"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה"
7.3.26 י"ח אדר תשפ"ו
פרשת השבוע(ות) נכתבת בימים אלה וקטונתי מלכתוב על 'הפרשה' הזו, שהיא בעיצומה, שאני מניח שתיזכר לדורות. קיבלנו ממ"ד לשהות בו, ילדינו סידרו אותו ואנחנו מדלגים מהבית לממ"ד לאחר קבלת התרעות. תענוג זה לא, אבל אנחנו שמחים שנמצא לנו מקום מתאים. בקשר למלחמת "שאגת הארי", בני אמר לי: תכתוב על כך שבחנוכה מכבי מתמודדת מדי שנה עם היוונים ובפורים, אחרי 2500 שנה בערך, (355-6 לפה"ס) ישראל מתמודדת עם הפרסים. רבותי, ההיסטוריה חוזרת!
כמה מילים על חג פורים, מלבד הזכרת הסיפור על אחשוורוש ואסתר, על הנס שהתחולל. מלבד התחפושות, הרעשנים, ההצגות, אזני המן והשתיה עד לא ידע, יש בחג פורים שלוש מצוות סוציאליות מובהקות:
1. 'גיבוש'- בקיום הסעודה למשפחה ולחברים, בה נפגשים יושבים יחדיו, שרים , מדברים, מקיימים מפגשים ופגישות.
2. משלוח מנות לחברים, לשכנים או למי שרחקנו ממנו במשך השנה.
3. מתנות לאביונים, לתת צדקה למי שאין לו, להרים תרומות. שלוש מצוות ש"מכריחות" אותנו לקשר אנושי חם ואמיתי. לשמחה.
ובהמשך על החילוניות. איך, איך, איך החילוניות ששלטה ברוב העם היהודי במשך עשרות שנים הולכת ומתמוגגת? נסוגה? האם זה בגלל שיעורי הילודה שבקרב הדתיים גדולים פי 3 מאשר בחברה החילונית? אולי גם, אבל אני חושב שהסיבה המרכזית היא הנטישה הרעיונית. אמר לי חבר: "החברה החילונית הליברלית נמצאת בנסיגה לטובת 'חיבור לשורשים' שאימצו את התואר "מסורתיים" החברה החילונית מאבדת כל הזמן את התשתית הרעיונית, שתמיד פשטה צורה ולבשה צורה. מתקופת 'ההשכלה' של משה מנדלסון, דרך הציונות המעשית של ההתיישבות בארץ, הקמת הקיבוצים והמושבים ומעמד פועלים חזק בערים ובמושבות, דרך הקמת המדינה ועוד ועוד. והנה הגענו לכך שהחברה החילונית מתקשה היום למצוא רעיונות חדשים שילהיבו את העם, וכיון שאינו מוצא משמעות בחילוניות, מוצא אותה בחיקה החם של המסורת, שיש לה תמיד תשובות מוחלטות שקל לאמצן: אלוהים, התורה, ושמירת מצוות. אני פסימי לגבי העתיד כשאני רואה את בני הקיבוץ עולים לתורה בבר המצווה שלהם (ביוזמתם? הוריהם?) ועד ה"בעזרת השם" המתגלגל בכל לשון, ושואל: האם על השאלות והאירועים של ימינו, רק זהות יהודית ו'שורשים' יכולים לתת תשובות? ומתחיל לחשוב, אולי צריך לחוקק חוק, שלא לגייס את החרדים, מהחשש שבעוד שנים הם יהוו את הפיקוד בצה"ל? ובאמצעות הרבנים! למה אני כותב על כך? האם יהיה דין הקיבוץ כדין החילוניות?
סיפור אישי קצר: זיכרון מדבורה אופיר ז"ל, באחד מערבי "הערב השני" שעשינו ב'ימי הולדת הקיבוץ', אותו הקדשנו לנושא 'הביטחון', העלינו, בין השאר, את סיפורו של יזדי ופעילותו באצ"ל. הדגש היה על אצ"לניק שחי בקיבוץ של 'השומר הצעיר'. חלפו כמה שנים ולקראת 'ערב שני' אחר, ניגשה אלי דבורה ואמרה לי: "למה אמרתם שיזדי היה איש אצ"ל היחיד שחי בקיבוץ, למה לא סיפרתם עלי?" השבתי: "לא ידענו, אם היינו יודעים?…" ואז סיפרה לי על פעילותה כקשרית באצ"ל בירושלים, ששם הכירה את בעלה, ואת יתר ההיסטוריה שלה שמעתם בלוויה המכובדת. יהא זכרה ברוך!
וקצת שירה: "נאום העיזים" של בן-גביר. קיראו אותו באיטיות ובדרמטיות המתחייבת מהפאתוס. השיר הוקרא בכנסת ביום ה – 117 לפרוץ מלחמת "חרבות ברזל" :
"מאות חללי צה"ל אינם עיזים /
בני משפחות החללים אינם עיזים /
אלפי הפצועים וחללי צה"ל אינם עיזים /
תושבי הדרום שחיים שנים כל כך רבות אינם עיזים /
אזרחי ישראל אינם עיזים /
וגם אני, אדוני ראש הממשלה, אינני עז" (סוף).
אני רק תוהה האם זו העז הלועסת בפינת החי או העז המוקרבת של "קרבן חטאת" בבית המקדש?
"שבועטוב"!
שבועטוב 