"שבועטוב"(733)

"ככל שנודה יותר על מה שיש –  נבין יותר שיש על מה".

28.2.26 י"א באדר תשפ"ו

פרשת "תצווה״ עוסקת עדיין ב'משכן' ובמעמד הכוהנים. וכך אומר אלוהים  למשה: "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך, לכבוד ולתפארת". כבוד ותפארת הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. הכבוד קשור לאדם עצמו, בגופו וברוחו ואילו התפארת לכל מה שמחוץ לעצמו: ללבוש, לשיכון, למכונית וכיו"ב. הפרשה מתייחסת ל'תפארת' בלבד ואתייחס ללבושו של אהרון הכהן. מתואר בה איך ייראו האפוד והחושן המצנפת שלראשו, שיעניקו לכוהן גם את הכבוד המגיע לו וגם את התפארת הראויה לתפקידו. כתוב אפילו הסדר המדויק של שתים עשרה אבני החושן בארבע שלשות והחשוב מכל, שבשולי בגדו יהיו רימוני תכלת ופעמוני זהב בתוכם וסביבם. לשם מה הפעמונים? כתוב: "והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש" ויש שאמרו, שהפעמונים יצלצלו, שהכוהן לא יפתיע מישהו מבאי המשכן בשעה שאינו מוכן. בבחינת "להתאים את התנהגות הנמצאים, כשהכוהן מתקרב אליהם".

אני עוקב בדאגה אמיתית אחרי המודעות החוזרות ונשנות המחפשות את החבר/ה שיקח על עצמו, כיחיד או בצוות, את ארגון ליל הסדר תשפ"ו. תאמינו לי, שזה כל כך מציק לי, שאילו יכולתי, הייתי לוקח את האירוע עלי. אני גדלתי על ליל סדר קיבוצי, על ליל סדר משפחתי של 'משפחת הקיבוץ' כפי שאבא שלי קרא לו. הגדה חילונית נכתבה ל'סדר' ובה כמובן נכללו גם קטעים מהמסורת היהודית. הגדה ייחודית. אבא שלי היה 40 שנה אב הסדר, אני החלפתי אותו  והייתי אב הסדר הקיבוצי במשך 15 שנה. בשנת 1991 לדוגמה, היו בסדר 'שלי' 1429 (אלף ארבע מאות עשרים ותשעה) חוגגים. בחלומותיי הרעים ביותר לא חלמתי שנגיע לרגע שבו ליל הסדר, ׳חג החגים' היהודי, ׳היום הייתם לעם׳, יירד ממפת החיים השוטפים שלנו. כאילו היה זה "7 בנובמבר", או "2 בנובמבר". עבורי זה סימפטום למצב של החיים החברתיים, התרבותיים, הערכיים שלנו. ליל הסדר הקיבוצי היה אירוע מאוד מיוחד, ממש מהפכני בתרבות הציונית המתחדשת. לחגוג סדר ציבורי רחב מול הסדר המשפחתי המסורתי כמו בגולה. חילונים רבים חיפשו דרך להתארח בקיבוצים בשל האופי המיוחד שלו, ואיש לא היה נוסע ל'משפחה'. היו רק באים אלינו. היום, ה'משפחה הקיבוצית' שלנו, 'מתחלקת' למשפחות משפחות, אורח החיים שלנו מוביל לכיוון הזה. הביחד הפך לאפשרות ברירה ולחלק מאתנו, אין צורך בו יותר. אז למה שירצו לחגוג כמו פעם ביחד? כי אפשר גם אחרת!  ליל הסדר הוא חג/רגל לאומי שמספר סיפור היסטורי- שהדת אימצה ושמרה עליו. הדתיים מכירים בערכו של החג המיוחד הזה, כמו כל העם היהודי היושב באותה 'שעה' בכל העולם ומציין את 'ליל הסדר'. אני לא יודע אם אני מרגיש מובך או מובס או מבואס, אך חש איך ליל הסדר הקיבוצי נשמט מידנו במו ידינו,  וגילוי נאות: כבר כמה שנים שאנחנו, לצערנו הרב, הולכים לסדר אחר, כי 'מרד הבן' אצלנו, בא לביטוי  ב'ליל הסדר' ואנחנו איתם. ובכל זאת, כחברה, אסור לנו לוותר על ליל הסדר הייחודי שלנו עם ההגדה שלנו, השירים שלנו. וחשוב מאוד שילדינו יחוו אותו וישתתפו בו. כי אולי הם יחזירו עטרה ליושנה. אני מקווה מאוד שימצאו 'צדיקים' שלא יתנו ל'ליל הסדר' להתפוגג.

ומשהו על הדת היהודית באורחות חיינו (לא על החרדים). אנחנו חילונים במהותנו. הפכנו, מחברה חלוצית, יוזמת, תוקפת ומובילה, ללוזרים. הקיבוצים היו בעבר ראשי החילונים, סמל לחילוניות תוססת. שהחגים בהם היו לסמל לארץ ישראל המתחדשת. ביום כיפור, למשל, התרסנו ו'דקרנו' את החברה הישראלית, יצאנו לעבודה, אכלנו בארוחות הפגנה, נסענו לכל מקום ועמדנו על דעתנו מול ההמון ההולך לבית הכנסת. והיום, ביום כיפור, חברי קיבוצים כבר משתתפים במנייני תפילה. ויש מאה קיבוצים, אולי מאה וחמישים בתי כנסת, שנבנו בקיבוצים, אם לא ביוזמת החברים אז בהסכמתם. ואומרים לך: "למה לא". ואני רק שואל: מה קרה לנו, איך במקום להילחם על תפיסותינו, נסוגונו להיות חסרי השפעה וחסרי מוטיבציה. אולי הרצון להיות כמו כולם? להיות יותר 'שייכים' לחברה הכללית? נותרנו ללא ייחוד כלשהו, האם זה פרצופנו האמיתי? האם נוח ונעים לנו עם זה?  נהיינו לוזרים, עצוב ומדכא!!

וברכות ליהלי ילדת המחמד של כולנו ביום הולדתה האחרון בגן, לפני צאתה לדרך בית הספר, לדרך הלימודים. איך עשית לנו את השנים ל"ימים אחדים"? אוהבים אותך ומאחלים לך שתטרפי את כל מה שתרצי מהעולם שמסביבך, שתהיי מאושרת עם ההורים והאחיות, והסבים כמובן, שתרבי בחברות וחברים, שתהיי שמחה ועליזה, אוהבים אותך, מחבקים אותך ומצפים לחיבוקך!

צילום: רעיה

"שבועטוב"!                                     

"שבועטוב" (732)

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

21.2.26   ד' אדר תשפ"ו

פרשת "תרומה": "וידבר יהוה אל משה לאמור. דבר אל בני  ישראל, ויקחו לי תרומה, כל אחד כאשר ידבנו לבו" והפירוט: זהב, כסף, ונחושת, תכלת וארגמן ועד עצי שיטים … ועשו לי מקדש". הדרישות האלה ומיצויין, הן התנאים הבסיסיים להם יסכים אלוהים, כדי שהוא עצמו יוכל להכנס למשכן. הדרישות הן חומריות בלבד. הוא אינו מבקש איזושהי הכנה רוחנית לבניית המקדש, הוא לא דורש, למשל, מהכוהנים להיטהר, אינו מבקש לימוד בתורה, חיזוק האמונה או קיום מצוות. הוא מקיים הפרדה ברורה בין הרוחניות שהיא מנת חלקו שלו, לבין החומרנות שהוא דורש מהעם. במילים פשוטות "אתם תביאו זהב וכסף ואני אביא את רוח הקודש. (וסליחה על האסוסיאציה). אחרי מלחמת יום כיפור ערכנו קבלת שבת של כל הפלוגה באליפלט ורמי, המ"פ, ביקש ממני שאארגן את הערב. אספתי כמה חברים טובים וביקשתי ברוח זו: "בואו נתחלק בהכנת המסיבה חצי – חצי, אתם תביאו את הבשר ואני אביא את אלתרמן". רוח ההתנדבות שגילה העם לפנייה לתרומה להקמת בית המקדש קיימת לאורך הדורות, כשהעם נחלץ לקריאה לעזור למשימות לאומיות גדולות, וגם היום כשנתרמו מליונים שקלים/דולרים למלחמה ו/או לעזרת החטופים מחברות ומפרטים. זוכרים, למשל, שתרמנו מיליון שקל ב – 2024? התרומות מגיעות רק מתוך הזדהות מלאה עם המטרה אליה נקראה. הזדהות לאומית והזדהות אישית. (וסליחה על אסוסיאציה נוספת). כשפרצה מלחמת סיני ("מבצע קדש") ב1956, הקימו במדינה את "קרן המגן" –  איסוף תרומות לרכישת נשק והייתה התנדבות והתלהבות אדירה במדינה הצעירה. בזיכרוני תמונה ממש קורעת לב, כשאמא ביקשה שאבוא ל'חדר' ההורים, כשבאתי, היא הוציאה מקופסה קטנה טבעת זהב, הראתה לי אותה וסיפרה, שזו המזכרת היחידה שנותרה לה מאמא שלה והיא עומדת לתרום אותה ל'קרן המגן'. את הבכי, את כאב הלב, איני שוכח. "לתרום, זה מה שאני יכולה לעשות" אמרה. ותרמה!  זה קרה 'פעם', בתקופה אחרת… זו ממש הייתה התעלות נפש! גם האנשים היו כנראה אחרים. וכדאי להכיר אותם ואת מעשיהם.

בשבוע שעבר פרסם הרמטכ"ל פקודות הנוגעות לגיוס חרדים שהמשמעותית ביותר היא לא איסור כניסת נשים לבסיסים אלא, שכל עמדות הפיקוד ביחידות, יאוישו ע"י חרדים, במילים אחרות ע"י רבנים! שכידוע אינם כפופים לצבא, הם יקבלו את הפיקוח על היחידות החרדיות והסמכויות תהיינה בידיהם. ועוד אמר שיוכלו לעסוק בלימוד ובדברים שאין להם קשר לצבא. לכולם עמדות פוליטיות אחידות במפה הפוליטית של ישראל. ונזכרתי, עם אלף-אלפי הבדלים, דווקא בנימוקים לפירוק הפלמ"ח ולכינון "צבא העם"! ב7 בנובמבר 1948 בעיצומה של מלחמת השחרור החליטה הממשלה בראשות בן גוריון וביוזמתו על פירוק הפלמ"ח, היחידה המובחרת של צה"ל, בתואנה שאסור שבצה"ל תהיה יחידה בעלת צביון רעיוני אחיד, מוגדרת אידיאולוגית, והפלמ"ח, בהחלט התבסס על אנשי ההתיישבות העובדת, שברובה הייתה מוגדרת למפ"ם. זה היה צעד שיצר ויכוחים קשים ובסוף התקבל בעם. והיום… הרמטכ"ל יוזם בהשפעת… וחוזר על הרעיון  להקים גוף ייחודי חרדי מבודד, דתי קיצוני, אידיאולוגי, גם פוליטי בבסיסו, ואולי יקרא לו גם "פלמ"ח חרדי"?
השבוע היה עמוס בימי הולדת להדר, לאורי ולתומר. אנחנו בשם כל המשפחה מברכים אותם כמובן. 
תומר בת 9, נינתנו הבכורה, כבר ילדה גדולה מלאת חיים, מלאה במסכים, דעתנית לא קטנה, אבל הצחוק שלה משגע!! כישרון כשלך בריקוד והתעמלות מתבקש, שכל הזמן תרקדי! מאחלים לך אושר בבית עם ההורים והאחיות, עם החברות (והחברים!) בבית ובבית הספר. שתאהבי גם ללמוד, שתהיי שמחה בכל!

אמרנו ריקוד, חשבנו אורי.  אורי מגשימה את מה שאני רציתי ולא עשיתי, להשפיע דרך שירות בצבא. אנחנו גאים בך בנחישותך, במסירותך, בנכונותך! שירות בצבא , משמעותו הוא 'לתת'. מצדיעים לך!  שיהיה לך רק טוב ושמח עם ההורים והאחים והרבה אהבה! ומה שקשור לריקוד… אנחנו מצפים ובטוחים שעוד תחזרי לרקוד ועוד תגרמי לנו נחת, הרבה נחת. אוהבים, מאוד.

ולהדרי, ילד הכלניות שלנו, רצינו להביא לך זר כלניות כמו פעם שעוד היה מותר לקטוף אותן, לתת לך חיבוק גדול, ולומר לך שאנחנו באמת גאים בך במשפחתך ובמעשיך למענך ולמען הקיבוץ שלנו. נאחל לך אושר, שמחה עם מיה, מור ו.., אורי ו.., וניר ו… בייחוד נאחל ונצפה לעוד יצירה מקורית שלך שתהיה בתיאטרון או בכתיבה או בסרט, בנוסף להפקות, הלוואי!!!

"שבועטוב"!

"שבועטוב"(731)

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

14.2.26   כ"ז שבט תשפ"ו

פרשת "משפטים" מביאה חוקים מלאי השראה, המציגים את עמדת היהדות כלפי זכויות המגיעות לאדם באשר הוא אדם: לגר, ליתום, לאלמנה ולעבד. ולא רק לבני אדם יש זכויות, גם לבהמה העובדת אצלו. מצד שני מופיעים בפרשה גם חוקי ענישה קשים על עברות שבין 'אדם לחברו' כמו: נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, ורגל תחת רגל.  אלוהים מראה למשה את אחד מהכללים החשובים במסעות הכיבוש: לא עושים מהפכות בחקלאות, כי עם אספקת המזון לא משחקים. ותוספת משלי: האיכרים, עובדי האדמה בכלל, הם אנשים שמרנים. הם מתקשים בקבלת אופני עבודה חדשים, אבל לא לשכוח כי הם אלה המספקים את הדבר החשוב ביותר לקיום האנושי: את המזון! במילים אחרות, צריך לתת לחקלאים לעשות את עבודתם מבלי לכפות עליהם או על אדמתם מהפכות מהירות המאיימות על קיומם. וזה הזכיר לי את רפורמת החלב שעליה החליט שר האוצר ותגובת החקלאים הזועמת.
מכיון שקיים בי 'הרפתן', אם הייתי יכול הייתי מצטרף לכל ההפגנות הנערכות כנגד מהפכת השר. הרפורמה באה לשנות את הענף מן היסוד. לבטל את מחיר המטרה (כך נקרא המחיר שבו רוכשות המחלבות מהרפתות את החלב), ביטול המכסות שיש לכל רפת ורפת, ביטול המכסים על מוצרי חלב, כך שניתן יהיה לייבא באופן חופשי חלב ומוצרי חלב. כל זאת כדי להוריד את יוקר המחיה וצריך לציין שהחלב בארצנו יקר ב-62% מזה של המדינות המפותחות ויקר בגבינות קשות ב-108%.  זו מהפכה אמיתית בחסות המילה 'רפורמה' שקשה לדעת בדיוק את תוצאותיה לצרכן, אך ברורה התוצאה לרפתנים, הנכנסים לעולם חדש, עם חוקים חדשים. הם יצטרכו להתחרות זה בזה ומול היצרן בחו"ל. היום, הרפתנים מאוגדים במסגרת 'מועצת החלב' האמונה על תכנון הענף- מכסות ייצור מחירים וסדירות האספקה. במועצה יושבים נציגי 5 משרדים ממשלתיים, נציגי המחלבות, ונציגי הצרכנים. הרפתנים כפופים להחלטות המועצה, ולמכסות הייצור, הרפתנים  מקיימים משטר חליבה פעמיים-שלוש ביום, בחגים ושבתות, קיץ וחורף, במלחמה וברוגע. 365 ימים בשנה. אנשי עמל כפיים. בשנות השישים גייס אותי אוריאל לוי, מזכ"ל התאחדות 'מגדלי הבקר' אז, לכהן בהנהלת ההתאחדות. שנתיים הייתי חבר בהנהלה. וזכור לי, שבסופו תמיד דובר על ארגון מכסות החלב ועל מחירו. היה לנו בסיס משותף: רק עבודה עצמית, שירות לקוחות באמצעות 'תנובה' והשקפה 'מדינית', לראות את ענף הרפת, כמרכזי, בקיבוצים ובמושבים הפזורים, הקובעים את גבולות המדינה בפועל. אלו היו העקרונות של ההתאחדות.

ב- 2005 כתבתי ב"ידיעות משמר העמק" על תולדות הרפת שלנו, שהוקמה לראשונה ב- 1929, כשנקנו 20 פרות ערביות ופר הולנדי. הרפת הייתה הענף היציב והמרכזי בענפי החקלאות שלנו עד שנות השמונים. ארבע פעמים חוסלה הרפת שלנו ממחלות כמו: מחלת הפה והטלפיים, שחפת ו'הפלה מדבקת' ותמיד הוקמה מחדש. בניגוד לענפים חקלאיים עונתיים, ההכנסות מהרפת היו שוות לאורך כל השנה. הרפת הייתה גם מקום לפעילות חברתית, לעבודה לנוער, ללימוד הילדים ולפעילות משחקית במתבנים של ילדי הקיבוץ, עד שבשנת 2016 הועבר העדר לגזית. אם רוצים היום לראות פרה אפשר לנסוע ל'הזורע' ואם רוצים לראות דווקא פרות שלנו, אז יש לנסוע ל'גזית'.                                                                  

היו ימים…

"שבועטוב"!

"שבועטוב"(730)

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

7.2.26   כ' שבט תשפ"ו

קיץ 1920

"… כל התקופה שלפני בחינות הבגרות הייתה חד גונית ומשעממת. לא עבדתי מעל הדרוש, לא קראתי הרבה, הרהרתי וביררתי לעצמי בעיות רבות. אחת מהן, הוא עניין עתידי הקרוב ביותר בארץ ישראל. לימודים רציניים עכשיו אינם באים בחשבון, ברגעים כה חשובים בשביל העם כולו, לא הייתי יכול להסתגר בשביל עצמי. – אני רוצה להתמסר לעבודת אדמה. הרבה גורמים הצטרפו לקביעת רצוני זה. הגורם הסובייקטיבי הוא הרצון למצוא בעבודה קשה בחיק הטבע- סיפוק, שלווה פנימית, אפשרות לנתח ולבדוק את כוחותיי…"
את הכתוב לעיל כתב אבא שלי במכתביו לאחותו ימימה, מהיותו בן 16 ועד גיל 19. מ- 1920 עד 1923 כעין יומן מכתבים של נער מתבגר בוורשה ובוינה. מצאנו אותם במעטפה סגורה בעת 'עשיית סדר בניירות'. קראנו, ונפעמנו לקרוא מה היו מחשבותיו, מעשיו, רעיונותיו ותוכניותיו של הנער, שלימים היה אבי, לפני 100 שנים. החלטנו לערוך את המכתבים כספרון. כל המכתבים נכתבו בעברית וכבר סיפרתי, שבבית סבא של"ג דיברו רק עברית ואפילו המשרתת הפולניה דיברה עברית.  ועולה השאלה מה מעסיק את הנוער היום, כעבור מאה שנים? לא כהשוואה וללא כל שיפוטיות. הקריאה ב'יומן' תקל עליכם להבין, את רוח התקופה וגם את עולמם של הנערים שחיו בה. להיות יהודי, ציוני העומד בפני החלטות משמעותיות בחייו. ואיזה עניין יש לנו בעבר הרחוק הזר הזה? רעיה הביאה ספר שעונה על השאלה "למה כדאי ללמוד מהעבר ולהפסיק להתעלם ממנו" ונותן שש תשובות:
1. בגלל האמת 
2. בגלל התורה 
3. בגלל המציאות
4. בגלל הילדים 
5. בגלל החינוך
6. בגלל שהוא שם.
ואני מוסיף: 7. בגלל הזיכרון.

פרשת השבוע "יתרו" מתרכזת בשני נושאים עיקריים האחד: הכוהן המדייני יתרו, החותן, בא אל משה במדבר רואה איך הוא נוהג ומציע לו הפרדת רשויות גם לשופטים וגם בצבא. הוא מציע לו שינהג ב"האצלת סמכויות". לתת אמון למישהו אחר לטפל בנושא/ים מסוימים ולדווח לו. המהפך ההיסטורי הזה שהחל במדבר, קיים עד עצם היום הזה,  אבל הפרק החשוב ביותר בפרשה הוא מעמד הר סיני, קבלת התורה ועשרת הדיברות.  עשרת הדיברות נחרטו על שני לוחות, כשכל צד מכיל חמש דיברות. חמש דיברות ש'בין האדם למקום' וחמש דיברות 'בין אדם לחברו'. איך נבדיל ביניהן? בכל אלה שנזכר בהם שם האלוהים נחשבות לאלה שבין 'האדם למקום' וכל אלה שאין בהן שם האלוהים נחשבות ל'בין אדם לחברו'. שאלה: למה "כבד את אביך ואת אמך' נכנס לחמשת הדיברות בין אדם למקום? כשההיגיון אומר שצריכה להיות במצוות שבין אדם וחברו?  עשרת הדיברות, הקולות, הרעמים והברקים, השופר, ההתפעלות המונית, כל אחד מהנוכחים מזדהה, רוצה לקבל את התורה וכולם מקבלים אותה ביחד. לראשונה בהיסטוריה נוצרת "קולקטיביות רעיונית". וכבוגר 'קולקטיביות רעיונית' (אחרת), וברוח הימים האלה, נשאל: איפה הפרט? היחיד? האם תיתכן בכלל הסכמה רחבה כל כך בין בני האדם? האחדות בינינו מאוד חשובה אבל האם באמת נעלמה הפרטיות של כל אחד ואחד? אני מתאר לעצמי שבטקס בהר סיני, בו שמעו וראו את הקולות הסכימו כולם לנאמר, אבל כשחזרו לאוהליהם, התברר, שכולם שמעו את אותם הדברים, אבל כל אחד פירש את מה ששמע אחרת, ומכאן , אולי, התחילו הפילוג והמחלוקות, הריבים והשנאה לאורך כל תולדות עמנו … עד עצם היום הזה.

שלכת. צילום: רעיה

"שבועטוב"!