"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".
6.12.25 ט"ז כסלו תשפ"ו
פרשת "וישלח" מגלגלת סיפור נורא. דינה בת יעקב, עוזבת את ביתה ויוצאת "לראות בבנות הארץ". היא נאנסת ונחטפת בידי הנסיך המקומי, שכם. יעקב שומע ומחריש. שמעון ולוי אחיה מבינים שיש לפעול מהר ובשכל תוך הפעלת שיקול דעת פוליטי מאחר ואינם רוצים להתעמת עם (בן) המלך ישירות. בתחבולה שהגו, הם מסכימים לקבל את הצעת הנישואין של שכם אך תובעים שכל תושבי העיר יעברו ברית מילה כסימן לכריתת ברית ביניהם. וכך היה. ביום השלישי כשכאבי ה'ברית' בשיאם באו שמעון ולוי והרגו את כל הזכרים בעיר בזמן שיתר האחים בוזזים את העיר ומחזירים את דינה הביתה. יעקב אינו יכול לשאת זאת וחרדתו ממעשי בניו אינה מרפה ממנו והוא חוזר אליה גם כשהוא על ערש דווי. בברכו את בניו, הוא מקלל את שמעון ולוי: "שמעון ולוי אחים… ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה!" מי צודק בסיפור ומי טועה בו נשאר פתוח ללא הכרעה. במילים שלנו היום: יעקב מבקר את בניו – אך הם דוחים את הביקורת. הוויכוח הגיע גם לחכמי ימי הביניים, הרמב"ם, למשל, מצדד בשמעון ולוי וטוען שהם פעלו כפי שהיה צריך לפעול, כיון שתושבי שכם ידעו על האירוע, לא עשו דבר ואפילו נתנו לו מחסה, לכן הם שותפים לאונס ולחטיפה והענישה הקולקטיבית מוצדקת. הרמב"ן חולק עליו וטוען שעקרון האחריות הקולקטיבית אינו חל על חברה שאינה יהודית. ואני שואל האם העמימות המוסרית הייתה בכוונת מספר הסיפור. אגב, אנחנו מכירים בשוני שבין אונס דינה ואונס תמר בידי אמנון. שכם מתאהב בדינה ורוצה לשאתה לאשה ואילו אמנון לאחר המעשה שנא את תמר "כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אש אהבה".
ב"שבועטוב" (718) כתבתי: "הערכים, לאורך השנים, חשובים מהאינטרסים, כי הם העיקר" ונתבקשתי לתת דוגמה לכוונתי. הדוגמה הראשונה היא העבודה. העבודה העצמית הייתה ערך בפני עצמו. כולם צריכים לעבוד ועושים כמיטב יכולתם. התוצאה הכלכלית הייתה פחות חשובה. מסיפורים אנחנו יודעים שגם בעבר היו כאלה שנחשבו 'בטלנים'. היום הדגש הוא על הפרנסה. ההבדל הוא בכך שכאשר העבודה היא ערך, קיים גם שוויון ערך העבודה. כל עבודה מכבדת את עובדיה ולכן זו אינה פחיתות כבוד לעבוד איפה שצריך, ברפת, בגן ירק, בבית ילדים או בהגשה בחדר האוכל. שוויון ערך העבודה יצר גם את ההרגשה של הביחד, של כולנו, של הרגשת השמחה ביצירה המשותפת, ואם יצאת מה'ענף' בו עבדת, למחרת כבר שובצת למקום אחר, כי 'המקצוע' היה קיבוצניק. היינו סוציאליסטים גאים. חברי הקיבוץ שירתו את עצמם. לא היו שכירים, כי לא היה צורך בשכירים, פרט למקומות עליהם הוחלט בשיחה כמו ב"שירותים יצרניים". (למשל, אני כמזכיר קיבלתי את עלי בן ה- 17 למסגריה). רמת החיים הותאמה למצב הכלכלי שהיה, באוכל, בביגוד וכיו"ב. לרשות החברים לא עמדו שלושה חדשים לחיפוש מקום עבודה, עבודת חוץ לא הייתה בכלל אפשרות לפתרון. החיים לא נשקלו בכמה כסף אתה מביא- האינטרס, אלא בהתייצבות מלאה לצרכי הקיבוץ כעקרון, כערך. אני לא קורא לחזור למה שהיה בעבר. אני ער לשינויים המתרחשים כל הזמן ולערכים הנעלמים איתם. אני רק חושב שנאמנות לעקרונות וערכים אפשרית גם במציאות המשתנה. אני מנסה להסביר את ההבדל בגישה הבסיסית מהערך לאינטרס, אני חושב על הדבר הכי יקר שיש לנו – החינוך! וחושב בדאגה איזה קיבוץ יהיה ש'כולכם' תעבדו בחוץ, ותתפרנסו נהדר! וכאן ישרתו אתכם השכירים בכל מקום בו הערך הכספי של יום העבודה יהיה נמוך. זה יהיה עולם של 'אדונים ומשרתים', עולם נטול רעיון מוביל, אולי נטול רעיונות חברתיים בכלל.
את מחזור ימי ההולדת המשפחתיים לשנת 2025 חותם איתן. מה נאחל לו שאין לו? אושר! עם נואי, תומר, יהלי וקרני, עם קרין, ירון וכל משפחת שטרן. וגם אנחנו ברשימה. סיפוק מהעבודה על תכניה, והשמחה על ה'יש' שהשיג, משיג וישיג ! ברכות חמות מאתנו!
"שבועטוב"!
שבועטוב 