חודש: דצמבר 2025

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

27.12.25   ז'  טבת תשפ"ו

 (באיחור של שבוע). כל ילד בכתה ג' מכיר את סיפור חלום פרעה בפרשת "מקץ", איך שבע הפרות רעות המראה ודקות הבשר טורפות את  שבע הפרות יפות המראה והבריאות. החלום הזה מציג בפנינו, לדעתי, את הפחד הגדול של האדם בעולם הקדום. הפחד בפני הרעב. הפחד טורד גם את מנוחתו של פרעה, שבא לביטוי בחלומו. הפחד הזה מאיים על בני יעקב היורדים מצרימה לשבור שבר. השאלה היא מאיפה בא הפחד הזה? מצריים אינה תלויה בגשמים, מאז ומעולם הושקו שדותיה במי הנילוס, שדותיה היו שלחין ולא שדות בעל. מעולם לא נשאו המצרים תפילות לגשם, האל היחידי לו התפללו היה 'רע', אל השמש!. אמר לי חבר, שהחקלאות המצרית אינה תלויה במי הנילוס אלא בהצפות הנילוס התלויות בגשמים היורדים במזרח אפריקה, ומשום כך עלולה להיות בצורת במצריים. עניין אחר בפרשה מספר, שמלבד יוסף האחראי הראשי לאספקת המזון בתפקידו כ'משנה למלך, היו עוד שלושה שרים לענייני המזון שכל אחד מהם היה מופקד על אחד משלושת מרכיבי המזון: נוזלים, חלבונים ופחמימות, שר המשקים, שר הטבחים ושר האופים. איזו חשיבות ייחס למזון הפרעה הזה. יוסף נתן לבניו שמות הקשורים לאספקת מזון, אפרים, כדי להנציח את האפרים, כרי המרעה של הפרות, ומנשה להזכיר את המינשה שהוא גיד 'הנשה', שהוא הגיד על כף הירך האחורית של הפרה, שאסור לאכלו, וממנו מתחילה בדיקת כשרות בשר הפרה. ומתבקשות כמה מילים על התואר שבו כינה פרעה את יוסף: "צפנת פענח". צפנת בא מהמילה "להצפין, להטמין" ומתייחס לסודות כמוסים ופענח ב'הצפנה ופענוח'. חיל המודיעין אימץ אותן בשל היותו עוסק בהצפנה ופענוח.                    

הזהרתי לא פעם ולא פעמיים בפני מפל של החלטות בנושאים 'כבדים' הקשורים לחיים בקיבוץ של 2025 , של היום! אבל ההנהגה המקומית רצה לקבלת הכרעות בריצת התאבדות שנעצרה רק בקלפי. שתי ההכרעות האחרונות, גם "התמחור" וגם שינוי "שיטת הטיפול הרפואי", נפלו בקלפי בניגוד לעמדות המוסדות והמזכירות בראשן. לאחר שזו אישרה אותן ותמכה בהן במפורש, אף כי, בפועל, הצגת העניין לציבור הייתה בידי הועדות. לדעתי שני הנושאים הם נושאים של מהות, של שינוי בחיי הקיבוץ שלנו. ממש שמחתי שההצעות 'ההנהגה' לא התקבלו ונדחו ברוב מובהק, כי זה אומר שרבים, כולל צעירים רבים, עדיין רוצים בקיבוץ ובערכיו הבסיסיים: ערבות הדדית, שותפות בחיים ואחריות ל.., שגם יוצרים חוסן חברתי, קהילתי. אם הייתי היום חבר במזכירות הייתי מקיים, ומייד, 'יום חירום' בצוות ומברר לעצמנו איך ולמה נוצר נתק (אולי אפילו משבר אימון?) כל כך גדול בין הציבור לבין נציגיו הבכירים. הייתי משקיע בחשיבה איך לשנות את המציאות הזו ובעשייה! אני כמובן רואה את הסיבה העיקרית בחוסר בעבודת "חינוך" לחברים והסברה שיטתית על 'היסודות', על האידיאולוגיה, על גיבוש ה'רוח' ופחות על ה'חומר' והכסף. איך יודקס היה אומר: "הברירה בידינו".

"שבועטוב"!   

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה"

20.12.25   ל' כסלו תשפ"ו

חנוכה הוא חג של אור, שמחה ותקווה  –  חג שמח! כולנו יודעים בערך מה היה ואנסה לעשות לכם סדר במאורעות. לפני כאלפיים שנים היוונים שלטו בארץ ישראל. בשם האימפריה הסלווקית, לאנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) היו שאיפות להפוך את כל עמי האיזור ל'יוונים'. לפני זה, היכרנו את התופעה שהאויב, במלחמות תמיד רוצה להרוג כמה שיותר בני אדם.  אנטיוכוס לא רצה להרוג אף אחד הוא רק רצה שלא יהיו יותר 'יהודים' בשלושה תחומים: 1. באורח החיים, 2. באמונה, 3. בתרבות. הוא אסר על יהודים את שמירת השבת, מנע לימוד תורה, ביטל את ברית המילה וחילל את בית המקדש בירושלים.  רובו של העם נכנע וקיבל את הזהות היוונית אבל… משפחת החשמונאים ממודיעין סירבה להיכנע לגזירות אנטיוכוס. מתיתיהו ובניו קראו למרד! שנמשך שבע שנים (167 לפנ"ה – 160)). אחרי קרבות קשים הם הצליחו להדוף את הצבא היווני, שחררו את ירושלים והחזירו את השליטה בבית המקדש. המעשה הראשון שעשו היה הדלקת קני המנורה, שהייתה לסמל האור. הם מצאו פך שמן קטן   ליום אחד, ואז התרחש הנס והשמן הספיק לשמונה ימים. מאז החלו לחגוג במשך שמונה ימים את חג החנוכה. ולוין קיפניס כתב:
"שימו שמן, שמן זית/  
נרות הדליקו, יהי אור בבית!/  
אור לנו! דרור לנו! 
על כן נאירה, על כן נשירה/ 
שמונה ימים שירת האור"!

כמאה שנים התקיימה 'ממלכת החשמונאים האוטונומית', הפילוגים והמאבקים הפנימיים, הסכסוכים, השנאה עד 'מלחמת אחים', הם שהביאו לקץ הממלכה החשמונאית. כמו 'בימים ההם, כך בזמן הזה', התופעה  הזו קיימת בינינו גם היום. ומה קרה? ממלכת החשמונאים הפכה למדינת חסות של הרומאים… תקוותי היא שלא יקרה כך גם למדינת ישראל בת ה- 77.
הקטע הבא בשינויים קטנים, הוקרא בארוחת ערב משפחתית באוגוסט 2015 אבל מאז קם לנו דור ספורטאים וספורטאיות שלא 'ידע', וכדאי שיידע! שלושה מקורות היו לספורט בתקופת המקרא, והם: הריקוד, הריצה והחץ וקשת. שלושתם היו קשורים להישרדות, להגנה על צאצאים מאדם וחיות. מספר אירועים מעידים על כך ששמירת הכושר אף קדמה לעשרת הדיברות, כשהרדיפה 'אחרי' או הבריחה 'מפני' – ההגנה העצמית – גרמו לפעילות הגופנית להיות חלק מפולחן יחסי אלוהים – אדם. כמה דוגמאות שכולנו מכירים: תיאור ההיאבקות הראשונה היא של יעקב עם המלאך. הריצה: "וירוץ איש בנימין מהמערכה ויבוא שילה" למעשה 'ריצת המרתון' הראשונה המוכרת בהיסטוריה. באותה תקופה הרצים הם שדיווחו למלך, שנשאר מאחור כמובן, על תוצאות הקרבות והתנהלות הקרבות. תחילה רץ אחד ואחר כך כמה רצים, שהפך למה שקרוי מרוץ שליחים. או הסיפור על אליהו הנביא שרץ 35 ק"מ אחרי שהרג את נביאי הבעל (מהכרמל בואכה יזרעאלה). החץ וקשת: ידוע שדוד המלך הורה על לימוד השימוש בחץ וקשת ששימשו, ראשית, כשעשוע לעשירים ורק אחר כך ככלי נשק. ואחרון המרכיבים של הכושר היה הריקוד ששימש כביטוי לרגשות וחוויות פנימיות. שהחל בקפיצות שובבות, כחיקוי לבעלי החיים שחיו בסביבה. נכון שקשה למצוא אישור לריקודים בימי המקרא ולתלבושות הרוקדים, כי, כידוע, נאסר בתורה לעשות תמונה ופסל. בכל זאת מוזכרים במקרא ריקודי הניצחון של מרים הנביאה אחר חציית היאור, של בת יפתח בשוב יפתח הביתה והפיזוז של דוד המלך. הריצה, החץ מקשת והריקוד, היו השלבים הראשונים עוד לפני קיום האולימפיאדות ביוון, והם שהביאו עלינו את הספורט המקצועני של היום, ואת אורח החיים העכשווי של האדם ומקומם של הספורט ותנועת הגוף, בכל הגילים, בימינו.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

13.12.25   כ"ג כסלו תשפ"ו

בפתיחת פרשת "וישב" אנחנו חשים את המתח בין יוסף ואחיו, יוסף בנו האחד עשר של יעקב, בנו המועדף, בנה של רחל אשתו האהובה. ככתוב: "ויאהב את יוסף מכל בניו". הבנים קנאו בו על אהבת אביהם, וחלומות ההתנשאות השניאו אותו עליהם. השיא היה מתנת כתונת הפסים שיעקב העניק ליוסף. כך, שמעשה האלימות היה כבר בשל לגמרי. בהיותם רועים את העדרים, כשראו אותו מתקרב חשבו: הגיע זמן הנקם בו. נהרוג אותו, נזרוק אותו לאחד הבורות, ונאמר לאבא שחיה רעה אכלתהו. רק ראובן התנגד לרעיון. " לא נהרגנו", אמר, "נזרוק אותו לבור ונניח לו לגווע שם. ראובן התכוון לחזור ולהוציא אותו מהבור. אך כשחזר, הסתבר לו שיוסף כבר נמכר. ומה היה קורה אלמלא נמכר? אם יוסף לא היה נמכר לעבדות, לא היה נלקח למצריים, לא היה עובד בבית פוטיפר, לא היה נזרק לכלא, לא היה פותר את חלומות שר המשקים ושר האופים, ולא את חלומות פרעה, לא היה מתמנה למשנה למלך, לא היה מביא את משפחתו למצריים, בני ישראל לא היו הופכים לעבדים וכו" וכו". פרק שלם בתולדות העם היהודי, היה נחסך מאתנו. דבר נוסף יש לנו בפרשה: סוגיית האבל! אבלו של יעקב על בנו יוסף אחרי שבניו בשרו לו על מותו.  "ההלכה" שמה גבולות לאבל, שבעה, שלושים, שנה ולא יותר. אדם אינו מתאבל עד סוף חייו אך זוכר את אבדן יקיריו. יעקב מודיע שהוא יתאבל עד סוף ימיו באומרו: "אין מקבלין תנחומים על החי". במילים שלנו: הוא לא איבד את התקווה שיוסף חי. אנחנו רואים את ההורים של החיילים הנעדרים, שאינם יכולים לעבור את שלבי האבל המקובלים כל עוד ישנה בליבם תקווה שיקירם יימצא יום אחד. הסירוב להתנחם, הוא הסירוב לוותר על התקווה.

השבוע אורי (נכדתנו מס' 7) חתמה 'קבע' ועלתה לדרגת סגן ואנחנו מברכים אותה ומביעים הערכה עצומה לפעילותה בצבא. היו זמנים שחיילי 'הסדיר' היו מרכז להתעניינות חברי הקיבוץ, היום לא רק שאיננו מכירים את כל הבנים, גם כציבור איננו מתעניינים באופן מיוחד במעשיהם בצבא, שהפך לעניין יותר משפחתי. מה שלמדתי, ורובכם לא יודעים, שיש לנו היום בצבא 35 בנים-חיילים ובהם רק שני קצינים. אחת מהן היא אורי.

הפעם במקום לתת מקום למחשבותי על הקיבוץ אני מפרסם תגובה אחת שקיבלתי על מה שכתבתי על העבודה:… כל כך מהנה לקרוא את המסה השבועית שאתה מקפיד לכתוב למשפחתך ולחבריך.  כמו הנביאים אתה מטיף את עיקרי תורת השיתוף, הרעיון המכונן של הקיבוץ. זה בוער בנשמתך ואתה מרגיש חובה עמוקה להעביר הלאה את הלפיד. אני בטוח שמשהו בלהט והשכנוע שלך עובר לנכדיך, חודר את מחשבתם וליבם. מאחל לך שתמשיך ליצור, לכתוב ולהנגיש את ערכיך ומחשבותיך לדורות הבאים! כמובן ד"ש לרעיה.
התגובה הזו, מאוד שימחה אותי, סימן שמישהו בכל זאת קורא אותי- ומגיב.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

6.12.25    ט"ז כסלו תשפ"ו

פרשת "וישלח" מגלגלת סיפור נורא. דינה בת יעקב, עוזבת את ביתה ויוצאת "לראות בבנות הארץ". היא נאנסת ונחטפת בידי הנסיך המקומי, שכם. יעקב שומע ומחריש. שמעון ולוי אחיה מבינים שיש לפעול מהר ובשכל תוך הפעלת שיקול דעת פוליטי מאחר ואינם רוצים להתעמת עם (בן) המלך ישירות. בתחבולה שהגו, הם מסכימים לקבל את הצעת הנישואין של שכם אך תובעים שכל תושבי העיר יעברו ברית מילה כסימן לכריתת ברית ביניהם. וכך היה.  ביום השלישי כשכאבי ה'ברית' בשיאם באו שמעון ולוי והרגו את כל הזכרים בעיר בזמן שיתר האחים בוזזים את העיר ומחזירים את דינה הביתה. יעקב אינו יכול לשאת זאת וחרדתו ממעשי בניו אינה מרפה ממנו והוא חוזר אליה גם כשהוא על ערש דווי. בברכו את בניו, הוא מקלל את שמעון ולוי: "שמעון ולוי אחים… ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה!" מי צודק בסיפור ומי טועה בו נשאר פתוח ללא הכרעה. במילים שלנו היום: יעקב מבקר את בניו – אך הם דוחים את הביקורת. הוויכוח הגיע גם לחכמי ימי הביניים, הרמב"ם, למשל,  מצדד בשמעון ולוי וטוען שהם פעלו כפי שהיה צריך לפעול, כיון שתושבי שכם ידעו על האירוע, לא עשו דבר ואפילו נתנו לו מחסה, לכן הם שותפים לאונס ולחטיפה והענישה הקולקטיבית מוצדקת. הרמב"ן חולק עליו וטוען שעקרון האחריות הקולקטיבית אינו חל על חברה שאינה יהודית. ואני שואל האם העמימות המוסרית הייתה בכוונת מספר הסיפור. אגב, אנחנו מכירים בשוני שבין אונס דינה ואונס תמר בידי אמנון. שכם מתאהב בדינה ורוצה לשאתה לאשה ואילו אמנון לאחר המעשה שנא את תמר "כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אש אהבה".

ב"שבועטוב" (718) כתבתי: "הערכים, לאורך השנים, חשובים מהאינטרסים, כי הם העיקר" ונתבקשתי לתת דוגמה לכוונתי. הדוגמה הראשונה היא העבודה. העבודה העצמית הייתה ערך בפני עצמו. כולם צריכים לעבוד ועושים כמיטב יכולתם. התוצאה הכלכלית הייתה פחות חשובה. מסיפורים אנחנו יודעים שגם בעבר היו כאלה שנחשבו 'בטלנים'. היום הדגש הוא על הפרנסה. ההבדל הוא בכך שכאשר העבודה היא ערך, קיים גם שוויון ערך העבודה. כל עבודה מכבדת את עובדיה ולכן זו אינה פחיתות כבוד לעבוד איפה שצריך, ברפת, בגן ירק, בבית ילדים או בהגשה בחדר האוכל. שוויון ערך העבודה יצר גם את ההרגשה של הביחד, של כולנו, של הרגשת השמחה ביצירה המשותפת, ואם יצאת מה'ענף' בו עבדת, למחרת כבר שובצת למקום אחר, כי 'המקצוע' היה קיבוצניק. היינו סוציאליסטים גאים. חברי הקיבוץ שירתו את עצמם. לא היו שכירים, כי לא היה צורך בשכירים,  פרט למקומות עליהם הוחלט בשיחה כמו ב"שירותים יצרניים". (למשל, אני כמזכיר קיבלתי את עלי בן ה- 17 למסגריה). רמת החיים הותאמה למצב הכלכלי שהיה, באוכל, בביגוד וכיו"ב. לרשות החברים לא עמדו שלושה חדשים לחיפוש מקום עבודה, עבודת חוץ לא הייתה בכלל אפשרות לפתרון. החיים לא נשקלו בכמה כסף אתה מביא- האינטרס, אלא בהתייצבות מלאה לצרכי הקיבוץ כעקרון, כערך. אני לא קורא לחזור למה שהיה בעבר. אני ער לשינויים המתרחשים כל הזמן ולערכים הנעלמים איתם. אני רק חושב שנאמנות לעקרונות וערכים אפשרית גם במציאות המשתנה. אני מנסה להסביר את ההבדל בגישה הבסיסית מהערך לאינטרס, אני חושב על הדבר הכי יקר שיש לנו – החינוך! וחושב בדאגה איזה קיבוץ יהיה ש'כולכם' תעבדו בחוץ, ותתפרנסו נהדר! וכאן ישרתו אתכם השכירים בכל מקום בו הערך הכספי של יום העבודה יהיה נמוך. זה יהיה עולם של 'אדונים ומשרתים', עולם נטול רעיון מוביל, אולי נטול רעיונות חברתיים בכלל.

את מחזור ימי ההולדת המשפחתיים לשנת 2025 חותם איתן. מה נאחל לו שאין לו? אושר! עם נואי, תומר, יהלי וקרני, עם קרין, ירון וכל משפחת שטרן. וגם אנחנו ברשימה. סיפוק מהעבודה על תכניה, והשמחה על ה'יש' שהשיג, משיג וישיג ! ברכות חמות מאתנו!

"שבועטוב"!