"שבועטוב"(729)

"ככל שנודה יותר על היש – נבין יותר שיש על מה".

31.1.26   י"ג שבט תשפ"ו

מלוא הערכתנו ותודתנו על ה-"21"  של שנת ה- 104 לקיבוץ. מישהו אמר לי: "נהניתי מהחג כי זה היה חג כמו של פעם", תיקנתי אותו ואמרתי לו: לא כמו פעם, אלא זו הפעם.!! שמחנו מאוד לראות ששבעה בני משפחתנו נוטלים חלק פעיל במסיבה, מהדר, המפיק, שידו בכל, דרך נואי, שהם, ניר, שני ותומר בריקוד (גנטיקה) ולירן, שקרא כל כך יפה את הקטעים שכתבתי בספר ' ימי ראשית'. ווידוי: כשלירן התחיל לקרוא את: "ליל העשרים ואחת 1922… " , שמעתי את קולו של אבא, וכשהרמתי את עיני, ראיתי את הבן, התרגשתי. ריגשה אותי גם הפתיחה מחדש של פינת הזיכרון עם הלוחות החדשים במועדון. עם כל השמחה שיש בחיינו, אנחנו מצווים לזכור את כל אלה שכבר אינם ותרמו כל כך הרבה בחייהם לקיבוץ.

ריקוד של "21"!

מחשבות שעלו בעקבות 'יציאת מצריים' בפרשת "בוא" ובדיקת האפשרות להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר את "שומריה" שוב להיות בית ספר ומוסד חינוכי. המכנה המשותף ביניהם שמצאתי: המורים-המחנכים. והנושא המרכזי, החרות/החופש.

לפני היציאה ממצריים מתבשרים בני ישראל כי עליהם להיות עם של מחנכים. ואיך אני יודע? התורה מלמדת אותנו, שחירות/חופש משיגים, לא בשדה הקרב, לא בזירה הפוליטית ולא בבתי המשפט (הם רק יכולים לסייע), החירות/החופש תלויים ברצונותיהם ובמחשבותיהם של האנשים. כדי להגן על מדינה ישנו הצבא, כדי להגן על חברה חופשית דרושים: חינוך במשפחה ומערכת חינוך המנחילה ערכים מדור לדור, ערכים שאינם מטשטשים ואינם ננטשים גם כשהייאוש תוקף. משה הבין את משמעות החירות ואמר שכדי לזכות בה דרוש עמל של 'מאה דורות' והזהיר שאם החירות תישכח, היא תאבד. החירות/החופש שוכן בלבבות, אם היא לא תהייה בלבבות לא תעזור לא חוקה, לא חוק ולא בית משפט, אפילו לא צבא. שלושה מוסדות דרושים לקיום החופש, לימדני, יונתן זקס, והם: הורות,(המשפחה), חינוך וזיכרון. לכן חובה לספר לילדינו על העבדות במצריים,  על יציאת מצריים, על המסע לחופש. צריך להכיר את טעמו של דיכוי, כזה או אחר, ועל מסע מפרך במדבר, כדי להילחם למען החופש. ולזכור כל פעם מחדש, כל צעד ושעל שנעשה למען החירות. מנקודת מבט זו, נעשה העם היהודי לאומה ששמה דגש על החינוך, שמבצרה הוא בית הספר ומוביליה, הם המורים – המחנכים, כך שמר על עצמו עם ישראל 2000 שנים בגולה. כך נולדה הציונות, שהביאה להקמת מדינת ישראל.

ט"ו בשבט. החורף עדיין כאן אבל הימים ממשיכים להתארך, הלילות להתקצר. השקדיות ללבלב ועם ישראל מחכה לחגוג את ראש השנה לאילנות המוזכר לראשונה ב'משנה'. שבחודש שבט אנחנו קוראים את שתי השירות הגדולות בתנ"ך – 'שירת הים' ו'שירת דבורה'. חוגגים בנטיעות, בטיולים, בשמחת היצירה המתחדשת של הטבע ומכירים בכך, שכולנו, בני האדם, החי והצומח חלק ממכלול ענק, שיש הקוראים לו: עולם. חודש שבט עבורנו הוא גם חודש של שירה, שירת המשפחה הקרוייה "שרשרת זהב".

עם השמחה בסגירת המעגל עם השבתו של רן גאוילי, אחרון החטופים  מ-7.10.23. אמרנו עד עתה: "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד", ועכשיו הגיע זמן: ל"כולם בשביל כולם!". הלוואי.

צילומים: רעיה

"שבועטוב"!

"שבועטוב" (728)

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

24.1.26   ו' בשבט תשפ"ו

                        ליום הולדת ה- 104 לקיבוץ!

"את לי פינת יקר" מאת ע. הלל

את לי פינת יקר, בירכתי אפריים
ביתי, צורי ושיר דמי
את הורתי ביגע אפרייך
לך אמונים אשמור עד כלות יומי.

חג שמח ו"שבועטוב"! 
רעיה ועמרם

״שבועטוב"(727)

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

17.1.26   כ"ח טבת תשפ"ו                                                                      
ב'פרשת השבוע' שלי, אספר על החגים והמועדים שהיו, אותם חגגנו והיום כבר כמעט שלא מציינים אותם. הסיבה שאני כותב על מה שהיה, אינה נובעת מפרץ של נוסטלגיה, אלא כי אני חושב שצריך להיות מקום לריכוז מידע כתוב על מה שהיה. התנועה הציונית הבינה שהכרחי לעסוק ולהעמיק ביצירת תרבות חילונית מתחדשת לצד זו המסורתית בארץ ישראל. ויצרה חגים שאני מכנה אותם חגים 'אידיאולוגים' ,'סמליים' של התקופה. חגים שייעודם הוא גיבוש החברה שנבנית. חג תמיד מאחד את המשתתפים, וגורם להזדהות ואמונה. החג נתן סיבות לחינוך תודעתי של הדור העולה לארץ, ולדור שנולד בארץ. בהיותם חלוצים מייסדים הם ידעו ליצור גם חגים חדשים, שכל הארץ ציינה וחגגה אותם. להלן, כמה אירועים שחגגנו, חלקם רק ציינו, אך תמיד היה בהם תוכן רעיוני:
למשל, בחנוכה חגגנו לא רק את ניצחון המכבים ונס פך השמן, אלא גם, חג/יום הולדת להסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל שנקרא: "חג ההסתדרות"! (ההסתדרות נוסדה ב– 4 בדצמבר 1920, ערב חנוכה תרפ"א, כאיגוד מקצועי העוסק ב" פעילות כלכלית, סוציאלית ותרבותית).
2 בנובמבר יום הצהרת בלפור. ב 2 בנובמבר 1917 החליטה ממשלת בריטניה והושמעה מפי שר החוץ בלפור, שממשלת בריטניה תתמוך בהקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל. צעד משמעותי לקראת הקמת מדינה. אני זוכר איך הקיבוץ כולו וגם במוסד הזדהינו עם תאריך האירוע, חגגנו אותו, התכנסנו, בדרך כלל להאזין לנאומים חוצבים.
7 בנובמבר היה אחד משלושת החגים הגדולים בקיבוץ. חגגנו בהתלהבות את יום המהפכה הבולשביקית בברית המועצות, חגגנו את יום התקווה לאנושות, את "השחר החדש". קירותיו של צריף חדר האוכל, צופו בבד אדום ורק בפינות היו דגלי ישראל בתכלת-לבן, שנבלעו באדום. ובמרכז התנוססו תמונותיהם של מארקס, אנגלס, לנין וסטאלין. שמענו נאומים מבריקים ושרנו את  השירים הרוסיים היפים כל כך שנגעו בנפשותינו. אהבנו את החג הזה, כמה שהאמנו וכמה שהזדהינו עם הרעיון שהעתיד יהיה שונה מן העבר הקפיטליסטי הרקוב בו אנו חיים. ש'מהפכת האוקטובר' בבריה"מ, נותנת תקווה חדשה לאנושות!
י"א באדר. מועד נוסף שגרם לנו להזדהות יותר עם הציונות של 'רגב ועוד רגב', 'עז ועוד עז', של המפעל הציוני. בי"א באדר תר"פ נפלו טרומפלדור וחבריו על הגנת תל חי, בהתקפת פורעים ערבים. מדי שנה, היה זה יום של התרוממות רוח ביישוב היהודי למרות השירים העצובים. כי להתיישבות בארץ נוסף פן חדש, פן הביטחון! ואפילו ראינו בטרומפלדור 'בר- כוכבא' מודרני. החגים/מועדים האלה, היו חגי הקולקטיב, לא חגי הפרט, ומאוד חזקו את רוח המפעל הציוני ואת הלמידה וההבחנה בין טפל ועיקר בחיי הטרום מדינה שלנו. ועל עוד שלושה חגים שאמנם מתקיימים היום אך עם הרבה פחות התלהבות.
ט"ו בשבט. בשבת בבוקר יוצא כל הקיבוץ על טפיו בתהלוכה רבתי ליער בדרך ארוכה שבה, בהפתעה, חולפים על פני להקות כלי נגינה המנעימות את הדרך בשירי ט״ו בשבט- חג הנטיעות. כשמגיעים לשטח הנטיעה  ומחכים עד שעמנואל היה מכריז: "הנוטעים, עת לטעת"! ובהתרוממות רוח של כיבוש עוד דונם של ה'ביחד', כל הקיבוץ היה מתפזר בשטח הנטיעות ונוטע את השתילים הרכים בבורות שהוכנו מראש. ואז בא זמן ההופעות: השירים והריקודים וכל הקהל מתלהב.  בגאווה ובשמחה חוזרים הביתה.

1 במאי.  אם החגים המתוארים היו חגים שהגבירו את ההזדהות והאהבה לערכי המולדת, האחד במאי ביטא את רגשות הסולידריות הבין לאומית שלנו. אחרי המפקד, שבו כל החברים לובשים חולצות לבנות, עם סרט אדום בצווארון. בדרך כלל היה זה מפקד בו נשמעו דברים גדולים בזכות הסולידריות המעמדית ובקריאה: "פועלי כל הארצות התאחדו"! ובשירת האינטרנציונל שבקעה מהלב. הסתיים המפקד, כל הקיבוץ עלה על המשאיות להשתתף בהפגנה בחיפה. ואנחנו הילדים קפצנו לבריכת השחייה, לפתוח את עונת הרחצה.
ל"ג בעומר היה לנו יום הזדהות עם התנועה שלנו "השומר הצעיר", בארץ ובגולה. במרכזו היה משחק צופי בן יום וחצי -יומיים על אירוע פוליטי עולמי קיים ובשעות הערב התרגשנו במפקד החגיגי המרשים בו נכנסים צעירים לתנועה, עולים שכבה בתנועה מחליפים צבע עניבה מירוק לכחול ומכחול לשחור. ומעניקים, אחרי שיחות קבוצה חשופות, את סמלי הבוגרים!

אבל החג, שאהבנו מכל החגים, שהזדהינו איתו יותר מכל החגים, החג שהיה רק שלנו:
"יום הולדת לקיבוץ" קראנו לו: ה"21"!   חג שהיה ציון חגיגי ל'מפעל' הפרטי שלנו, חג שבשורשיו נמצאים הערכים, והרוח הגדולה, שבאו לביטוי בשירים, בסיפורים, בריקודים, בשמחה, בתחושת ה'ביחד'! אותה תחושה חזקה שהיא הבסיס של חיינו כאן.

צילום: רעיה

חג שמח! ו"שבועטוב"!

"שבועטוב"(726)

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

10.1.26   י"ד טבת תשפ"ו

לקראת יום הולדת לקיבוץ. הפעם, על ענפי החקלאות שהיו אצלנו ואינם עוד. הציונות התממשה תחת הסיסמאות: "כיבוש הארץ", "כיבוש האדמה" ו"עבודה עברית", "עבודה עצמית". הקרקע נכבשה בפועל ע"י הגידולים השונים שנתנו את המענה הנכון  להגשמת הרעיון.  לכן לא פלא שהייעור היה הענף הראשון לביצוע המשימה, כשההרים החשופים ניטעו והיו מהר מאוד ל'שלנו'. לצד הייעור נשתלו המטעים . שהיו הנשירים- ז.א. תפוחים ושזיפים, הכרמים והפרדס. והייתה המשתלה בה הרכיבו את הייחורים וגידלו את השתילים ליער ולמטעים, וגן הירק שעם השנים הפך לגן- בית, שאת תוצרתם שלחו ל"תנובה" בתמורה, והשאר ניתנה לקיבוץ. כדי להרחיב את האספקה העצמית נבנתה גם הרפת (היום בגזית), דיר הצאן לכבשים ועיזים, והמספוא שנקרא בשנים הראשונות 'חצירים' שסיפק את המזון הירוק לרפת. (הפלחה, המכונה היום גד"ש, הוא הענף החקלאי היחידי הקיים עוד מימי אבו שושא). והייתה המכוורת, שחתולי היה הכוורן הראשי. והיינו באים לצריף הפקת הדבש להביט ברדייה וללקק באצבעותינו משהו מתוק כדבש. והשפנייה , לגידול שפנים וארנבות ומאוחר יותר גם החזיריה  – לגידול חזירים. והמדגה, (כשאין מים). הוקם ענף הזבל שיועד להשבחת הקרקע בפלחה והמספוא, שנאסף מהרפתות. על כל המסופר לעיל שלטה האורווה ממנה יצאו כל בוקר הסוסים (והטרקטורים מהמוסך) שהפעילו את כל המשק. ועל כל אלה היה  ממונה החצרן – האחראי על הטיפול בסוסים. ומשתלת הנוי והפרחים של מרתה. (זוכרים שיצחק פרחי היה מחלק פרחים בימי שישי לחדרי החברים?) ולא שכחו את הצורך בחינוך הדורות הבאים והקימו את משק הילדים לילדי ה"חברה" (עד כיתה ו') והקימו את משק המוסד שהיה ממש העתק של המשק הקיבוצי. המייסדים קראו למשק שהקימו: "משק מעורב", בבחינת כמה שיותר ענפים כך ייטב. השינוי במבנה המשק החל עם מסירת תפקידי רכז המשק והגזבר לחברי ההשלמה. (פסח , ברוך ש, יוסקה) והשתנתה גם הקונספציה. הענפים אינם מקום עבודה בלבד, צריך גם להתפרנס מהם. ענפים חקלאיים קטנים נסגרו ובתחום החקלאות נותרנו עם לול (ענק), רפת ( גדולה) וגד"ש (גדול). ובהזדמנות זו אזכיר גם את ענפי השרות שנעלמו עם השנים:  המאפייה, בה נאפה הלחם לחדר האוכל, ולנו הילדים מקור לפינת חום ורוגע וזכינו לקבל מדולק פרוסות לחם קטנות מהתנור ולפעמים גם לחמניות. והסנדלריה, הפחחיה, הקדריה, מטבח ילדים, קומונת ילדים, מרכזיית טלפונים, אוטו אוכל, והמיכהבוס, גם הם חדלו להתקיים ואתם גם עבודות השירות כמו טיפול בחולים,(להביא אוכל לחברים החולים לחדרם) או הסניטריות (לנקות את בתי השימוש והמקלחות הציבוריים). הכל היה ממש, פרי עמל כפיים, והכל בעבודה עצמית. עם השנים אכן "כבשנו את הקרקע" אך סטינו בגדול מ"עבודה עברית עצמית".

פרשת "ויחי" סוגרת את ספר 'בראשית', שהתחיל בבריאת העולם ומסתיים באווירה אופטימית ורגועה. יעקב מצא את בנו האובד, המשפחה התאחדה, יוסף סלח לאחיו, בחסותו המשפחה זכתה בארץ גושן, רכשה בתים ומזון, והם נהנים מחסותו של יוסף ומחסדיו של פרעה. ואז… מתחיל ספר 'שמות': "קם מלך חדש על מצריים אשר לא ידע את יוסף". וחסדה של המלכות סר. פרעה החדש אמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" והקים מנגנון דיכוי שכלל עבודת פרך ושעבוד. פרשת "ויחי" מסתיימת בברכת יעקב על ערש מותו לבניו, המתחילה ב"היאספו ואגידה לכם…" ומכאן נושא את ברכתו לכל בן בנפרד. בהגיעו לשמעון ולוי אומר בברכתו מילים קשות על התנהלותם במלחמתם הלא מוצדקת ביושבי שכם בסיפור הכואב של דינה. אך גם בדבריו הקשים אליהם הוא מצליח לשמר את שלמות המשפחה. לראיה, נוצרו שבטי ישראל. פרשנים תהו, בדינם ביחסי הורים-בנים במקרא: מי 'סופר' בכלל אחד בן 147 (הגיל בו יעקב נפטר) מי מקשיב לדבריו? לסיפוריו החוזרים על מה שהיה בעבר? תהו והשיבו: רק ילדיו! רק לאבא (להורים- היום) מותר תמיד לבוא ולומר להם כל אשר על ליבו, לומר, להורות לייעץ, כי מי יקשיב לו זולתם? מי ברצון ומי כחובה, ועל בניו להשלים עם זאת. כי גם זמנם יגיע, גם הם יאמרו לבניהם את אשר על ליבם, שיכללו, ודאי, דברי שבח וגם דברי ביקורת. שכל הנאמר, נועד כדי לשמר את שלמותה של המשפחה!

הנה, זה מגיע, תנו לרומי להניף את הגביע!

וברכות חמות נשלח לרומי ליום הולדתה. נאחל לך הצלחה בכל מה שתרצי, עם החברות/ים, בלימודים ב'מגידו' וב'פעולות' ב'שומריה', והצלחה מיוחדת בכדורגל! (לא שוכחים את מכבי חיפה!) והכי הרבה, אושר ושמחה עם הורייך ואחייך. עם הסבים וכל המשפחה!
וכן, אנחנו מצדיעים וגאים באורי עם קבלת דרגת סגן! שולחים לך ולהורייך חיבוקים מקרב לב אוהב!!

צילום: רעיה

                                          "שבועטוב"!

"שבועטוב" (725)

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

3.1.26   י"ד טבת תשפ"ו

כל שנה, תוך קריאת 'פרשת 'וייגש"' המרתקת, נשכח מאתנו לשאול: "אם יוסף היה כזה צדיק, כזה הגון, כזה מוכשר והגיע לאן שהגיע, איך זה שלא מצא לנכון במשך עשרים שנים להעביר מסר לאביו האבל עליו, ולהרגיעו שהוא "חי, נושם ובועט'"? תשובה אחת ועוד שלוש תשובות אפשריות שלי:
1. ראשית, תשובת הרמב"ן: הוא לא התקשר כדי שחלומותיו יתגשמו!
למשל, חלומו, שאחיו ישתחוו לו אפיים ארצה, התגשם מהר מאוד
2. לא התקשר כי לא רצה לבייש את אחיו בפני אביו/הם
3. בעת שנמכר, נשבע לאחיו שלא יגלה לאיש שהוא חי
4. הוא חשש שאביו היה שותף למכירתו
ובכל זאת האהבה הגדולה המתוארת של יעקב ליוסף ושל יוסף לאביו מותירה אותנו בסימן שאלה גדול.

ינואר 2026, שנה אזרחית חדשה מתחילה. הסילבסטר מאחורינו ואפשר להתפנות לאירוע המרכזי של החודש  שהוא עבורי "יום הולדת לקיבוץ", לכבודו, אקדיש כל שבוע עד ה"21", קטע היסטורי למי שלא מכיר, או שכח.  ואתחיל בסיפורו של בן קיבוץ. השבוע ציינו את יום הולדתו ה – 100 של מיכה לין,  ואספר קצת עליו.

מיכה, הוא הבן השמיני של הקיבוץ, (אני הבן ה-38)  היה הילד היחידי בו עסקה שיחת הקיבוץ עוד בטרם נולד. והנושא היה: "האם אפשר שיהיה ילד שני למשפחה בתנאי החיים שלנו?" (נהלל 1924).  למרות שלא היה בפלמ"ח הוא היה עבורנו, הילדים, הפלמ"חניק האולטימטיבי. בהופעתו החיצונית, (החולצה הרקומה, הכאפייה, החרבות..), בדיבורו, גם בערבית, בשירה ובנגינה (הקזבק!). הפציעה הקשה בקרבות, רק הוסיפה, בעינינו, הילה לדמותו. הוא היה אחד מהאנשים היצירתיים שהכרתי, כשחזר מי"ב בניר דוד הקים את ענף המדגה שנסגר מחוסר מים, ואז הקים את ה"פחחיה" אחר כך היה בין מייסדי תמה. משם פנה לעסקי התרבות המקומית והקיבוצית כללית, ביים כתב והפיק מופעים בקיבוצים לציון יובלות, עם חרמונה, ויחד הקימו את להקת המחול הקיבוצית. כשהחליט לסיים בכך, פנה ל"עתיקות". שנים היה קם עם שחר לפלחה וממנה פנה לחפירות, לחשיפת "גבע פרשים" ולכתיבת הספר אודותיה. כשנאלץ להפסיק, ייסד את ענף ה'מיכהבוס' להסעות ברחבי הקיבוץ, והשקיע את כולו ביצירת ליקר "הדודאים", מגידול הצמחים ועד להפקת הליקר ביקב. לצד כל זאת פיתח בהר המוזאיקה פינת חמד. במרכז כל עשייתו, הייתה תמיד המשפחה! הייתה חרמונה היו רונן ותמיר ובא אביב. לפני כמה שנים ביקשו אותי להצביע על בן מבני הקיבוץ הראשונים שדמותו מאפיינת את משמר העמק. עבורי, מיכה הוא הדמות הזו, שידו הייתה בכל, בעבודה הפיזית הקשה, בהקמת תמה, בחיי התרבות, ביצירתיות אישית, בחברות הטובה, ובאהבתו את הקיבוץ. מאוד.  אהבתי אותו בשל מה שהיה בו, הפשטות והעומק, המבט בגובה העיניים, הקריצה, החביבות ונועם דרכיו.

בשבוע של חנוכה זכינו ליוזמה מיוחדת של הבעת תודה בפומבי לחברים על… תחילה על גבי לוח המודעות והתפשטה גם ל"מקומי". אני מברך על היוזמה אך מקווה (לא סותר) שנאמר ונברך ב"שלום" זה את זה יומ-יום. יותר אמיתי.

פתחנו ב'סילבסטר' אבל הסילבסטר האמיתי שלנו הוא יום הולדתו של ירון! מאחלים לו לממש  את כל מה שיבחר, שימשיך לרוות נחת ממשפחתו ההולכת וגדלה בשנים, בחוכמה וביופי! מודים לך, בהזדמנות זו על כל מה שאתה עושה בשבילנו, ומבלי להרבות מילים, בהזדמנות זו לומר: פשוט אוהבים אותך!!!

צילום״ רעיה

"שבועטוב"!