"שבועטוב" (720)

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

29.11.25   כ"ט בנובמבר,   ט' כסלו תשפ"ו

היום ממש, בכ"ט בנובמבר 1947, הוכרזה באו"ם ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית  לצד מדינה ערבית,  זה היה היום הכי שמח והכי מאושר בארץ ישראל המנדטורית שאני זוכר. עם שלם יצא אל הרחובות בריקודים סוערים ושמחה פורצת גבולות. זו היית גם השמחה הקצרה ביותר לה הייתי עד. כיון שהערבים לא קיבלו את ההצהרה הזו והתנגדו לה, כבר למחרת החלה, למעשה, מלחמת העצמאות. כבר סיפרתי איך הושבתה השמחה שלנו, החניכים במוסד, אבל את השמחה בלבבות אי אפשר היה לעצור.
סיפורי פרשת השבוע "ויצא", על מסעי יעקב אבינו ידועים. יעקב  היה נתון בעיצומו של מסע בין סכנות. הוא עזב את ביתו כי עשיו נשבע להורגו, ואני מניח שגם בגלל פחד מתגובת אביו, אותו רימה במעשה גניבת הבכורה שהציק לו. הוא מתעתד להצטרף למשק של לבן דודו, שבו אורבות לו סכנות אחרות. הוא רחוק מהבית. בודד. וכשהשמש שוקעת, יעקב שוכב לישון ומתגלה לו חזיון ממש מופלא, הנה סולם ניצב ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו והנה אלוהים ניצב עליו ואומר: "אני אלוהי אברהם ואלוהי יצחק. הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך ופרצת ימה וקדמה, וצפונה ונגבה…"  ( בשבוע הבא נספר על מאבקו הלילי של יעקב עם המלאך כשהוא בודד, ערב המפגש עם עשיו). אם לתמצת את העיקר במעשי האבות אומר: אברהם נתן לעם את האומץ להתנגד לאלילים הרבים. יצחק מסמל את יכולת ההקרבה העצמית ויעקב את האמונה שגם אם הנך בודד וגלמוד אלוהים אתך ונותן בך תקוה וכוח לחלום. דבר נוסף שלמדתי בבר אילן מדברי פרופ' זקס שכתב על פרשת 'ויצא': היהדות היא דת של אהבה בשל שלוש אהבות:
1. "ואהבת את אלוהיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך"
2. "ואהבת לרעך כמוך"
3. "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם במצריים".
אבל אהבה אינה מספיקה, אי אפשר לבנות חברה/עם על אהבה בלבד, נדרש גם צדק! וכך כתב: "האהבה משוחדת, הצדק נקי כפיים, האהבה פרטית, הצדק אוניברסלי, האהבה מופנית לאדם מסויים והצדק שווה לכל. על המתח שבין אהבה לצדק נוצרו חייו  המוסריים של עם ישראל", לא מקרה הוא שזה גם נושאם של רבים מסיפורי ספר "בראשית", ספר שעוסק באנשים והיחסים ביניהם.

השבוע פורסם תקנון מחודש ל'תושבים', ומסתבר שזו ה"קבוצה" היחידה בקיבוץ שאין ממנה שום דרישות. (פרט לתשלום כלשהו). במשך 80 – 90 השנים הראשונות היה בקיבוץ רק תושב אחד ולא הייתה בעיה לדבר איתו על חובותיו למקום בו הוא חי, על תורנות שמירה ותורנות שבת והוא קיבל ועשה. לפני כמה חודשים פורסם שיש לנו היום 37 תושבים וכבר מרקס קשישא קבע ש'כמות הופכת לאיכות' אז למה מחכים, שמחר יהיו לא 37 אלא 73 תושבים שהתקנון מאפשר, והם יתארגנו, ידרשו ויתבעו בניית בית כנסת למשל! היום, אין סיבה שחברי הקיבוץ ישמרו עליהם או יגישו להם (ולאורחיהם) אוכל בחד"א. התושבים הפכו לסוג של 'תיירים'. לשם מה צריך תקנון אם אינו כולל זכויות וגם חובות? על התושבים שרוצים לחיות בקיבוץ לדאוג לכך שיוכלו למלא את חלקם בתורנויות או דרישות אחרות שיוצגו להם. אפילו להסדיר ביטוח לכך. והערה שאינה קשורה לכך ואני מניח שלא תמצא חן : אני לא מוצא שום סיבה שהגימלאים בני ה- 65 + לא יתנו תורנויות שמירה  או הגשה בחד"א או תורנות אחרת, אלא אם הם אינם בריאים. אני רואה בכך חובה אזרחית  בסיסית. אישית, כמו כל בני דורי, נתנו תורנויות עד גיל 73 או 75 עד 80, כל עוד אתה "מסוגל". לכך חונכנו, לכך חינכנו.

צלמת: רעיה

"שבועטוב"!

"שבועטוב" (719)

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

22.11.25   ב' כסלו תשפ"ו

יצחק נשא את שרה בהיותו בן ארבעים, כך כתוב בפרשת "תולדות" וזכה לראות בנים בגיל שישים. הוא רצה להבטיח את עתידם (עשיו ויעקב) ולהעניק את הברכה המגיעה להם, לבכור בבכורתו ולצעיר בצעירותו, אך כשהגיע הרגע לברכם מתרחשת דרמה גדולה. יצחק איבד את מאור עיניו ואינו יכול להבחין ביניהם. אך עדיין לא כהו חושיו האחרים – חוש המישוש, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש הריח ואיך אנחנו יודעים שזה נכון? על חוש הטעם אומר יצחק: "עשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה". על חוש הריח כתוב: "וירח את בגדיו ויאמר ריח בני כריח השדה". על חוש השמיעה מעיד הפסוק: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". ועל חוש המישוש הוא אומר: "גשה נא ואמושך, בני, האתה בני עשיו"? רבקה, שניחנה בחוש נוסף ידעה לתחמן כך שיצרה סתירה בין חוש השמיעה לבין חוש המישוש וכך זכה יעקב בבכורה.
ואיך יודעים שלעם ישראל החוש החשוב ביותר הוא חוש השמיעה? כי נצטווינו לומר  "שמע ישראל" ולא "ראה ישראל" כי אנחנו אומרים  "נעשה ונשמע" ולא נעשה ונראה" ובמעמד הר סיני נאמר "והעם רואים את הקולות" להגיד לנו שמה ששמעו חשוב יותר ממה שראו. ואמרו חכמים: "לכן ברא אלוהים ליהודים שתי אוזניים ופה אחד. שנשמע יותר משנשמיע.
על החושים השונים כבר כתבו הרבה אני רק אוסיף את הסיפורון על שתי נשים היושבות בבית קפה ואחת אומרת לחברתה: "מה אגיד לך, אני כבר לא שומעת, אני כבר לא רואה, מזל שאני עוד נוהגת". ואמשיך ברוח הקלילה של הפרשנות –   אחד המרכיבים המרכזיים בחיי עשיו היא העייפות. היום כולם מתלוננים שהם עייפים, כל הזמן עייפים. זו מחלה של התקופה המודרנית. ועשיו היה הראשון שביטא אותה. הוא 'הסכים' למכור את הבכורה תמורת נזיד עדשים טוב. אנחנו תמהים איך היה מוכן למכור ליעקב את ה'הנהגה הרוחנית'? איך הוא מעדיף תגמול גשמי על פני משהו 'נצחי'?  פעמיים בתורה אומר עשיו ליעקב, בשובו מן השדה "כי עייף אנוכי". עייפות, היא מצב פיזי ונפשי גם יחד, אומרים המומחים, היא מביאה לחוסר ריכוז, לחוסר קשב, לשיפוט לקוי, לחוסר מוטיבציה, לעצבנות ו'מצבי רוח' ירודים, אז מה הפלא שעשיו לא יכול היה לשים לב לעניינים רוחניים ועדינים, כשהוא גמור מעייפות?

בעקבות גשמי הברכה שירדו עלינו לטובה, חשבתי על החקלאים שבינינו (המעטים שנותרו) על תנאי העבודה הקשים שלהם. בגשם שוטף, בסופה, בחום ובשרב, בנאמנות ובמסירות, כשתמיד התקווה מלווה אותם. נזכרתי בעשרים וחמש שנות עבודתי היפות ברפת. (כן, היו זמנים, היו זמנים), חקלאי הייתי כמו רוב בני דורנו שעבדנו בענפי החקלאות. בניגוד למנהיגים ול'מובילים', החקלאים, עדיין הם היחידים שיודעים שלא הכל תלוי בהם, שלא על הכל הם המחליטים הבלעדיים, והם תלויים בגורמים שאין להם שליטה עליהם כמו: מזג האוויר, טיב הקרקע, איכות הזרעים, מכות מזיקים ומחלות שתוקפות. ואני מאוד מעריך אותם כי הם אנשים שמבינים וחיים יומיום את הברית לה הם שותפים, התלות בין האדמה לשמיים.

וברכות חמות לקרן ליום הולדתה. המילים: אושר, בריאות, שמחה ונחת, כבר נראות שחוקות אבל הן תמצית החיים. כשנגמרות המילים הטובות והיפות שאנחנו רוצים לומר, אנחנו הולכים אל השיר:
"אל תתן את יופיך לדברים"
כתבה: יונה וולך
אל תיתן את יופיך לדברים
תן אותו לחייך
אל תפזר אותו ברחובות
שינצנצו מיפי חייך
שנתת להם.
ראה את חייך יפים
עשה אותם
שיהיו יפים
אל תיתן אותם
לדברים.

השתקפות הצמרת בשלולית. צלמת: רעיה

"שבועטוב"!

"שבועטוב"(718)

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

15.11.25  כ"ד חשון תשפ"ו

פרשת השבוע "חיי שרה" מתחילה כך: "ויהיו ימי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה… ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". מדוע נאמר "ויבוא" אברהם ולא "וישב" אברהם? כנראה, שמאז 'עקדת יצחק' אברהם ושרה רחקו זה מזו מתוך תקוה שעם הזמן ישקמו את יחסיהם שהתערערו והוא  נטה את אהלו במקום אחר בארץ וכששמע על מותה "ויבוא". היה עליו לחפש מקום לקבורתה והוא לא הכין זאת מראש, כי לא ציפה שאשה בת מאה עשרים ושבע תמות פתע פתאום. חז"ל פירשו את מספר שנותיה כך: בגיל מאה – הייתה שרה כבת עשרים ובגיל עשרים הייתה כמו בת שבע. רוצה לומר: תמיד צעירה, תמיד נקייה מחטאים, תמיד בתחושת רעננות של דף חדש. כידוע אברהם שם את עינו על מערת המכפלה שהייתה בשדהו של עפרון החתי ואחרי מו"מ קשה וממושך רכש אותה ושם קבורים שלושת האבות ונשותיהם (פרט לרחל אמנו). מערת המכפלה הייתה לשם דבר. בהמשך הפרשה מסופר לנו על ה'שידוך' הראשון בתולדותנו, כשאברהם שולח את עבדו אליעזר למצוא כלה בארץ מכורתו לבנו יצחק. כיון שבנות המקום אינן ראויות לו. ומה המבחן? אליעזר בוחן על פי ההוראות מלמעלה: ראשית  – חסד! אחר כך המאמץ למען האחר, אחר כך תשומת לב למצוקות, גם הכי גשמיות. התמזל מזלו של העבד אליעזר שפגש אחת כזו, את רבקה, ליד הבאר כשהיא משקה אותו ואת גמליו. הוא נותן לה שי, שני צמידי זהב שמשקלם (כך כתוב) עשרה זהב ובעקבות זאת היא באה איתו לארץ המובטחת ונכנסת לשושלת האבות והאמהות של האומה.על סיפור האהבה שהתפתח בין רבקה ויצחק בפעם אחרת.

כבר כמה שנים שאנו עוסקים בינינו לבין עצמנו, בנושאים הקשורים ל'כסף' עד כדי כך שאינני זוכר דיון חברתי אחד אלא בהקשר לכספים. אין כבר צורך? אם להיות ברור יותר אומר אנחנו נותנים קדימות לאינטרסים על הערכים. ועל כך חוזרים ואומרים: הקיבוץ משתנה! ואתה מסרב להבין זאת!!.  כמובן שיש לשינויים השפעות גם על אורחות חיינו, החל מראייה שונה של ה'אני' 'משפחתי', 'מעוני', על החינוך ועל חיי התרבות הקיבוצית החשובה כל כך, שהורגלנו אליה שנים רבות. על כל אלה צריך לדון ממש באותה דרגת חשיבות כמו בקיום הדיונים על רכישת/ שותפות מפעלים נוספים. אבל אני רוצה להתייחס לנושא קשור ולא קשור – קבלת החלטות וביצוען. ארבע קדנציות הייתי מזכיר ותמיד חשבתי שביצוע החלטות השיחה מחייבות אותי קודם כל!, עוד לפני שעוברים לדיונים על נושא ציבורי אחר, בעיקר כשלגביו קיימים חילוקי דעות קיצוניים, שהוא נושא חדש שעולה לסדר היום. הזמנים משתנים ואיתם התוצאות. נראה, שהכי חשוב היום הוא לסמן v ליד סיכום הדיון, פרסומו ברבים ולעבור לנושא הבא. החלטנו בשיחה לפני שנתיים/שלוש לגבי הפרטת האוכל קיבלנו החלטה שמיישמים אותה חלקית – את האין הפרטה! את חלקה השני שיש לפתור את שאלת אלה שלא אוכלים בחד"א, לא ביצענו. החלטנו על סגירת האורווה לא נעשה דבר, אז מצאנו מוצא מביצוע ההחלטה, שקוראים לו אימוץ 'נחל עוז' ו…  אנחנו כבר בתוך דיונים על התימחור שאם נמשיך את הקו, נדון ונתווכח, נשים v ונעבור הלאה, וכבר אנחנו עוסקים בהפרטת/ייעול מערכת הבריאות, נושא חברתי מורכב ומהותי ואולי גם שם נשים v גדול ולא נבצע או רק חלקית. ככה אי אפשר להמשיך להתנהל. זה בהחלט תפקידה של המזכירות ליזום דיונים, אבל בעיקר לבצע החלטות!  ולזכור תמיד את דברי חז"ל: "תפסת מרובה לא תפסת". כדאי לנו כקיבוץ לבדוק את עצמנו, כי הערכים, לאורך השנים, חשובים מהאינטרסים, וחשוב לחשוב עליהם ולזכור אותם. כי הם העיקר, הם חוט השדרה של הגוף הקרוי: קיבוץ!. התעלמות מהם עלולה ליצור מציאות של שלושת הכ"פים (כבוד, כוח, כסף וד"ל).

הדרך החדשה. צילמה: רעיה

פסעתי השבוע לאורך המעלה היפהפה, החדש, שעשתה לנו קק"ל, ממערת הפלמ"ח ועד 'פינת רמה'. דרך עולה (או יורדת), בה, מדרגות אבן ומעקה לאורכה (לאנשים כמוני, למשל) וכשסיימתי שאלתי למה איננו יכולים לצעוד בה מתי שאנו רוצים, ונעניתי שההליכה במעלה היא בתיאום עם צוות מערת הפלמ"ח. לכו בה! עוד "פינת יקר בירכתי אפריים".
ומילה טובה ללליב ואלה.

 "שבועטוב"!

"שבועטוב"(717)

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

8.11.25   י"ז חשון תשפ"ו

30 שנה לרצח רבין, הרצח שעדיין צרוב בנו, שהסיט את כל חיינו מתקווה לסף יאוש, מדרך לאבדן דרך. אומרים שכל אחד זוכר היכן היה בליל הרצח. אני זוכר היכן הייתי באותו מוצאי שבת. בדיוק התחלתי שבוע של שמירת לילה. הלכתי עם רעיה לרינה ואדם לצריף השוודי, וב-21.00  ירדתי לבודקה של השמירה ושם צפיתי בעצרת ששודרה בטלוויזיה. ושמעתי על האסון. טלפנתי מיד לרעיה (אצל רינה ואדם). כל הלילה ראיתי בטלוויזיה את האירוע הנורא בהתרחשותו ולא ההבנתי למה לא הרגו את הרוצח במקום. כשהודיעו שרבין נרצח, הרגשתי שמשהו נורא קורה וההרגשה הזו מלווה אותי/נו כל ה30 השנה שחלפו מאז. אני זוכר שרעיה אמרה לי כבר למחרת הרצח את המשפט ש"מה שהיה עד עכשיו כבר לא יהיה". במשך תקופה ארוכה, הקשבנו שעות לשירים שנכתבו ואני נחנקתי תמיד כשמילות השיר "הו רב חובל" של נעמי שמר/וולט ויטמן הגיעו לבית החוזר: "אבוי ליבי, ליבי, ליבי/ הו כתם דם שותת/ באשר רב-חובל שלי / צונח קר ומת. הו רב-חובל, אבי שלי, הקשב לקול פעמון / לך כל הדגלים כולם, לך תרועות המון  /  רק לכבודך ביום חגך ינוע הקהל  /  ובקולם תקוות עולם לנס המיוחל.

היינו בעצרות זיכרון, ביקרנו גם בביתה של לאה רבין. זכרו של אירוע רצח רבין אינו פוחת עם השנים, המציאות בארץ משקפת ממש יום יום, את תוצאות החלום ושברו.

פרשת ויירא: בפרשה אנחנו מבינים שאברהם היה "כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב". היה לו הכל, חוץ מדבר אחד: ילד. המילים הראשונות שדיבר עם אלוהים היו תחינה לילד, ללידת דור חדש. העברי הראשון פחד שהוא יהיה גם העברי האחרון. בכתובים נזכרת עקרותה של שרה והגמרא מרחיבה את העקרות גם לאברהם. אך לא היא, שרה נתנה לאברהם את אמתה הגר והיא ילדה לו את בכורו ישמעאל. בתקופה העתיקה המשפחה הייתה היחידה החברתית והדתית, והתקיימה בה זיקה בין שלושה מרכיבים הדת הביתית, המשפחה וזכות הקניין. לכל משפחה היו אלים משלה, להם הקריבה קורבנות ומהם ציפתה להגנה. כמובן שסמכויותיו של אב המשפחה היו מוחלטות, גם הבנים היו קניינו של האב יותר מאשר עמידה בזכות עצמם. במות האב הסמכות עברה לידי הבן הבכור. התורה מתנגדת לתפיסה זו והראייה שממשיכו של אברהם הוא יצחק ולא ישמעאל וממשיכו של יצחק אינו עשיו אלא יעקב וזה ממשיך כשיורשי המנהיגות של יעקב, לא הלכו לראובן הבכור אלא ללוי (לכהונה) וליהודה (למלוכה) ואחר כך גם בא משה לפני אחיו אהרון. חברי, יורם טהרלב, בחוש ההומור שלו, הסביר לי פעם, שאברהם בן המאה ושרה בת התשעים הצליחו בגיל מרשים זה להוליד את יצחק, כי היו להם  'נעורי נצח'!  ואיך זכו בתואר? מדי בוקר היו אברהם ושרה רוכבים על גמל להתרחץ בים וכך נהגו בני האדם המבוגרים כולם. והמילה גמלאים באה מהגמל עליו רכבו לים בימים ההם.

בסופו של עניין השגתי את בקשתי שהייתה חשובה לי שהמצבה של הורי תשופץ. והוספנו בין שני "הראשים" החדשים גם צילום שלהם. אני יודע שיש חברים שהקבר של הוריהם לא מדבר אל ליבם, "ההורים בליבנו" אומרים לי. אנחנו ירשנו מהורינו את חשיבות כבודו של מקום הקבורה, ואנחנו מטפחים את מקום מנוחתם. בהזדמנות זו אני רוצה לשבח את ארז עצמון על הטיפול בבית הקברות, על ההבנה, ההקשבה לפניות והרגישות שהוא מגלה והעזרה שהוא נותן. חבל מאוד שמקצצים בסמכויותיו (10%?), ורואים זאת בשטח.
במעבר חד מאוד, ברכות למיה ליום הולדתה! בהזדמנות זאת להודות לך על המשפחתיות והדאגה לנו. אנחנו מרגישים זאת כל הזמן ותודה גדולה על כך. ומצרפים מכל הלב את האיחולים השגרתיים: אושר, שמחה, בריאות ואהבה עם הדר, מור ועידן, אורי וניר, עם הורייך וכמובן איתנו!
שבועטוב!