי על הקיבוץ (שהוא חלק ממפעל חיי) שלא לדבר על קריאת הפרשנויות לפרשות השבוע, כשאני משתדל להתייחס דווקא לדברים שלא מדברים עליהם בדרך כלל.  אך כל עוד אני עדיין נהנה בכתיבה עצמה, נמשיך.

ועוד שמחה קטנה נוספת, יום הולדת 12 לתומי נכדנו ה–14. תומי אהוב, תמשיך בדרכך אל המשחק, אל מימוש יכולותיך, תלמד הרבה ותעמיק בלימודים, תרבה חברים/ות, תשמח הרבה, ותמשיך להיות כזה נחמד וחביב לאמא ואבא, לאחיך ואחיותיך ואל תשכח את ה'פינה שלכם בעמק'.

"שבועטוב"!         

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

11.10.25   י"ט חשוון תשפ"ו

לפני הכל, מתמלא אופטימיות לקראת שובם של החטופים וסיום המלחמה בעזה!

"האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי…" כך נפתחת פרשת השבוע  "האזינו". שתי שירות גדולות השאיר לנו משה(רבנו), "שירת הים" ושירת האזינו. המרחק ביניהן הוא 40 שנים אבל יש הבדל גדול ביניהן שירת הים נפתחת בפנייה של משה לאלוהים: "אשירה לאדוני כי גאה גאה" שירת האזינו אינה פונה לאלוהים, אולי כי התאכזב שלא נתן לו להיכנס לארץ, וגם לא פונה אל העם ממנו נואש, כנראה מלשנות את דרכיו ולהוציא ממנו את עבודת האלילים. משה פונה להיסטוריה, לימי 'בראשית', אל איתני הטבע, אל השמיים ואל הארץ, אל המטר ואל הטל, אל הדשא ואל העשב. ואחרי גילויי האכזבה, הוא חוזר לשבח את אלוהים על גדולתו. בהמשך השירה הוא עושה חשבון עם העם, שאינו מגלה אסירות תודה לכל הטוב שהרעיף עליו אלוהים: 'ויניקהו דבש מסלע' ו'שמן מחלמיש צור'… עם שאינו משיב טובה תחת טובה – "וישמן ישורון ויבעט" במילים אחרות הוא אומר אל תסחפו אחרי פיתויי העולם שנתתי לכם, מכאן אנחנו למדים גם על זכות הבחירה של האדם שרשאי  לבחור במה שטוב לו ורצוי לו כשהבורא מעניק לאדם כל טוב כדי שיוכל לומר גם "לא". "ראה, נתתי חיים לפניך היום. את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע ובחרת!"  אם יש משפט שכדאי שנהרהר בו, כקיבוץ בן 104 כמעט, הוא: האם וכמה מתאים לנו הציטוט מהפרשה: "וישמן ישורון ויבעט" ??  בני ישראל, כמובן שלא ידעו קרוא וכתוב. וכדי ללמדם את התורה בעל פה אמרו: "יש לשיר את התורה" כי אין כמו השיר כדי לזכור טוב יותר את המילים. ואז יצרו גם את 'טעמי המקרא'  שהם מעין תווי נגינה ההופכים את התורה לשירה ומבטיחים שגם הבורים ידעו לשיר את התורה אפילו אם אינם מבינים.

המסגרת והציון של יום כיפור בקיבוץ ״החילוני האדוק״ שלנו, שינתה כיוון בגין 'מלחמת יום הכיפורים'. אנחנו שוכחים שפעם היה אחרת, שזה היה יום עבודה רגיל, נסענו לכינרת, או סתם אהבנו להרגיז. לא הוצג הציור של גוטליב ואפילו לא יצירת הקישוט של אורה שנשאר מראש השנה. זה היה סתם יום של חול. ב-6 לאוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים בהתקפת פתע של צבאות מצריים וסוריה. 19 יום נמשכה המלחמה הקשה הזו, שגבתה  2656 חיילים הרוגים, ו- 7256 פצועים. המחדל, הקונספציה, הכל קרס. הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות אגרנט (שלא דנה באחריות הצד המדיני) כתוצאה מעבודתה, פוטר דדו הרמטכ"ל וראש אמ"ן, ראש הממשלה (גולדה) ושר הבטחון (דיין) התפטרו בהמשך. נותרו לנו למזכרת לאומית לדורות שני שירים: "לו יהי" של נעמי שמר ו"נתנה תוקף" בלחן של יאיר רוזנבלום שחי אז בבית השיטה, קיבוץ שנהרגו אחד עשר מבניו במלחמה, בביצועו המצמרר של חנוך אלבלק. דרכו למדנו גם פרק בהיסטוריה, על עלילות אמנון ממגנצא. אימצנו את הביצוע הנהדר שלו למעין שיר זיכרון למלחמת יום הכיפורים ושרנו אותו בערב יום הכיפורים. אל אף ש"נתנה תוקף" נכתב לראש השנה!
הייתי השנה, כבכל שנה, בעצרת יום כיפור הנהוגה בקיבוצנו מאז ימי חנה קציר הגדולה שעיצבה את הערב המיוחד הזה. הייתי ונדהמתי איך לא מזכירים ולו במילה אחת את המלחמה הנוראה ההיא. כל השנים (כמעט) הייתה תזכורת למלחמה ההיא, לפעמים יותר, לפעמים פחות אבל השנה, המלחמה נמחקה כליל מטקס 'יום הכיפורים' אצלנו. נכון, יש לנו טראומה לאומית חדשה נוראה, אבל זו סגולתו של עם ישראל, שאינו שוכח את 'יציאת מצריים' וחוגג את פסח, אינו שוכח את מתתיהו ובניו וחוגג את חנוכה, חוגג את יום העצמאות וזוכר את מלחמת השחרור, ואנחנו, את 'הרביעי באפריל'. כך נולדת 'מורשת'. מה קרה לנו השנה? צעירי הלוחמים בה כבר עברו את גיל השבעים,  האם דינה להיעלם מספר חיינו?                                             

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

4.10.25   י"ב חשון תשפ"ו

השבוע ציינו את יום- כיפור. לימדונו שזה היום הכי רציני במשך השנה, כי…. במלחמת יום הכיפורים היה אתי חייל דתי, שאמר לי: "בשבילי יום כיפור הוא היום הכי שמח בשנה כי אחרי ש'התנקיתי', הכל מתחיל אצלי מחדש מה יכול להיות יותר טוב? בשנה הבאה יהיה עוד פעם יום כיפור, וחוזר חלילה". את זה,  שמעתי מפי הרבי שלנו.

לפני שבני ישראל נכנסים לארץ ולפני שנתייחס לשירת  משה בפרשת "האזינו", חשבתי איך חלפו ארבעים שנה, איך המסע הזה זה התחיל: האם בני ישראל גורשו ממצריים? או ברחו ממצריים? במילים אחרות, האם הם גורשו ביוזמת תעלולי האלוהים ובאחריותו? או שהם ברחו ואז האחריות היא עליהם. מצד אחד ברור שהם גורשו (שמות י"ב) מצד שני אנחנו יודעים שאחרי שפרעה התחרט, הוא וצבאו רדפו אחריהם והם נסו מפניו. בריחה זו הייתה ביוזמתם ואנחנו מוסיפים ומתגאים, בבריחתם אל החופש. ולכן חג הפסח נקרא גם 'חג החירות'.   לדעתי הם ברחו כי היה להם גם מניע נוסף. בהדרכתו ועצתו של משה, הם גנבו/שאלו משכניהם המצרים כלי כסף וזהב יקרים ומי שגונב לא מחכה שיגורש, הוא בורח ולא מתמהמה. למעשה יש לנו כאן מעין כפילות לסיפור/אירוע של התנהגות אדם וחווה בגן עדן. תחילה גורשו מהגן וכמו שיצאו את הגן החלו לברוח, ולמה? הם ברחו כי גנבו, אכלו וגנבו את הדעת מ'עץ הדעת'. מכל זה אנחנו למדים שאדם הופך לבורח כשיש מישהו שרודף אחריו, אם זה אלוהים ואם זה פרעה.

קיבלתי כמה הערות על "עודף" העיסוק שלי במה שהיה פעם. בקיצור נאמר גם שבמה שאני כותב וגם בסרטונים שאנחנו עושים הכל עוסק ב"נוסטלגיה", בעבר. הזדמנות טובה להסביר: נוסטלגיה יכולה להיות משהו מקסים וגם משהו מתיש. יש סוג של נוסטלגיה המספר ביובש מה היה, ויש סוג של  נוסטלגיה רווי בגעגועים עזים, ויש גם וגם. ברוב המקרים. קל מאוד להתרפק על העבר ולהתכחש להתפתחות העניינים. אבל נוסטלגיה טובה וחיובית צריכה לבוא מהכרת ההתפתחויות השונות שהחברה והפרטים חווים, ולפעמים להזכיר בחיבה וגם בביקורת מה ואיך היה בעבר ולא למחוק ולבטל את מה שהיה קודם/פעם. כדוגמה לנוסטלגיה 'למען ידעו' אביא את נושא 'בריאות החברים'. השתחררתי מהצבא ב – 4.3.1954 למחרת כבר סודרתי בסידור עבודה לעבוד ב'טיפול חולים'. במשך שבועיים הייתי בא בבוקר, בצהריים ובערב למטבח שם הייתי מקבל שני מנשאים,  אחד ליד ימין ואחד ליד שמאל, עליהם מסודר ה'אוכל', ואני הלכתי הלוך והלוך לחלק אותו לחדרי החברים החולים במעונם, מי בבית ומי בצריף. כעבור שעה הייתי חוזר לקחת את הכלים כדי שירחצו ויוכנו לארוחה הבאה. החולים, חלקם קיבלוני במאור פנים ושאלוני: "מה חדש?" וחלקם אפילו לא סובבו את הראש כי חשבו ,ודאי, שבא אליהם נציג של הרופא והתאכזבו לראות שזה בסך הכל 'אוכל'. באותם ימים הרופא (ד'ר גברט), למרות שהיה קיים צריף למרפאה,  היה בא ל'ביקור – בית' אצל החברים החולים במיטותיהם, בחדרם. כילדים, שגדלנו בבתי ילדים  (בחינוך המשותף הקלאסי) היינו זוכים לביקור יומיומי שלו, כשבא לראות מה המצב בגן או בכיתה, לימים הוחלף בהנפת דגל באותם בתי ילדים בהם היה צורך לבקר כי היו בו ילדים חולים.  היו גם יתרונות לקיבוץ הקטן, ולנושא בריאות החברים והילדים היה מקום נכבד בו.

כולם יודעים שמשפחתנו חובבת מושבעת של כדורגל בארץ (של נתניה) ובחו"ל ( מנצ'סטר יונייטד) ומגיעה להישגים לא מבוטלים  בתחום זה, (גלי, רומי!) הישגים שעולים גם ביוקר. השבוע, השחקן, נציגנו בנבחרת, הדר (52), עלה על המגרש בגאון, כיאות לשחקן עבר, נפגע ואף גובס!   אל תישבר ברוחך, בן יקר, אם לא לשחק, אולי לשפוט? ואולי הכי בריא בגילך זה לשבת בכורסה ולצפות באחרים שעל המסך.

"שבועטוב"!