ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".
29.11.25 כ"ט בנובמבר, ט' כסלו תשפ"ו
היום ממש, בכ"ט בנובמבר 1947, הוכרזה באו"ם ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית, זה היה היום הכי שמח והכי מאושר בארץ ישראל המנדטורית שאני זוכר. עם שלם יצא אל הרחובות בריקודים סוערים ושמחה פורצת גבולות. זו היית גם השמחה הקצרה ביותר לה הייתי עד. כיון שהערבים לא קיבלו את ההצהרה הזו והתנגדו לה, כבר למחרת החלה, למעשה, מלחמת העצמאות. כבר סיפרתי איך הושבתה השמחה שלנו, החניכים במוסד, אבל את השמחה בלבבות אי אפשר היה לעצור.
סיפורי פרשת השבוע "ויצא", על מסעי יעקב אבינו ידועים. יעקב היה נתון בעיצומו של מסע בין סכנות. הוא עזב את ביתו כי עשיו נשבע להורגו, ואני מניח שגם בגלל פחד מתגובת אביו, אותו רימה במעשה גניבת הבכורה שהציק לו. הוא מתעתד להצטרף למשק של לבן דודו, שבו אורבות לו סכנות אחרות. הוא רחוק מהבית. בודד. וכשהשמש שוקעת, יעקב שוכב לישון ומתגלה לו חזיון ממש מופלא, הנה סולם ניצב ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו והנה אלוהים ניצב עליו ואומר: "אני אלוהי אברהם ואלוהי יצחק. הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך ופרצת ימה וקדמה, וצפונה ונגבה…" ( בשבוע הבא נספר על מאבקו הלילי של יעקב עם המלאך כשהוא בודד, ערב המפגש עם עשיו). אם לתמצת את העיקר במעשי האבות אומר: אברהם נתן לעם את האומץ להתנגד לאלילים הרבים. יצחק מסמל את יכולת ההקרבה העצמית ויעקב את האמונה שגם אם הנך בודד וגלמוד אלוהים אתך ונותן בך תקוה וכוח לחלום. דבר נוסף שלמדתי בבר אילן מדברי פרופ' זקס שכתב על פרשת 'ויצא': היהדות היא דת של אהבה בשל שלוש אהבות:
1. "ואהבת את אלוהיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך"
2. "ואהבת לרעך כמוך"
3. "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם במצריים".
אבל אהבה אינה מספיקה, אי אפשר לבנות חברה/עם על אהבה בלבד, נדרש גם צדק! וכך כתב: "האהבה משוחדת, הצדק נקי כפיים, האהבה פרטית, הצדק אוניברסלי, האהבה מופנית לאדם מסויים והצדק שווה לכל. על המתח שבין אהבה לצדק נוצרו חייו המוסריים של עם ישראל", לא מקרה הוא שזה גם נושאם של רבים מסיפורי ספר "בראשית", ספר שעוסק באנשים והיחסים ביניהם.
השבוע פורסם תקנון מחודש ל'תושבים', ומסתבר שזו ה"קבוצה" היחידה בקיבוץ שאין ממנה שום דרישות. (פרט לתשלום כלשהו). במשך 80 – 90 השנים הראשונות היה בקיבוץ רק תושב אחד ולא הייתה בעיה לדבר איתו על חובותיו למקום בו הוא חי, על תורנות שמירה ותורנות שבת והוא קיבל ועשה. לפני כמה חודשים פורסם שיש לנו היום 37 תושבים וכבר מרקס קשישא קבע ש'כמות הופכת לאיכות' אז למה מחכים, שמחר יהיו לא 37 אלא 73 תושבים שהתקנון מאפשר, והם יתארגנו, ידרשו ויתבעו בניית בית כנסת למשל! היום, אין סיבה שחברי הקיבוץ ישמרו עליהם או יגישו להם (ולאורחיהם) אוכל בחד"א. התושבים הפכו לסוג של 'תיירים'. לשם מה צריך תקנון אם אינו כולל זכויות וגם חובות? על התושבים שרוצים לחיות בקיבוץ לדאוג לכך שיוכלו למלא את חלקם בתורנויות או דרישות אחרות שיוצגו להם. אפילו להסדיר ביטוח לכך. והערה שאינה קשורה לכך ואני מניח שלא תמצא חן : אני לא מוצא שום סיבה שהגימלאים בני ה- 65 + לא יתנו תורנויות שמירה או הגשה בחד"א או תורנות אחרת, אלא אם הם אינם בריאים. אני רואה בכך חובה אזרחית בסיסית. אישית, כמו כל בני דורי, נתנו תורנויות עד גיל 73 או 75 עד 80, כל עוד אתה "מסוגל". לכך חונכנו, לכך חינכנו.
"שבועטוב"!
שבועטוב 