"שבועטוב"(718)

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

15.11.25  כ"ד חשון תשפ"ו

פרשת השבוע "חיי שרה" מתחילה כך: "ויהיו ימי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה… ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". מדוע נאמר "ויבוא" אברהם ולא "וישב" אברהם? כנראה, שמאז 'עקדת יצחק' אברהם ושרה רחקו זה מזו מתוך תקוה שעם הזמן ישקמו את יחסיהם שהתערערו והוא  נטה את אהלו במקום אחר בארץ וכששמע על מותה "ויבוא". היה עליו לחפש מקום לקבורתה והוא לא הכין זאת מראש, כי לא ציפה שאשה בת מאה עשרים ושבע תמות פתע פתאום. חז"ל פירשו את מספר שנותיה כך: בגיל מאה – הייתה שרה כבת עשרים ובגיל עשרים הייתה כמו בת שבע. רוצה לומר: תמיד צעירה, תמיד נקייה מחטאים, תמיד בתחושת רעננות של דף חדש. כידוע אברהם שם את עינו על מערת המכפלה שהייתה בשדהו של עפרון החתי ואחרי מו"מ קשה וממושך רכש אותה ושם קבורים שלושת האבות ונשותיהם (פרט לרחל אמנו). מערת המכפלה הייתה לשם דבר. בהמשך הפרשה מסופר לנו על ה'שידוך' הראשון בתולדותנו, כשאברהם שולח את עבדו אליעזר למצוא כלה בארץ מכורתו לבנו יצחק. כיון שבנות המקום אינן ראויות לו. ומה המבחן? אליעזר בוחן על פי ההוראות מלמעלה: ראשית  – חסד! אחר כך המאמץ למען האחר, אחר כך תשומת לב למצוקות, גם הכי גשמיות. התמזל מזלו של העבד אליעזר שפגש אחת כזו, את רבקה, ליד הבאר כשהיא משקה אותו ואת גמליו. הוא נותן לה שי, שני צמידי זהב שמשקלם (כך כתוב) עשרה זהב ובעקבות זאת היא באה איתו לארץ המובטחת ונכנסת לשושלת האבות והאמהות של האומה.על סיפור האהבה שהתפתח בין רבקה ויצחק בפעם אחרת.

כבר כמה שנים שאנו עוסקים בינינו לבין עצמנו, בנושאים הקשורים ל'כסף' עד כדי כך שאינני זוכר דיון חברתי אחד אלא בהקשר לכספים. אין כבר צורך? אם להיות ברור יותר אומר אנחנו נותנים קדימות לאינטרסים על הערכים. ועל כך חוזרים ואומרים: הקיבוץ משתנה! ואתה מסרב להבין זאת!!.  כמובן שיש לשינויים השפעות גם על אורחות חיינו, החל מראייה שונה של ה'אני' 'משפחתי', 'מעוני', על החינוך ועל חיי התרבות הקיבוצית החשובה כל כך, שהורגלנו אליה שנים רבות. על כל אלה צריך לדון ממש באותה דרגת חשיבות כמו בקיום הדיונים על רכישת/ שותפות מפעלים נוספים. אבל אני רוצה להתייחס לנושא קשור ולא קשור – קבלת החלטות וביצוען. ארבע קדנציות הייתי מזכיר ותמיד חשבתי שביצוע החלטות השיחה מחייבות אותי קודם כל!, עוד לפני שעוברים לדיונים על נושא ציבורי אחר, בעיקר כשלגביו קיימים חילוקי דעות קיצוניים, שהוא נושא חדש שעולה לסדר היום. הזמנים משתנים ואיתם התוצאות. נראה, שהכי חשוב היום הוא לסמן v ליד סיכום הדיון, פרסומו ברבים ולעבור לנושא הבא. החלטנו בשיחה לפני שנתיים/שלוש לגבי הפרטת האוכל קיבלנו החלטה שמיישמים אותה חלקית – את האין הפרטה! את חלקה השני שיש לפתור את שאלת אלה שלא אוכלים בחד"א, לא ביצענו. החלטנו על סגירת האורווה לא נעשה דבר, אז מצאנו מוצא מביצוע ההחלטה, שקוראים לו אימוץ 'נחל עוז' ו…  אנחנו כבר בתוך דיונים על התימחור שאם נמשיך את הקו, נדון ונתווכח, נשים v ונעבור הלאה, וכבר אנחנו עוסקים בהפרטת/ייעול מערכת הבריאות, נושא חברתי מורכב ומהותי ואולי גם שם נשים v גדול ולא נבצע או רק חלקית. ככה אי אפשר להמשיך להתנהל. זה בהחלט תפקידה של המזכירות ליזום דיונים, אבל בעיקר לבצע החלטות!  ולזכור תמיד את דברי חז"ל: "תפסת מרובה לא תפסת". כדאי לנו כקיבוץ לבדוק את עצמנו, כי הערכים, לאורך השנים, חשובים מהאינטרסים, וחשוב לחשוב עליהם ולזכור אותם. כי הם העיקר, הם חוט השדרה של הגוף הקרוי: קיבוץ!. התעלמות מהם עלולה ליצור מציאות של שלושת הכ"פים (כבוד, כוח, כסף וד"ל).

הדרך החדשה. צילמה: רעיה

פסעתי השבוע לאורך המעלה היפהפה, החדש, שעשתה לנו קק"ל, ממערת הפלמ"ח ועד 'פינת רמה'. דרך עולה (או יורדת), בה, מדרגות אבן ומעקה לאורכה (לאנשים כמוני, למשל) וכשסיימתי שאלתי למה איננו יכולים לצעוד בה מתי שאנו רוצים, ונעניתי שההליכה במעלה היא בתיאום עם צוות מערת הפלמ"ח. לכו בה! עוד "פינת יקר בירכתי אפריים".
ומילה טובה ללליב ואלה.

 "שבועטוב"!

"שבועטוב"(717)

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

8.11.25   י"ז חשון תשפ"ו

30 שנה לרצח רבין, הרצח שעדיין צרוב בנו, שהסיט את כל חיינו מתקווה לסף יאוש, מדרך לאבדן דרך. אומרים שכל אחד זוכר היכן היה בליל הרצח. אני זוכר היכן הייתי באותו מוצאי שבת. בדיוק התחלתי שבוע של שמירת לילה. הלכתי עם רעיה לרינה ואדם לצריף השוודי, וב-21.00  ירדתי לבודקה של השמירה ושם צפיתי בעצרת ששודרה בטלוויזיה. ושמעתי על האסון. טלפנתי מיד לרעיה (אצל רינה ואדם). כל הלילה ראיתי בטלוויזיה את האירוע הנורא בהתרחשותו ולא ההבנתי למה לא הרגו את הרוצח במקום. כשהודיעו שרבין נרצח, הרגשתי שמשהו נורא קורה וההרגשה הזו מלווה אותי/נו כל ה30 השנה שחלפו מאז. אני זוכר שרעיה אמרה לי כבר למחרת הרצח את המשפט ש"מה שהיה עד עכשיו כבר לא יהיה". במשך תקופה ארוכה, הקשבנו שעות לשירים שנכתבו ואני נחנקתי תמיד כשמילות השיר "הו רב חובל" של נעמי שמר/וולט ויטמן הגיעו לבית החוזר: "אבוי ליבי, ליבי, ליבי/ הו כתם דם שותת/ באשר רב-חובל שלי / צונח קר ומת. הו רב-חובל, אבי שלי, הקשב לקול פעמון / לך כל הדגלים כולם, לך תרועות המון  /  רק לכבודך ביום חגך ינוע הקהל  /  ובקולם תקוות עולם לנס המיוחל.

היינו בעצרות זיכרון, ביקרנו גם בביתה של לאה רבין. זכרו של אירוע רצח רבין אינו פוחת עם השנים, המציאות בארץ משקפת ממש יום יום, את תוצאות החלום ושברו.

פרשת ויירא: בפרשה אנחנו מבינים שאברהם היה "כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב". היה לו הכל, חוץ מדבר אחד: ילד. המילים הראשונות שדיבר עם אלוהים היו תחינה לילד, ללידת דור חדש. העברי הראשון פחד שהוא יהיה גם העברי האחרון. בכתובים נזכרת עקרותה של שרה והגמרא מרחיבה את העקרות גם לאברהם. אך לא היא, שרה נתנה לאברהם את אמתה הגר והיא ילדה לו את בכורו ישמעאל. בתקופה העתיקה המשפחה הייתה היחידה החברתית והדתית, והתקיימה בה זיקה בין שלושה מרכיבים הדת הביתית, המשפחה וזכות הקניין. לכל משפחה היו אלים משלה, להם הקריבה קורבנות ומהם ציפתה להגנה. כמובן שסמכויותיו של אב המשפחה היו מוחלטות, גם הבנים היו קניינו של האב יותר מאשר עמידה בזכות עצמם. במות האב הסמכות עברה לידי הבן הבכור. התורה מתנגדת לתפיסה זו והראייה שממשיכו של אברהם הוא יצחק ולא ישמעאל וממשיכו של יצחק אינו עשיו אלא יעקב וזה ממשיך כשיורשי המנהיגות של יעקב, לא הלכו לראובן הבכור אלא ללוי (לכהונה) וליהודה (למלוכה) ואחר כך גם בא משה לפני אחיו אהרון. חברי, יורם טהרלב, בחוש ההומור שלו, הסביר לי פעם, שאברהם בן המאה ושרה בת התשעים הצליחו בגיל מרשים זה להוליד את יצחק, כי היו להם  'נעורי נצח'!  ואיך זכו בתואר? מדי בוקר היו אברהם ושרה רוכבים על גמל להתרחץ בים וכך נהגו בני האדם המבוגרים כולם. והמילה גמלאים באה מהגמל עליו רכבו לים בימים ההם.

בסופו של עניין השגתי את בקשתי שהייתה חשובה לי שהמצבה של הורי תשופץ. והוספנו בין שני "הראשים" החדשים גם צילום שלהם. אני יודע שיש חברים שהקבר של הוריהם לא מדבר אל ליבם, "ההורים בליבנו" אומרים לי. אנחנו ירשנו מהורינו את חשיבות כבודו של מקום הקבורה, ואנחנו מטפחים את מקום מנוחתם. בהזדמנות זו אני רוצה לשבח את ארז עצמון על הטיפול בבית הקברות, על ההבנה, ההקשבה לפניות והרגישות שהוא מגלה והעזרה שהוא נותן. חבל מאוד שמקצצים בסמכויותיו (10%?), ורואים זאת בשטח.
במעבר חד מאוד, ברכות למיה ליום הולדתה! בהזדמנות זאת להודות לך על המשפחתיות והדאגה לנו. אנחנו מרגישים זאת כל הזמן ותודה גדולה על כך. ומצרפים מכל הלב את האיחולים השגרתיים: אושר, שמחה, בריאות ואהבה עם הדר, מור ועידן, אורי וניר, עם הורייך וכמובן איתנו!
שבועטוב!

"שבועטוב״ (716)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

1.11.25   י' חשוון תשפ"ו

על שתי 'פרשות השבוע' הפעם:
פרשת "נח" גם היא, כמו פרשת "בראשית", פרשה שאינה יהודית אלא אוניברסלית המתייחסת לאנושות כולה. כשמאס אלוהים בתופעות השחיתות והחמס בעולם שיצר, החליט להשמיד הכל, הוריד את המבול על פני הארץ ורק צדיק אחד ושמו נח נבחר להמשיך את האנושות . כידוע, הוא בנה תיבה והכניס לתוכה את משפחתו וצמד מכל סוג של חיה וצמח. נח הבין את האחריות העצומה שיש לו, כאב למשפחה היחידה שתיוותר אחרי המבול, לקראת עתיד האנושות. במוחו הגה שיש לקבוע כללים ל"יום שאחרי" וקבע שבעה כללים לכלל האנושות. ששה איסורים ומצוות "עשה" אחת. ואלה הם:
1. איסור ברכת השם: איסור על גידוף בורא עולם.
2 . איסור עבודה זרה.
3. איסור שפיכות דמים: איסור רצח.
4. איסור גילוי עריות.
5. איסור גזל: איסור על גנבה, ביזה וגזלה.
6. איסור אכילת אבר מן החי: איסור לאכול בשר של בעל חי בעודו חי.
7. מצוות דינים: הקמת מערכת משפטית כדי לשמור על הצדק.

שבע "מצוות בני נח" (ככה זה נקרא) חלות על כל בני האדם ולאו דווקא על היהודים. בכללים אלה נקבעו למעשה יסודות דמותה המוסרית של האנושות, שהיהדות היא חלק ממנה.

ולפרשת "לך לך":
לך לך לארצך! ציווה אלוהים לאברם והוא ציית. לקח עמו את שרי אשתו ולוט אחיינו. עם כל רכושם יצאו מאור כשדים בדרכם מערבה לארץ לא נודעת.לחיים חדשים.
לך לך לארצך! גרסו אבי וחבריו וללא רכוש כלל יצאו מורשה אשר בפולין בדרכם מזרחה לארץ המיועדת. לחיים חדשים.
בן חמש ושבעים שנה היה אברם בצאתו לדרך.
בני עשרים היו אבי וחבריו בצאתם לדרך.
גם הוא וגם הם היו מגזע הראשונים.
גם בידיו וגם בידיהם הייתה  הבחירה בדרך.
גם הוא וגם הם פירשו את ה"לך לך" קודם כול בראייה פנימה, לתוך נפשם.
להתלבטות קשה בינם לבין עצמם, בינם לבין משפחותיהם.
גם הוא וגם הם זנחו חיים נוחים ללא מחסור כדי לבנות לעצמם חיים חדשים.
גם הוא וגם הם היו מודעים לכל מה שמשאירים מאחוריהם: משפחה גדולה, עסקים פורחים, חיים שקטים הממתינים להם, ויצאו אל הלא נודע.
גם הוא וגם הם יצאו בעקבות חזון גדול, מטרה ובתקווה, הוא בטח באלוהים, הם בטחו ברעיונותיהם. גם אברהם וגם הם, היו מוכנים להקריב את כל הנדרש למען חזונם.
גם הוא וגם הם באו לארץ נידחת, מיושבת על-ידי עמים אחרים, באמונה  שזו ארץ מולדתם.
גם הוא וגם הם בחרו בחיים חדשים. אברם נקרא: אברהם אבינו.
אבי וחבריו נקראו: חלוצים.
שלושת אלפי שנים מפרידות ביניהם.

וברכות לסיון  ליום הולדתה ולפני האיחולים לאושר, שמחה, בריאות ונחת, 
כמו כל שנה, שיר קטן של שמואל כהן:

ישבתי אתמול
וסידרתי
את כל התבוסות
הקטנות שאספתי
בחיי.
כשעמדו מסודרות
ניגלה לי
ניצחון גדול.

צלמת: רעיה

"שבועטוב"

"שבועטוב" (715)

"ככל שנודה יותר על מה שיש –  נבין יותר שיש על מה".

25.10.25    ג' חשוון תשפ"ו

"…ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", זה הפסוק האחרון של התורה וכבר אנחנו מתחילים ב"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" הפסוק הראשון של התורה, ספר החיים היהודי. לדעתי. שיבת החטופים לביתם, שחל יחד עם סיום הקריאה השנתית בתורה, פותח חשבון נפש לחטופים, לכל פרט ופרט, ולעם כולו. ואולי נסתפק בכך שנהיה השנה עם שמח, לא רק בשובם ביום חג, אלא גם בחיים עצמם.

ולפרק הראשון, העוסק בבריאת העולם: העולם נברא באמירה. המשפט ההמשך ל"בראשית ברא…" הוא "והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום…" ויאמר אלוהים : "יהי אור ויהי אור. ואחר כך אמר" "תדשא הארץ דשא עשב" והארץ הצמיחה דשא וכן הלאה. מתי התקלקלה הנוסחה? כשנברא האדם בצלם אלוהים. ופתאום אותו אדם וחווה, כפויי הטובה, שחיו בגן העדן וצריכים להיות הכי מאושרים, קמו ואמרו: "לא רק נשמע", גם "נעשה"! קמו ועשו! דבר ראשון גנבו את הדעת מעץ הדעת ואז גורשו/ברחו מגן העדן: זה היה החטא הראשון, ובהמשך הרצח הראשון והשחיתות המוסרית והאלימות שפשתה בכל. אלוהים נחרד מיצירתו ומחליט להשמיד את הרוע. בפרשה הבאה נספר איך ומה עשה לשם כך, על המבול שהוריד על הארץ ועל תיבת נח.

השבוע חנכנו ב'חברותא' את סרטנו (מושקו ושלי) הרביעי "הצלמות הראשונות" זה סרט שונה מקודמיו בתכניו אך מתאר נשים שחייהן בקיבוץ היו מאוד שלמות עם רעיון החיים הקיבוציים, ומקומן בסדר העדיפויות שלהן, וזה בא לביטוי בסרט. כמו שמתי אמר: "הן צילמו את הכלל הגדול, את חברי הקיבוץ וילדיו את נופיו, את החיים בו". השבוע חשבתי איך הן  וכלל החברים בתקופה ההיא, היו מתייחסים לכך שלחברי קיבוץ יש בתים פרטיים בקפריסין או בפורטוגל, הן אפילו לא היו שואלים אם יש הכנסה פרטית מכך, או האם זה רק "מעון קיץ", הם לא היו אומרים: "מה אכפת לך שיש להם" (חיה ותן לחיות) ויש החושבים כך היום, אלא, שזו פגיעה ביסודות החיים שלנו, באורחות החיים, בשוויון, ככל שאפשר, בינינו. קטונתי מלבקש הסברים על מעשים אלה, אבל אני תמה  מה מתרחש בראש, במחשבות של ה'מעמד החדש' הזה ואיך זה 'מסתדר' עם היומיום שלנו. מה שלי ולבני דורי היה מובן מאליו, כבר, כנראה, לא מובן. האם עד כדי כך אני 'מעופף'?

ולסיום ברכות ואיחולים לצעיר ילדנו, לשיר, ביום הולדתו. כשמלאו לי 60 שנים וחשבתי שמתחיל ה'סוף', כתבתי לכל אחד מכם ילדי קטע ואצטט ממה שכתבתי לשיר: "בני, שיר, אתה נולדת לתוך עצב גדול על שי שהלך מאיתנו ושמך מעיד. ואני מבקש –  אל תגדל יותר. תישאר בקן, תמשיך להיות כזה חמוד, קשוב, ותהיה יותר קרוב אלי/נו…" האמת, כל מה שכתבתי לך אז, מתאים גם היום. נאחל לך שתהיה בריא (קודם כל) שמח, מאושר עם קרן וילדיכם גלי, רומי ושני, ועם כל המשפחה הגדולה שלך. חיבוק אוהב ענק! מהוריך!

צילום: רעיה

"שבועטוב"!

"שבועטוב" (714)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

18.10.25   כ"ו חשוון תשפ"ו

אנחנו נמצאים בעיצומה של שמחה ענקית פורצת מהלב, של שמחה לאומית, של כולנו, בשוב החטופים החיים לביתם. יושבים בלב פועם מול המסך מביטים בבנים השבים, וחווים תחושת שמחה ואפילו דומעים מאושר. השמחה מהולה בעצב עמוק על אלה שלא שרדו, על הנופלים ועל הנרצחים. זו שמחה מאחדת  שמזכירה לי את השמחה בעת ההכרזה על הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר ב – 1947 באו"ם. השתתפתי בכל מלחמות ישראל כולל מלחמת לבנון הראשונה ("שלום הגליל") אני זוכר את הניצחונות שהיו אך לא זוכר שמחה. מישהו אמר שב"ששת הימים" חווינו שמחה דומה, אני הייתי בסיני ולא חגגנו שם וכשחזרנו חשנו באופוריה כללית אך לא הייתה שמחה כמו זו שאנחנו חווים היום. שמחה לאומית של כולם, כולם! הביטו בחיוכים הרחבים שעל הפנים בחיבוקים ובטפיחות על הכתף, בנפנוף הדגלים, כשאנו צופים בהמונים בכיכר החטופים. השמחה הגדולה בכ"ט בנובמבר ארכה יממה אחת, וכבר למחרת נרצחו שבעה בטנדר ביאזור, ולמעשה פרצה 'מלחמת העצמאות' והפעם? אנחנו מצפים לסיום המלחמה והחזרת הגופות. אשרי המאמין  שהשמחה תימשך יותר מכמה ימים, בתוכנו ומחוץ לנו. השמחה הזו חופפת שמחה גדולה אחרת, 'שמחת בית השואבה'. את השמחה הזו היו חוגגים  במקדש בכל לילה מלילות חול המועד של סוכות. בשמחת בית השואבה נטלו חלק גדולי העם ופשוטיו, יושבי ירושלים והעולים לרגל ועליה נאמר: "מי שלא ראה 'שמחת בית השואבה' לא ראה שמחה מימיו". גם בשמחה זו נתגלעו חילוקי הדעות בין הפרושים לצדוקים. על אופן ניסוך המים במקדש, (מזכיר משהו!) בהמשך לשמחה זו באה 'שמחת תורה' בה מסיימים לקרוא את הפרשה האחרונה (פרשת "וזאת הברכה") מתוך חמישים וארבע הפרשות השנתית. את האירוע היו מציינים בשמחה בחגיגה גדולה, שהפכה עם הזמן ל"שמחת תורה", ומכונה בתורה "שמיני עצרת".

וגם לנו יש שמחה משלנו. שוב אני פותח שנה חדשה נוספת, ל"שבועטוב", השנה החמש- עשרה.! ה'גיליון' הזה עבורנו, לי, לרעיה, העורכת הטובה, ולתימור שעל האינטרנט, הוא אירוע משמח, (על שהגענו עד כאן) ומחייב מאוד (לבאות). עוד שנה חלפה וכמו בשנים האחרונות היו לי התלבטויות רבות אם להמשיך או להפסיק "בשיא". וכמו בשנים האחרונות אני תוהה אם אגיע לסוף השנה, מהרהר אם לא 'נמאסתי' על בני משפחתי ועל 'קוראי', האם קוראים בכלל, האם אני מצליח לעניין, ולמה אני חושב שבגילי שאני צריך עוד לעניין , (כי אני מקבל מעט תגובות). האם לא מייגע לשמוע את דעותי על הקיבוץ (שהוא חלק ממפעל חיי) שלא לדבר על קריאת הפרשנויות לפרשות השבוע, כשאני משתדל להתייחס דווקא לדברים שלא מדברים עליהם בדרך כלל.  אך כל עוד אני עדיין נהנה בכתיבה עצמה, נמשיך.

ועוד שמחה קטנה נוספת, יום הולדת 12 לתומי נכדנו ה–14. תומי אהוב, תמשיך בדרכך אל המשחק, אל מימוש יכולותיך, תלמד הרבה ותעמיק בלימודים, תרבה חברים/ות, תשמח הרבה, ותמשיך להיות כזה נחמד וחביב לאמא ואבא, לאחיך ואחיותיך ואל תשכח את ה'פינה שלכם בעמק'.

"שבועטוב"!         

"שבועטוב"(713)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

11.10.25   י"ט חשוון תשפ"ו

לפני הכל, מתמלא אופטימיות לקראת שובם של החטופים וסיום המלחמה בעזה!

"האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי…" כך נפתחת פרשת השבוע  "האזינו". שתי שירות גדולות השאיר לנו משה(רבנו), "שירת הים" ושירת האזינו. המרחק ביניהן הוא 40 שנים אבל יש הבדל גדול ביניהן שירת הים נפתחת בפנייה של משה לאלוהים: "אשירה לאדוני כי גאה גאה" שירת האזינו אינה פונה לאלוהים, אולי כי התאכזב שלא נתן לו להיכנס לארץ, וגם לא פונה אל העם ממנו נואש, כנראה מלשנות את דרכיו ולהוציא ממנו את עבודת האלילים. משה פונה להיסטוריה, לימי 'בראשית', אל איתני הטבע, אל השמיים ואל הארץ, אל המטר ואל הטל, אל הדשא ואל העשב. ואחרי גילויי האכזבה, הוא חוזר לשבח את אלוהים על גדולתו. בהמשך השירה הוא עושה חשבון עם העם, שאינו מגלה אסירות תודה לכל הטוב שהרעיף עליו אלוהים: 'ויניקהו דבש מסלע' ו'שמן מחלמיש צור'… עם שאינו משיב טובה תחת טובה – "וישמן ישורון ויבעט" במילים אחרות הוא אומר אל תסחפו אחרי פיתויי העולם שנתתי לכם, מכאן אנחנו למדים גם על זכות הבחירה של האדם שרשאי  לבחור במה שטוב לו ורצוי לו כשהבורא מעניק לאדם כל טוב כדי שיוכל לומר גם "לא". "ראה, נתתי חיים לפניך היום. את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע ובחרת!"  אם יש משפט שכדאי שנהרהר בו, כקיבוץ בן 104 כמעט, הוא: האם וכמה מתאים לנו הציטוט מהפרשה: "וישמן ישורון ויבעט" ??  בני ישראל, כמובן שלא ידעו קרוא וכתוב. וכדי ללמדם את התורה בעל פה אמרו: "יש לשיר את התורה" כי אין כמו השיר כדי לזכור טוב יותר את המילים. ואז יצרו גם את 'טעמי המקרא'  שהם מעין תווי נגינה ההופכים את התורה לשירה ומבטיחים שגם הבורים ידעו לשיר את התורה אפילו אם אינם מבינים.

המסגרת והציון של יום כיפור בקיבוץ ״החילוני האדוק״ שלנו, שינתה כיוון בגין 'מלחמת יום הכיפורים'. אנחנו שוכחים שפעם היה אחרת, שזה היה יום עבודה רגיל, נסענו לכינרת, או סתם אהבנו להרגיז. לא הוצג הציור של גוטליב ואפילו לא יצירת הקישוט של אורה שנשאר מראש השנה. זה היה סתם יום של חול. ב-6 לאוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים בהתקפת פתע של צבאות מצריים וסוריה. 19 יום נמשכה המלחמה הקשה הזו, שגבתה  2656 חיילים הרוגים, ו- 7256 פצועים. המחדל, הקונספציה, הכל קרס. הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות אגרנט (שלא דנה באחריות הצד המדיני) כתוצאה מעבודתה, פוטר דדו הרמטכ"ל וראש אמ"ן, ראש הממשלה (גולדה) ושר הבטחון (דיין) התפטרו בהמשך. נותרו לנו למזכרת לאומית לדורות שני שירים: "לו יהי" של נעמי שמר ו"נתנה תוקף" בלחן של יאיר רוזנבלום שחי אז בבית השיטה, קיבוץ שנהרגו אחד עשר מבניו במלחמה, בביצועו המצמרר של חנוך אלבלק. דרכו למדנו גם פרק בהיסטוריה, על עלילות אמנון ממגנצא. אימצנו את הביצוע הנהדר שלו למעין שיר זיכרון למלחמת יום הכיפורים ושרנו אותו בערב יום הכיפורים. אל אף ש"נתנה תוקף" נכתב לראש השנה!
הייתי השנה, כבכל שנה, בעצרת יום כיפור הנהוגה בקיבוצנו מאז ימי חנה קציר הגדולה שעיצבה את הערב המיוחד הזה. הייתי ונדהמתי איך לא מזכירים ולו במילה אחת את המלחמה הנוראה ההיא. כל השנים (כמעט) הייתה תזכורת למלחמה ההיא, לפעמים יותר, לפעמים פחות אבל השנה, המלחמה נמחקה כליל מטקס 'יום הכיפורים' אצלנו. נכון, יש לנו טראומה לאומית חדשה נוראה, אבל זו סגולתו של עם ישראל, שאינו שוכח את 'יציאת מצריים' וחוגג את פסח, אינו שוכח את מתתיהו ובניו וחוגג את חנוכה, חוגג את יום העצמאות וזוכר את מלחמת השחרור, ואנחנו, את 'הרביעי באפריל'. כך נולדת 'מורשת'. מה קרה לנו השנה? צעירי הלוחמים בה כבר עברו את גיל השבעים,  האם דינה להיעלם מספר חיינו?                                             

הסוכה בגן זית. צלמת: רעיה

"שבועטוב"!

"שבועטוב"(712)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

4.10.25   י"ב חשון תשפ"ו

השבוע ציינו את יום- כיפור. לימדונו שזה היום הכי רציני במשך השנה, כי…. במלחמת יום הכיפורים היה אתי חייל דתי, שאמר לי: "בשבילי יום כיפור הוא היום הכי שמח בשנה כי אחרי ש'התנקיתי', הכל מתחיל אצלי מחדש מה יכול להיות יותר טוב? בשנה הבאה יהיה עוד פעם יום כיפור, וחוזר חלילה". את זה,  שמעתי מפי הרבי שלנו.

לפני שבני ישראל נכנסים לארץ ולפני שנתייחס לשירת  משה בפרשת "האזינו", חשבתי איך חלפו ארבעים שנה, איך המסע הזה זה התחיל: האם בני ישראל גורשו ממצריים? או ברחו ממצריים? במילים אחרות, האם הם גורשו ביוזמת תעלולי האלוהים ובאחריותו? או שהם ברחו ואז האחריות היא עליהם. מצד אחד ברור שהם גורשו (שמות י"ב) מצד שני אנחנו יודעים שאחרי שפרעה התחרט, הוא וצבאו רדפו אחריהם והם נסו מפניו. בריחה זו הייתה ביוזמתם ואנחנו מוסיפים ומתגאים, בבריחתם אל החופש. ולכן חג הפסח נקרא גם 'חג החירות'.   לדעתי הם ברחו כי היה להם גם מניע נוסף. בהדרכתו ועצתו של משה, הם גנבו/שאלו משכניהם המצרים כלי כסף וזהב יקרים ומי שגונב לא מחכה שיגורש, הוא בורח ולא מתמהמה. למעשה יש לנו כאן מעין כפילות לסיפור/אירוע של התנהגות אדם וחווה בגן עדן. תחילה גורשו מהגן וכמו שיצאו את הגן החלו לברוח, ולמה? הם ברחו כי גנבו, אכלו וגנבו את הדעת מ'עץ הדעת'. מכל זה אנחנו למדים שאדם הופך לבורח כשיש מישהו שרודף אחריו, אם זה אלוהים ואם זה פרעה.

קיבלתי כמה הערות על "עודף" העיסוק שלי במה שהיה פעם. בקיצור נאמר גם שבמה שאני כותב וגם בסרטונים שאנחנו עושים הכל עוסק ב"נוסטלגיה", בעבר. הזדמנות טובה להסביר: נוסטלגיה יכולה להיות משהו מקסים וגם משהו מתיש. יש סוג של נוסטלגיה המספר ביובש מה היה, ויש סוג של  נוסטלגיה רווי בגעגועים עזים, ויש גם וגם. ברוב המקרים. קל מאוד להתרפק על העבר ולהתכחש להתפתחות העניינים. אבל נוסטלגיה טובה וחיובית צריכה לבוא מהכרת ההתפתחויות השונות שהחברה והפרטים חווים, ולפעמים להזכיר בחיבה וגם בביקורת מה ואיך היה בעבר ולא למחוק ולבטל את מה שהיה קודם/פעם. כדוגמה לנוסטלגיה 'למען ידעו' אביא את נושא 'בריאות החברים'. השתחררתי מהצבא ב – 4.3.1954 למחרת כבר סודרתי בסידור עבודה לעבוד ב'טיפול חולים'. במשך שבועיים הייתי בא בבוקר, בצהריים ובערב למטבח שם הייתי מקבל שני מנשאים,  אחד ליד ימין ואחד ליד שמאל, עליהם מסודר ה'אוכל', ואני הלכתי הלוך והלוך לחלק אותו לחדרי החברים החולים במעונם, מי בבית ומי בצריף. כעבור שעה הייתי חוזר לקחת את הכלים כדי שירחצו ויוכנו לארוחה הבאה. החולים, חלקם קיבלוני במאור פנים ושאלוני: "מה חדש?" וחלקם אפילו לא סובבו את הראש כי חשבו ,ודאי, שבא אליהם נציג של הרופא והתאכזבו לראות שזה בסך הכל 'אוכל'. באותם ימים הרופא (ד'ר גברט), למרות שהיה קיים צריף למרפאה,  היה בא ל'ביקור – בית' אצל החברים החולים במיטותיהם, בחדרם. כילדים, שגדלנו בבתי ילדים  (בחינוך המשותף הקלאסי) היינו זוכים לביקור יומיומי שלו, כשבא לראות מה המצב בגן או בכיתה, לימים הוחלף בהנפת דגל באותם בתי ילדים בהם היה צורך לבקר כי היו בו ילדים חולים.  היו גם יתרונות לקיבוץ הקטן, ולנושא בריאות החברים והילדים היה מקום נכבד בו.

כולם יודעים שמשפחתנו חובבת מושבעת של כדורגל בארץ (של נתניה) ובחו"ל ( מנצ'סטר יונייטד) ומגיעה להישגים לא מבוטלים  בתחום זה, (גלי, רומי!) הישגים שעולים גם ביוקר. השבוע, השחקן, נציגנו בנבחרת, הדר (52), עלה על המגרש בגאון, כיאות לשחקן עבר, נפגע ואף גובס!   אל תישבר ברוחך, בן יקר, אם לא לשחק, אולי לשפוט? ואולי הכי בריא בגילך זה לשבת בכורסה ולצפות באחרים שעל המסך.

"שבועטוב"!

שבועטוב" (711)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה"

27.9.25    ה' תשרי תשפ"ו

עוד קצת על 'ראש השנה':

השאלה מתי 'ראש השנה' בתורה, היא חידתית במידה מסוימת. אומרים שהחודש הראשון הוא חודש ניסן ותשרי הוא החודש השביעי. אז למה חוגגים את ראש השנה בראשון לחודש השביעי? המחלוקת בשאלה זו נעוצה בתרבות הבבלית. בבבל, בחלק מהערים היו חוגגים את ראש השנה בזמן האסיף בחודש תשרי, ובחלק אחר מהערים חגגו את החג בחודש ניסן שבו מתחילה הפריחה וזה בא לביטוי גם בשמות החודשים: 'ניסן' הוא 'ניצן', שבראשית הפריחה.  החלק השני, רואה את תחילת השנה בתחילת האסיף בחודש תשרי שנגזר מהמילה הבבלית 'תשריתו' שפירושה 'התחלה'. עניין נוסף והוא "התרועה" (מה שהיום קוראים תקיעה בשופר) "ובחודש השביעי באחד בחודש" כתוב בספר 'במדבר', "מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם". התרועה מבטאת 'ציפיה ובקשה לישועה'. חשיבותו של 'יום התרועה' לקוח אף הוא מהתרבות הבבלית, מהמסורת האומרת שיום ראש השנה בחודש תשרי הוא גם יום חריצת גורלות לבני האדם על ידי האלים וכנראה שגם בני ישראל הקדומים ראו את 'יום התרועה' ככזה. נוסיף גם שעונת תשרי אינה רק אסיף היא גם ערב תחילת עונת הגשמים שבה ניתן ביטוי לחרדת החקלאים איך יעלה היבול בשנה החדשה.

ערב ראש השנה, רגעים שאני מתגעגע אליהם:
אור אחרון של יום, של שנה, מתאספים ברחבת חדר האוכל לארוחת החג. כולם, איש אינו נעדר, כולם בחולצות לבנות, בבגדי חג. מחייכים זה אל זה, שמחים זה אל זה, מברכים זה את זה ב"שנה טובה", טופחים על הכתף, לוחצים ידיים. חשים את הקירבה בינינו, את החברות הטובה. בערב ראש השנה נשכחים לרגע הריבים, הויכוחים, השנאות והקנאות. רגע, שבו כולנו יחד מאמינים בטוב שתביא עלינו השנה החדשה שנפתחת. חדר האוכל המקושט מקבל את פנינו, הארוחה החגיגית ולאחריה המסיבה גרמו להתרוממות רוח ותחושת 'צדקת הדרך'! אל האווירה הזו אני מתגעגע.

צלמת: רעיה

"שבועטוב"!                                                                

"שבועטוב" (709)

"ככל שנודה על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

20.9.25   כ"ז אלול תשפ"ה

פרשת השבוע "ניצבים" וכך היא מתחילה: "אתם ניצבים היום כולכם, ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם ונשיכם… מחוטב עציך עד שואב מימיך… כבר משלושת המשפטים הראשונים אנחנו רואים את ההיררכיה בעם בימים ההם. בני המעמד הגבוה, "ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם" כולם גברים כמובן, לאחר מכן המעמד הנמוך יותר : טפכם ונשיכם" והמעמד הנמוך ביותר: "חוטבי עציך ושואבי מימיך". למעשה, על פי סדר התארים בטקסים העתיקים, יכולנו ללמוד גם על סולם נערכים של החברה והקהילה בכל דור ודור. להבדיל מהחברה 'העתיקה', אם האירוע היה מתקיים היום היו כמובן פותחים ב"גבירותי ורבותי" קודם הגברות ולאחריהן הגברים. אבל אז…  אצל חז"ל תארי הכבוד היו כמובן שונים: אדם שיש לו תלמידים נקרא: 'רבי', אדם שלתלמידים שלו יש תלמידים נקרא: 'רבן', ואדם, שלתלמידים של התלמידים שלו יש תלמידים נקרא בשמו. לדוגמה, הלל ושמאי, ועליהם נאמר 'גדול מרבן – שמו'. אגב, בחברה החסידית, האדם החשוב ביותר אינו 'הרב' אלא 'הצדיק' ואם אני לא טועה במדינתנו, נכבד יותר מעמד הצדיקים מזה של הרבנים הראשיים.

אבא ומאיר יערי בארוע המוזכר. שחזור תמונה באמצעות AI

בעיית המעמדות ומעמד המנהיגים הייתה, הווה וכנראה תהיה תמיד וגם בתנועתנו. שאלתי את אבא שלי איך יתכן שבגלל פעילות בתנועה הוא לא בא לראות אותי בחודש ראשון לחיי, הוא התנצל בחצי פה ואמר שלהיות בין ראשי התנועה משמעותו לוותר ולהקריב הרבה דברים. אמרתי לו ש"אני זוכר אותו עובד ומרכז את המטעים ולא זוכר אותו פעיל בתנועה". כדרכו, הסביר וסיפר לי, שכאשר חנכו את חדר האוכל ב"מוסד החינוכי של השומר הצעיר במשמר העמק" התקיימה בו ועידה של התנועה שעל הפרק היה נושא: 'הרוטציה במילוי תפקידים בתנועה'. ושם יערי אמר, אני מצטט מזיכרון, שכל חברי התנועה חייבים ברוטציה פרט לו ולחזן. אבא קם לדבר אחריו ואמר שזה לא מקובל עליו ואם כולם חייבים גם מאיר וחזן חייבים ברוטציה. בהפסקה, בעוד אבא ועוד חברים ישבו במרפסת ושוחחו, ניגש אליו מאיר יערי ופתח בצעקות: "אתה לא תהרוס לי את החיים, ברעיונות שאתה משמיע בועידה"! ואבא שהיה פעיל ב'חמישייה' הראשונה של התנועה אמר לו: "אם תתקבל ההצעה שלך, אני מפסיק את פעילותי מיד וחוזר הביתה". וכך היה… כעבור שנים אריה גילת מקיבוץ חצור שהיה המבקר של התנועה ומנהל "חבצלת", נתן לי את הצילום הזה ואמר לי: "שיהיה לך הצילום למזכרת, הערצתי את אביך על דבריו, חלפו שנים ואני לא מבין איך  עד היום אף אחד לא קם ודיבר כך בתנועה".

חבר שחזר מחו"ל אמר לי: "היו לי שבועיים של ניתוק מוחלט מהנעשה בארצנו ממש היה דרוש לי הניתוק הזה". הניתוק שלנו, ואנחנו מתנתקים (אסקפיזם) הוא בצפייה באליפות העולם באתלטיקה קלה ולראיה, צילום של רעיה מהטלוויזיה, קפיצת שבירת השיא העולמי בקפיצה במוט של דופלנטיס המלך!

המלך השוודי! צילום מהטלוויזיה: רעיה

וברכות לג'ני ביום הולדתה אנחנו מאוד אוהבים אותך ומאחלים לך, ראשית, בריאות טובה והרבה שמחה ונחת עם תימור והילדים (שכבר פורשים כנפיים)  שמעשירים  את חייך ותהיי מאושרת! ושתבואי אלינו יותר!

"שבועטוב"!