"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".
13.12.25 כ"ג כסלו תשפ"ו
בפתיחת פרשת "וישב" אנחנו חשים את המתח בין יוסף ואחיו, יוסף בנו האחד עשר של יעקב, בנו המועדף, בנה של רחל אשתו האהובה. ככתוב: "ויאהב את יוסף מכל בניו". הבנים קנאו בו על אהבת אביהם, וחלומות ההתנשאות השניאו אותו עליהם. השיא היה מתנת כתונת הפסים שיעקב העניק ליוסף. כך, שמעשה האלימות היה כבר בשל לגמרי. בהיותם רועים את העדרים, כשראו אותו מתקרב חשבו: הגיע זמן הנקם בו. נהרוג אותו, נזרוק אותו לאחד הבורות, ונאמר לאבא שחיה רעה אכלתהו. רק ראובן התנגד לרעיון. " לא נהרגנו", אמר, "נזרוק אותו לבור ונניח לו לגווע שם. ראובן התכוון לחזור ולהוציא אותו מהבור. אך כשחזר, הסתבר לו שיוסף כבר נמכר. ומה היה קורה אלמלא נמכר? אם יוסף לא היה נמכר לעבדות, לא היה נלקח למצריים, לא היה עובד בבית פוטיפר, לא היה נזרק לכלא, לא היה פותר את חלומות שר המשקים ושר האופים, ולא את חלומות פרעה, לא היה מתמנה למשנה למלך, לא היה מביא את משפחתו למצריים, בני ישראל לא היו הופכים לעבדים וכו" וכו". פרק שלם בתולדות העם היהודי, היה נחסך מאתנו. דבר נוסף יש לנו בפרשה: סוגיית האבל! אבלו של יעקב על בנו יוסף אחרי שבניו בשרו לו על מותו. "ההלכה" שמה גבולות לאבל, שבעה, שלושים, שנה ולא יותר. אדם אינו מתאבל עד סוף חייו אך זוכר את אבדן יקיריו. יעקב מודיע שהוא יתאבל עד סוף ימיו באומרו: "אין מקבלין תנחומים על החי". במילים שלנו: הוא לא איבד את התקווה שיוסף חי. אנחנו רואים את ההורים של החיילים הנעדרים, שאינם יכולים לעבור את שלבי האבל המקובלים כל עוד ישנה בליבם תקווה שיקירם יימצא יום אחד. הסירוב להתנחם, הוא הסירוב לוותר על התקווה.
השבוע אורי (נכדתנו מס' 7) חתמה 'קבע' ועלתה לדרגת סגן ואנחנו מברכים אותה ומביעים הערכה עצומה לפעילותה בצבא. היו זמנים שחיילי 'הסדיר' היו מרכז להתעניינות חברי הקיבוץ, היום לא רק שאיננו מכירים את כל הבנים, גם כציבור איננו מתעניינים באופן מיוחד במעשיהם בצבא, שהפך לעניין יותר משפחתי. מה שלמדתי, ורובכם לא יודעים, שיש לנו היום בצבא 35 בנים-חיילים ובהם רק שני קצינים. אחת מהן היא אורי.
הפעם במקום לתת מקום למחשבותי על הקיבוץ אני מפרסם תגובה אחת שקיבלתי על מה שכתבתי על העבודה:… כל כך מהנה לקרוא את המסה השבועית שאתה מקפיד לכתוב למשפחתך ולחבריך. כמו הנביאים אתה מטיף את עיקרי תורת השיתוף, הרעיון המכונן של הקיבוץ. זה בוער בנשמתך ואתה מרגיש חובה עמוקה להעביר הלאה את הלפיד. אני בטוח שמשהו בלהט והשכנוע שלך עובר לנכדיך, חודר את מחשבתם וליבם. מאחל לך שתמשיך ליצור, לכתוב ולהנגיש את ערכיך ומחשבותיך לדורות הבאים! כמובן ד"ש לרעיה.
התגובה הזו, מאוד שימחה אותי, סימן שמישהו בכל זאת קורא אותי- ומגיב.
"שבועטוב"!
שבועטוב 