"שבועטוב" (658)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

12.10.24   י' תשרי תשפ"ה

לציון השביעי באוקטובר 2023, אני מביא את השיר שקראה עופרי בשן ביום הזיכרון. השיר נלקח מהרשתות ושם מחברו לא ידוע.

יום כיפור תשפ"ה – קצת יהדות:
א'. היום ג' תשרי הוא "צום גדליה" ולמה נזכרתי? כל שנה ביום זה אביו של מיכאל אייזנשטדט, קרוב משפחה של רעיה שהיה מטלפן אליה ומזכיר לה מדי שנה את הצום הזה… ומיכאל המשיך לקיים את הנוהג הזה. בשבוע שעבר נפטר. היה אדם מדהים, חביב, בעל חוש הומור מיוחד וחבר נהדר, קורא נאמן  ומגיב של 'שבועטוב'. כל מפגש איתו היה ממש חוויה. מנהל האופרה שנים רבות. איש צעיר בן שישים + ועצוב לנו. לזכרו הסבר קצר, מה ועל מה 'צום גדליה'? גדליה בן אחיקם, מונה על ידי הבבלים לאחר חורבן בית ראשון, להיות הנציב המופקד על היהודים. לקראת ראש השנה גונב לאוזניו שאדם בשם ישמעאל בן נתניה, מקנא בו על התפקיד אותו הוא ממלא, עומד לרצוח אותו, והוא לא האמין לשמועות. בראש השנה באו ישמעאל ואנשיו לברך את גדליה בן אחיקם ל'שנה טובה', קמו ורצחו אותו, את בני ביתו ואת השומרים עליו. מעשה הרצח גרם לבריחת היהודים שנותרו בארץ אחר החורבן, למצריים ועשרות שנים כמעט ולא נותרו בארץ יהודים. על כן הוכרז יום הצום הקרוי צום גדליה. זה היה הרצח הפוליטי הראשון בארץ.

ב'. בראש השנה, לאחר הסעודה, יוצאים את הבית, צועדים חגיגית למקור מים זורמים לקיים מצוות "תשליך". "תשליך" הוא טקס תפילה לראש השנה היחיד שנערך ביום זה מחוץ לבית הכנסת, שבו משליכים באופן סמלי את החטאים למצולות.. ואיפה זה התחיל? הכל התחיל במאה ה – 14 לספירה בארץ אשכנז (גרמניה) בה היה קיים מנהג שגויים ויהודים היו הולכים לאורך הנהר וזורקים אוכל לדגים ואמרו שבהזדמנות זו גם  זורקים את חטאיהם למי הנהר. במשך הזמן שידרגו את 'תרבות הפנאי' הזו, נתנו לה משמעות דתית והחלו לקשור אותה לנביא מיכה (המורשתי) 740-670 לפנה"ס, שאמר: "ותשליך במצולות ים כל חטאותיכם". והמנהג הזה מתקיים עד היום.
ג'. חז"ל, ממש כמונו, נתקלו בצורך להגדיר בני אדם. אנחנו אומרים ראש ממשלה, שר, מזכיר וכיו"ב  חז"ל הגדירו: אדם שיש לו תלמידים נקרא – רבי!, אדם שלתלמידים שלו יש תלמידים נקרא – רבן, ואדם שלתלמידים של התלמידים שלו יש תלמידים נקרא בשמו, ולכן הלל ושמאי לא נשאו תארים כלשהם ועליהם אמרו: "גדול מרבן  –  שמו!"

אני לא נוהג להגיב על הערות שאני מקבל בשמחה. אבל על הערה אחת בעקבות שלילת "ערך שוויון העבודה" אגיב. בהערה  שקיבלתי נאמר שהרעיון ה"חדש" בא כיון שחברי הקיבוץ לא רוצים למלא תפקידים כיון שזה דורש מהם מחויבות ועבודה קשה מעבר ליום העבודה. הרעיון "החדש",  שבצידו 'פיצוי', ישנה את התמונה. אם זה נכון, וקשה לי להאמין כי: מבחינת הפרט, זה נוגד את הרצון והדחף האנושי להתקדם בחיים כל הזמן, ומבחינת הקיבוץ…אצטט מהברכה של המזכירות בראש השנה: "…ואנו שמאמינים בשיתוף ושיוויון, בואו נודה על היכולת שלנו לשמור על הערך/ים הבסיס/יים שלנו בקיבוץ שיתופי".

השבוע ציינו 51 שנים למלחמת יום כיפור. מלחמה כבדת דמים, קצרת ימים לעומת 'חרבות ברזל', מלחמה מהמלחמות שחרטה חותמה בנו, דור המלחמות. לפעמים חולפת בי המחשבה איך מסתדרים היום בלעדינו? כשאני מסיים את הצעידה היומית שלי ומתיישב בכורסא אני מבין.
פינת הספורט (מור):
השבוע פרשו שני ענקי ספורט ספרדיים אנייסטה (כדורגל, ברצלונה ונבחרת ספרד)
ורפא נאדאל (הטניסאי הענק), אני מצדיע להם על מה שנתנו לנו, חובבי הספורט.

"שבועטוב"!

"שבועטוב"(657)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

5.10.24   ג' תשרי תשפ"ה

פרשת "ניצבים" נפתחת ב: "אתם ניצבים היום כולכם לפני אלוהיכם. ראשיכם שבטכם, זקניכם ושוטריכם. כל איש ישראל טפיכם, נשיכם – וגירך …חוטב עצים עד שואב מים…" משלושה פסוקים אלה אנו למדים על ההיררכיה בעם ישראל. תחילה בני המעמד הגבוה, כולם גברים כמובן: 'ראשי שבטכם, זקניכם, שוטריכם', מעמד נמוך יותר הן הנשים והילדים והמעמד הנמוך ביותר הם הגרים – חוטבי עצים ושואבי מים'. זאת תמונת החברה המעמדית של אז.

ועוד לפרשת השבוע 'ניצבים' בה משה מדבר בלי סוף על אחדות העם(!) גם היום מרבים לדבר על כך. אז זה הוגדר כמו סיסמה, היום, דיבור בלבד.

מחשבות ב'ימים נוראים' שלפני יום הכיפורים תשפ"ה, שהם גם ימי חשבון נפש הקיבוצי שלנו: הצלחנו במה שיש לנו, כמו המוטו בכותרת של 'שבועטוב':    "ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה". משפט, שכולו שבחים, לכולנו, להורינו ולמעשה ידינו. אני רק שואל מה נותר לנו? צברנו כסף ונכסים אבל איפה חלומות? איזה חזון? אילו שאיפות יש לנו? לפעמים אני מתגעגע לימים שהיו, לקיבוץ הקטן והאינטימי, זה היה קיבוץ צנוע, חברה של שותפות וצדק חברתי, כל אחד מקבל לפי צרכיו ותורם כפי יכולתו. מתפרנסים מיגיע כפינו, והחבר נמדד על פי מאמציו, כישוריו ואופיו ולא על פי ממונו או מוצאו המשפחתי. קיבוץ שהחיים בו היו שליחות לאומית, הערכים- תשתית, והמטרות בדגש על החזון.  לכך קראו "קולקטיביות רעיונית". בני דורי רוצים קיבוץ ערכי כמו שהיה פעם, בנוחיות של היום. רוצים קיבוץ של שותפות מלאה בין החברים, יחסי חברות, אחד בשביל השני, ערכים שנלחמים עבורם ושואפים להשיגם, תרבות קיבוצית של למידה ויצירה, דאגה משותפת לבריאות וחינוך לחיי קיבוץ. אבל מה רוצים בני הדורות הבאים להשיג? מה שאיפותיכם? לאן אתם מכוונים? למסתכל מהצד נראה, שעוד כסף ועוד נכסים, ותחת מילת הקסם "שינויים" להחליף גם חלק מעקרונות חיינו כבר למעלה ממאה שנים. בחרתם להתמקד בעקרון שהוא ביסוד -יסודות הקיבוץ בשבירת "שוויון ערך העבודה". (ר' דף לחבר.) פשוט ליצור בביתנו חברה מעמדית, ממש כפי שמתואר ב'פרשת השבוע', אותה שללו מייסדנו והקימו את הקיבוץ. תקראו לזה כרצונכם 'שיתופי- מופרט', 'שכר דיפרנציאלי', לא משנה…
הקיבוץ היום משול אצלי לביצה קשה, נסדקת אבל לא נשפכת! כמובן שאלו מחשבות של 'ימים נוראים' שתכליתן אינה כפירה אלא תיקון !!!  

צילום: רעיה

"שבוע טוב"!

"שבועטוב"(656)

"ככל שנודה יותר על היש  –  נבין יותר שיש על מה".

28.9.24   כ"ה אלול תשפ"ד

אני מקדיש את "שבועטוב" לראש השנה. בריאת העולם חלה בדיוק היום, לפי התאריך העברי בכ"ה באלול, הנקרא "יום אחד" ולא יום ראשון. ראש השנה, א' תשרי (השם תשרי לקוח משם החודש הבבלי תשוריתו) הוא היום בו נברא האדם, שהוא, כידוע, היום השישי לבריאה. ואיך נברא האדם הראשון? להלן תיאור בריאתו שעה אחר שעה: בשעה הראשונה הוצבר עפרו. בשעה השנייה נבראה צורתו. בשלישית, נעשה גולם. ברביעית נתקשרו אבריו. בחמישית נתפתחו נקביו. בשישית נתנה בו נשמה ובשעה השביעית עמד על רגליו.                                                                                 
אם ראש השנה הוא יום בריאתו של אדם נקדיש לו ליום "הולדתו" סיפור, שרובכם אינו מכיר, הנקרא "ספר אדם וחווה". שנים שאני לומד תנ"ך ולא נתקלתי בשום מקום ואפילו ברמז על ספר זה. לכן אספר עליו:

״אדם וחווה בגן העדן״,
הבינה המלאכותית CHAT GPT

"ספר אדם וחווה" שייך ל'ספרים החיצוניים', אלו שחז"ל, מעצבי התנ"ך, החליטו שאין להם מקום בו, כולל רשימה נכבדה של ספרים כמו: 'דברי איוב', 'ספר המכבים', 'חכמת שלמה' ועוד רבים. הספר שנכתב לפני חורבן בית שני מספר על קורות אדם וחווה אחרי שגורשו מגן העדן. הם הולידו את קין והבל שבגרו ועזבו את הבית.  הסיפור מספר שחווה ראתה בחלומה את דמו של הבל ניגר מפי אחיו קין. החלום גרם לזוג ללכת לבקר את בניהם ולשאול לשלומם ואז מצאו את גופתו של הבל והתברר להם שקין רצח אותו. לאחר הרצח, שחווה לא התאוששה ממנו כל חייה, אלוהים גמל לאדם ונתן להם עוד בן, את שת, לנחמה. חלפו השנים ונולדו לזוג עוד שלושים בנים ושלושים בנות. וכשאדם חלה, וסבל סבל רב, חווה יחד עם שת חזרו לגן העדן לחפש את שמן עץ הדעת כדי להקל על כאביו ולא עלה בידה להשיגו. בדרך לגן העדן היא מספרת לו על חייהם  בגן העדן לפני שגורשו. אדם מת בגיל 930 שנים ונקבר על ידי האל והמלאכים, ליד הבל. כעבור ששה ימים נפטרה גם חןוה ונקברה לידם. (תמצית הסיפור).

על כולנו עברה שנה קשה, כואבת, שנה של מצוקה ומועקה גדולה. בפרוס השנה החדשה אנחנו רוצים לברך את כולכם ולאחל לכם שנה טובה ומבורכת, שנה שמחה ומאושרת בשיר "הושע נא" שנכתב בידי דליה מרקס.                                
"למען אהבה של אמת                                                                                  
למען ברכה בכל עת                                                                                  
למען גשמים בעתם                                                                                         
למען דרכים ותיקונן                                                                                     
למען הרים ומעברם                                                                                      
למען ויעודים ותוחלתם                                                                                  
למען זיכרונות עתים                                                                                       
למען חלומות טובים                                                                                 
למען טוב העולמים                                                                                       
למען יופי החיים                                                                                             
למען כח ליעפים                                                                                            
למען לטיפה לכואבים                                                                                    
למען מנוחה והחלפת כח                                                                              
למען נחמת לב ומנוח                                                                                 
למען ספקות במידתם                                                                            
למען עימותים ופתירתם       
למען פתיחת הלב                                                                                           
למען תת צרי לכאב                                                                                             
למען קולות הקוראים                                                                                    
למען רחמים מתעוררים                                                                               
למען שינה בעתה                                                                                          
למען תקוה והגשמתה.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה!

פינת הספורט (מור): נתניה ניצחה סוףסוף.

שנה טובה ו"שבועטוב"!!!

"שבועטוב"(655)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

21.9.24   י"ח אלול תשפ"ד

הקיבוץ לתפישתי, משול לאגרוף. התושבות, היא אחת מפתיחת האגרוף לאצבעות פסוקות: הקיבוץ – חוזק ועוצמה, התושבות – ההולכת וגדלה – החלשות והרפייה. הקיבוץ (היום), מביטחון ואמונה בדרך,(אסטרטגיה) לחולשה והססנות. (טקטיקה) התושבות הגדולה והגדלה גם אחת הסיבות לכך.

עירית ברק הייתה חברה שלנו. זה התחיל בשיחות על ספרים שקראה, והיא קראה! נמשך בארוחות בוקר משותפות, בשיחות רבות וביקורים ושיחות טלפוניות ארוכות בעיקר בהן הביעה את אי שביעות רצונה ממה שקורה בקיבוץ לעומת פעם….  פעם כשהייתה כדורסלנית מצטיינת, פעילה חברתית, מפיקה אירועים, שיחות עם חברים, ושיא תפקודה, כרכזת עבודה, שהצליחה בו מאוד. נתינה בלב רחב, איכפתית, חברה טובה. יהי זכרה ברוך!

בפרשת השבוע "כי תצא" קיימת פרשייה המתייחסת לשנה הראשונה לנישואים. "נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושימח את אשתו אשר לקח" ואני מקדיש את הקטע לתום ורוני לכבוד נישואיהם.
כתוב שבשנה הראשונה לנישואים, לא תצא למלחמה, ולא תחויב כלל במשימות ציבוריות. כל זה נועד להקמת בית, זוגיות ומשפחה, לבנות את יסודות התא המשפחתי בשקט ללא הפרעות ורעשי רקע. ולאן מפנים את בני הזוג? לשמחה! ולא סתם שמחה אלא ל"שמחת גן העדן", זו השמחה שהייתה לאדם וחוה (בני הזוג הראשונים בהיסטוריה) בגן העדן, שהיו מרוכזים רק אחד בשנייה ולא היה מה שיסיח דעתם מעצמם. וכל זאת, שבני הזוג ירגישו מתחילת דרכם המשותפת תחושת גן עדן.

כאשר רואים על פני האנשים את מה שהם חושבים, את מה שהם מרגישים, בימים כאלה אנחנו מחפשים את הביטוי למצב רוחנו גם בקריאת שירי משוררים. (וצצו רבים במלחמה הזו).  ובחרנו אחד מהם.

ברכות חמות, חיוך גדול ואוהב, ברכות שמחות לג'ני ביום הולדתה. שתזכי לבריאות טובה, לנחת ואושר במשפחתך ולשמחה עם תימור וילדיכם אן, מאי, לי ותום. שתמשיכי לייצג אותנו בהפגנות ואפילו תניפי דגל עבורנו.
אוהבים אותך ושולחים לך חיבוק ענק!

ולפינת הספורט (מור) לא ראיתי את יונייטד סו"ס מנצחת, צפיתי בשני אירועים קשים. הראשון שבהם איגרוף נשים שהיה נורא ולא יכולתי לראותו אלא כמה דקות בודדות, והשני, המשחק בין ברזיל לפרגוואי, בו לא תאמינו, ברזיל נוצחה 2:1 וזה כבר היה יותר מדי בשביל מעריץ ברזיל שכמוני.
"שבועטוב"!

"שבועטוב"(654)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

14.9.24   י"א אלול תשפ"ד

השבוע שוב שמענו פעמים רבות: ש"המצב נורא ואיום, אני עוזב את הארץ, אבל… עוד לא עשיתי דרכון זר". שמעתי גם קול אחר האומר: "אלה אנשים חסרי תודעת מולדת".  האם זה כישלון של החינוך?

פרשת השבוע "שופטים" מאוד דומה לימינו אנו. "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך… וישפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקזז שוחד… צדק, צדק תרדוף" (אז מה?…). אף שהפרשה מתחילה בהגדרת תפקיד השופטים והשוטרים כוונתה היא דווקא למעמד הכוהנים והצבת גבולות למעורבותם של הכוהנים גם בדברים שאינם בתחומי הדת. (משהו השתנה?…) הפקעת סמכויות השופט לידי הכוהנים, לא נבעה מכך שהכוהן חכם מהשופט אלא מכך שהשופט מונה/נבחר ואילו הכוהן קיבל את תפקידו בירושה. נושא השוחד הטריד מאוד כבר בימי 'המדבר' ומופיע במשפט : "השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" במילים של היום, גם לשופט הגדול יכולה להיות תאוות בצע ותאוות רכוש, ואילו הכוהן, נקי מאלה ולכן אינו יכול להיחשד בתאוות בצע. על כל פסיקה שלו יקבל בדיוק את אותו גודל נתח מהקרבת הקורבן, ואינו צריך לעמוד בפיתוי כלשהו בפסיקת דינו. כל זה כמובן מתייחס רק לתקופת 'המדבר'. כי חל שינוי גדול בהתנהגות הכוהנים כשהתנחלו בארץ. ועל כך בהזדמנות אחרת.

בשיחת טלפון שאל אותי חבר מי לדעתי היה האיש החשוב ביהדות, מלבד משה רבנו. סיפר, שהוא יושב עכשיו בבית קפה עם חברים והם מתווכחים על כך. עניתי שלדעתי יש כמה וכמה דמויות חשובות, אך לדעתי, רבן יוחנן בן זכאי הוא האיש. בקיצור ריב"ז. איך הגעת אליו? שאל, השבתי לו שזה האיש, ש'קרא את המציאות עוד לפני חורבן בית שני ב- 70 לספירה, והבין מה עומד לקרות'. הוא הצליח לצאת/להימלט בארון קבורה מירושלים הנצורה והלך ליבנה. שם הוא הקים מרכז רוחני ומשם הוא שינה את פני היהדות: מעם שעוסק בטקסים ובקורבנות בבית המקדש לעם שבמרכז חייו הלמידה, לימוד התורה. בפועל, הפך את בתי הכנסת כתחליף ל'מקדש' בעבודת הקודש, הפך אותם גם למקום התכנסות, למרכז חיי הקהילה. בזכות  השינוי במהות היהדות שהנהיג, עם ישראל התקיים, כעם, אלפיים שנים בגולה. הוא קטע אותי ואמר משהו כמו: "כאן אף אחד לא שמע עליו" ושיחתנו תמה. אני מניח שיש שיחלקו על דעתי ויציעו 'מועמדים' אחרים.

יריד האוכ- ספטמבר 2024

עד כאן ענייני 'רוח' וכעת ל-'חומר'. באנו ל'חג האוכל' על הדשא הגדול ביודענו שלא האוכל ילהיב אותנו. באנו וראינו פעילות רבה. ראינו המון אנשים שמחים ובימים רעים אלה זה היה מאוד מרענן ושונה. לצאת לרגע מטרדות היום, רגע להתנתק מהמועקה. נכון, שסביב אוכל קל לרכז אנשים ולגבש אותם ליחידה. היו הרבה אנשים, הרבה שמחה והרבה רעש! נראה לי שהיה זה אירוע נכון במקום הנכון ובזמן הנכון. מגיעה תודה למארגנים ולכל הרבים שהיו שותפים בהכנות ובהגשת האוכל בדוכנים.

ולפינת הספורט (למור): לראשונה בחיי צפיתי במקצוע ספורט שלא שמעתי עליו עד לאולימפיאדת הנכים: "כדורשער"! משחק בין שתי קבוצות, שבו יש שערים גדולים מהרגיל ושלוש(ה) עוורים מכוסי עיניים צריכים להבקיע גול ממרחק, בזריקת יד, מול קבוצה יריבה של שלושה עוורים שלא רק זורקים אלא גם מגינים על השער. משחק שהוא מעין שילוב בין באולינג וכדור יד. צפיתי במשחקי נבחרת הנשים שלנו, באולימפיאדת הנכים, ששיחקה נהדר וזכתה במדליית הכסף. שאפו!!!

"שבועטוב"!

"שבועטוב"(653)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

7.9.24    ד' אלול תשפ"ד

יצאתי מביתי, הכל נראה לא טוב, ההרגשה כבדה ומכבידה, עשרה נרצחים ביום אחד, המחשבה על שהיית חטופים במנהרות נוטלת שלווה ולפתע  – שתי ציפורים רוקדות על הדרך- איך הן מרשות לעצמן את החופש והשמחה הזו?

אנחנו היום עם מפולג. אולי בדומה לתקופת הצדוקים והפרושים. אך מנפנפים שאנחנו עם אחד. הדיון על ציר פילדלפי הפך לוויכוח מר גם על מהי היהדות ומיהו היהודי, פדיון שבויים מול 'ניצחון מוחלט' וברקע מתנגן השיר מקזבלן "כולנו יהודים!" לפעמים נראה לי שאורי אורבך (אדם דתי שהערכתי מאוד בשל כתיבתו ואמרותיו) אמר פעם: "יש כמה מילים שאנחנו לא מפסיקים לשמוע כשאנחנו מדברים על יהדות: "חרם, עימות, מחאה, קיפוח, כפייה, איסורים, השתמטות, ממסד". ושכחנו שהיהדות שלנו היא: "רגש, חוויה, הזדהות, צדק, ארץ, זיכרון, געגוע, המשכיות". (סוף ציטוט). ואני מוסיף: עזרה הדדית, מחויבות ומולדת של עם בארצו.
בעיני, זו המשמעות ה'יהודית' להחזרת החטופים  ע כ ש י ו.

ספרון-זיכרון ממלחמת יום כיפור.

ביום השני למלחמת יום הכיפורים, סביב השעה 04.00, בצומת ווסט שברמת הגולן, לאחר הפגזה חזקה, לא יודע מהיכן צץ אדם וחילק לכולנו ספרון תהילים קטן. הספרון הזה נמצא בתיקי מאז (ר' צילום) נתקלתי בו כשעשיתי סדר בתיק וזה נתן לי הזדמנות לומר משהו על ספר תהילים הכולל מאה וחמישים מזמורים. תהילים הוא ספר תפילות קדום שעל פי המסורת כתב דוד המלך, המכונה "נעים זמירות ישראל". הקוראים בו בימינו נרתעים מלשונו הקשה ומדימויים רחוקים מהם,  אך נודה, שפסוקים מספר 'תהילים' מהווים מקור לא אכזב לחיבורי פיוטים חדשים בשירה העברית גם כיום.

קראתי את דברי הזעם של גדי לין על ההחלטה שלא לקבל את בתו לחברות בקיבוץ. פעם בעשר שנים בערך אנחנו עדים לתופעה שהקיבוץ מצביע נגד קבלת בן/ת ואחרי שנפגשים בהורים השבורים מביעים צער, הזדהות ואפילו חרטה. עלינו להחליט פעם אחת איך מתקבלים הבנים לחברות, האם אנחנו מקבלים את הבנים, שהם בגירים, על פי חוק, בזכות  עצמם והתנהלותם, או שאנחנו מקבלים את הבנים (הבגירים על פי חוק) בגין ההורים (גדי הוסיף גם סבים). כי אם זה בגין ההורים, אין צורך כלל בהצבעה לקבלת בנים לחברות. אולי לחזור לימים (שנות הארבעים) שהקבלה לחברות היא קבוצתית קולקטיבית עם סיום י"ב ושנות החינוך במוסד.  אך אם הם מתקבלים כיחידים, כפי שנהוג היום, ואני בעד, להתנהלות כגון אלימות, סמים וחוסר יושר מצד אחד, ואי מילוי חובות כמו עבודה ועוד, מצד שני, יש ביטוי בתוצאות. ומה/איך הלאה? תוצאת ההצבעה מעבירה את ביצוע ההחלטה למזכירות ללא הנחיות ברורות. אנחנו יודעים שאין ביכולתנו לסלק מישהו/הם בכוח המילים ולא בכוח פיזי, אז בואו נדון, למשל, בהצעה ששמעתי, על הוספת סטטוס חדש בין התושבות לחברות? כדאי להתמודד עם הנושא הזה בהקדם לפני המקרה הבא.

ולספורט… (מור) התרגלנו עם השנים שבמשחקי הכדורגל בין סחנין לבית״ר ירושלים יש אלימות פיזית. במשחק השבוע זו כבר הייתה אלימות מסוג אחר, אלימות לאומנית.  בעת שירת ההמנון, לקרוא קריאות בוז ולהפנות את הגב!   זו כבר מחאה לאומנית, ומה חשבתם, ש"ל פמיליה" לא ינצלו את ההזדמנות להרביץ ועם מקלות? כבר לא מספיק לומר "נו נו נו"! וגם קנס כספי לא ירגיע, צריך טיפול מסוג אחר. מעניין אותי, האם התופעה תחזור גם בשבת הקרובה מול מ.ס. אשדוד.

"שבועטוב"!

סוף הקיץ?

"שבועטוב" (652)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

31.8.24   כ"ז אב תשפ"ד

לדון 'בעבודה ופרנסה' מבלי לקיים דיון מוקדם על 'שוויון ערך העבודה' – תמוה!

ט'ו באב חל בדיוק שבוע אחרי ט' באב, שהוא ציון חורבן הבית ושנאת חינם. שמעתי מרצה שגרס, שט'ו באב בא לתקן ולהחזיר לנו את הנורמליות לאחר החורבן. "בט'ו באב, הבנות היו לובשות לבן ויוצאות במחולות בכרמים והגברים חטפו אותן" כך כתוב בתנ"ך, חג לאהבה. מאיפה בא הסיפור הזה? בסיפור הקרוי 'פילגש בגבעה', בספר "שופטים", (י'ט – כ'א) מסופר, שלאיש משבט אפרים הייתה פילגש. יום אחד נמאס לה  והחליטה שהיא חוזרת לביתה שבבית לחם. האיש המאוכזב מחליט ללכת ולהחזירה אליו. אחרי שהוא משכנע אותה לחזור אליו הם יוצאים חזרה מבית לחם להר אפרים. בינתיים החשיכה ירדה וכיון שלא רצה לישון בירושלים היבוסית הוא מגיע ל"גבעה"- העיר הראשית של שבט בנימין. איש זקן משבט לוי, פגש בהם אבודים ברחוב והזמין אותם ללון בביתו. כששמעו בני בנימין שאיש שבט לוי נמצא בעיר, דרשו מהמארח שיוציאו אליהם. הוא מציע להם את בתו ולחילופין את הפילגש אבל הם רוצים רק את הגבר. הזקן נבהל וזורק את הפילגש החוצה ובני בנימין אונסים אותה כל הלילה ועם שחר היא מתמוטטת ומתה. בבוקר מוצא אותה ה'לוי' מוטלת מתה הוא מבתר את גופה לשנים-עשר חלקים ושולח אותם לכל שבטי ישראל. השבטים דרשו לקבל לידם את האנסים וכשלא נענו, יצאו למלחמה על שבט בנימין השמידו את כולו למעט שש מאות גברים. כשהבינו שהגזימו, שכך ייכחד שבט שלם, אותם זקני השבטים שנשבעו שלא יתנו את בנותיהם להינשא לבני שבט בנימין הגו רעיון מדהים: בנות ישראל תלבשנה לבן ותצאנה לרקוד בכרמים. לבני בנימין אמרו שיסתתרו בכרמים ויחטפו לעצמם אישה. כך אירע, ושבט בנימין ניצל. ועל כך אמר רבן שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים לישראל כט'ו באב ויום כיפור". ט'ו באב איבד לאורך השנים מחשיבותו אבל לא מסמליותו, כי ט'ו באב הצמיד מלחמת אחים שהייתה לחורבן, למשתה והילולה גדולים, וכל זאת דרך העלאת סיפור שאירע שנים רבות לפני חורבן הבית בט' באב, והצמיד תאריכים את ט' באב, וכעבור שבוע ט'ו באב, כפי שלמדנו בנעורינו לומר 'אחדות הניגודים'. קיום יום הזיכרון ומעבר ליום שמחה!

אחרי שנים באתי שוב לשיחת קיבוץ. באנו כדי לתת כבוד ולהביע הערכה לכל החברים הרבים הנושאים בתפקידים המאפשרים את חיי הקיבוץ שלנו. נדהמנו לראות עד לאן הגיעה הריכוזיות בחיינו. המזכירות מגישות לנו את פעילויות האגפים. ואיפה הם נמצאים? בשיחה! האם לא נכון לתת כבוד והערכה (כמו 'פעם') לאותם החברים הנושאים בעול שיספרו בעצמם לקיבוץ על פעילות האגף עליו הם ממונים? שלא יהוו רק מקום לביקורת המוטחת בהם בדרכים או בחד"א, אלא לעמוד בעצמם מול הקיבוץ ולהציג ולהסביר? ולקבל סימפטיה? לא יכולתי להבין למה נוהגים כך, לפני שקמתי לומר זאת בקולי, החלטתי לקום וללכת. מה קרה לנו, מה זאת הריכוזיות הזו ולמה?  שאלתי את מיכל ותשובתה הייתה שזה הנוהל בשנים האחרונות כדי לחסוך זמן שיחה. אולי כדאי לחשוב על כך פעם נוספת ועוד לפני שנשמע את הסיכום השנתי?

קיבלנו השבוע מחברה טובה את הדברים האלה: …"כבר בפנייה לניר עוז מתחילים להרגיש את הכאב. לאורך שני צידי הכביש עומדים אנשים עם דגלים צהובים ודגלי ישראל וחולצות של מטה החטופים. עומדים בדממה כמו השלימו עם הידיעות שהאחראי, שאינו לוקח אחריות, פוצץ שוב את השיחות. ציר פילדלפי ומעבר נצרים הם ערכים אסטרטגיים עבורו ולא הערבות ההדדית הישראלית, גם אם גורמי הביטחון סותרים את דבריו. ערלי הלב מוותרים על חייהם של המעט שעוד חיים שם…"  (סוף ציטוט)/ הודינו לה על שכתבה, היא תיארה וביטאה היטב את רחשי הלב ודעותיהם של רבים מאוד.
ושני דברים משמחים לסיום:
1. ברכות ואיחולי הצלחה  לנכדינו ונינותינו בפתיחת שנת הלימודים תשפ"ה, בתקווה גדולה שתבוא עליכם ועלינו לטובה!   לנינה שתגיע השנה לבית תינוקות , לקרני שלפעוטון, ליהלי בגן זית, לתומר בכיתה ב', לשני ב-ג', לתומי בכיתה ה', לרומי ב- ו' , ללי בכיתה ח', לגלי ב- ט', לניר בכיתה י"א, לאן, לליאן ויהב במכללה, ולקרין. ואחרונים אחרונים לשהם, ספיר, ורעיה בעבודת החינוך המפרכת. ולא שכחנו את מאי המתגייסת לצ.ה.ל! לכולכם שנה מוצלחת!!!
ו- 2 מיוחד למור בניכר: במשחק הראשון ב'לאומית', בין הפועל תל-אביב לבין ראשון לציון, בדקה ה- 86 'ראשון' הבקיעה גול וניצחה 2:1 , ממש שמחתי!!

הספריה מחכה לתלמידים. צילום: רעיה

"שבועטוב"!

"שבועטוב" (651)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

24.8.24   כ' אב תשפ"ד

 קראתי ש -63% מתושבי המדינה תומכים בהחזרת החטופים מיד…חשבתי שהרבה יותר, חשבתי ש- 100%. מאכזב!

ירדתי מבריכת השחייה לאחר מפגן השירה המקומי בקול אדיר ובווליום גבוה. לטעמי, שירים, ברובם, הם ביטוי לאינטימיות שנוצרת בינם לבין שומעם,  לרגעים שקטים נוגעים בנשמה, ולפעמים סוערים ואני מתכוון לזמר ולא לטכנאי הקול, השירים לפעמים רומנטיים, ליריים, תמיד מכוונים ללב המאזין. נדמה היה לי שזו הייתה תחרות של מי ישיר "יותר חזק- יותר גבוה – יותר רחוק". כשהבעתי את דעתי אמרו לי: אתה מפעם!  רציתי לומר עוד, שלא נראה לי למכור לחברים מזון בערבי קיבוץ ,אבל כבר הייתה לי התשובה מראש: אתה מפעם!

עם נתן יונתן

הגעתי הביתה וצפיתי בתוכנית שהוקדשה למשורר נתן יונתן, עבדתי איתו 18 שנה ב"ספריית פועלים" וזו הזדמנות לספר קצת על כך. 'האיש ההוא' היה אדם חם, נחמד וחביב, חבר טוב ותומך, 'האיש ההוא' היה איש צוות מעולה. כולנו אהבנו אותו בשל אישיותו, בשל דמותו ובלוריתו וכמובן, שיריו. התוכנית עליו בטלוויזיה, לכאורה סיפרה את תולדות חייו, מ"השומר הצעיר", דרך חייו בקיבוץ שריד וסופם הלא טוב, על היותו משורר מתוסכל שלא נכנס לרשימת המשוררים הרציניים דוגמת נתן זך או יהודה עמיחי, התוכנית נתנה תמונה חלקית מאוד של חייו, גרמה לדמותו עוול בהופכה אותו לנסיך היגון והשכול ולא סיפרה כלל שהיה  אדם חם, שמח, לבבי, אדם אוהב אדם שתענוג היה להיות בחברתו. היכרנו לאחר שבנו ליאור נהרג במלחמת יום הכיפורים וכבר באחת השיחות הראשונות בינינו סיפר לי על האירוע הנורא ששינה את חייו. בתקופה זו הבאתי אותו לקיבוץ לערב ספרותי (פעם היו ערבים כאלה) וחדר האוכל היה מפוצץ מאדם. התוכנית לא התייחסה לשלושה דברים משמעותיים בחייו: עבודתו במשך 35 שנים ב'ספרית פועלים', על עומק יחסיו עם בנו הצעיר שנותר ועל היותו אדם פוליטי. אני מודה, שיחסינו האישיים הועמו מעט בסוף תקופת עבודתו. ולמה? בתנועה הוחלט שב-'ספרית פועלים' יעבדו רק חברי קיבוצים למעט איש ייצור הספרים. בזמני עבדו חברים מלהבות הבשן, שריד, מזרע, מרחביה, עין השופט, עין החורש, גן שמואל, בית אלפא, הזורע ומשמר העמק- ברטה חזן, והייתה הרמוניה ושותפות נהדרת בינינו. לא רק מות ליאור שינה את חייו, גם נישואיו השניים. כשהעניינים בשריד הסתבכו (נרמז בכתבה) ונתן עזב את הקיבוץ, זימנתי אותו, כרכז המערכת, לשיחה ואמרתי לו שאם כבר אינו חבר קיבוץ, דרכנו צריכות להיפרד (השקפה מפעם). הוא כעס מאוד ואמר: "עזבתי את הקיבוץ אבל נשארתי איש תנועה ולכן אין סיבה שאפסיק את עבודתי" הוא הלך למזכיר התנועה ולרכז ו. ביקורת והם המציאו לו סטטוס: "חבר תנועה"! ופסקו שימשיך לעבוד כרגיל. ואז התעוררה שאלת גובה המשכורת ומכאן החלה ההתדרדרות ביחסים. כי כל העובדים היו פעילי תנועה, כלומר על חשבון מכסת ימי עבודה שהקיבוצים מסרו לתנועה (הסדר מפעם). ואז…העניינים הסתבכו עד שהגענו לבית משפט לעבודה בו עמדנו, זה מול זה. בית המשפט פסק לטובתנו וזה העכיר את היחסים עוד יותר. אמרתי לו לפני המשפט: "לא משנה מה יוחלט אני תמיד אוהב אותך ואזכור את השותפות הגדולה שהייתה בינינו". אסכם כך: אני מאוד אוהב את אישיותו החמה, אני מאוד אוהב את שיריו, אני מקשיב לשירים ברדיו ומיד מזהה את שיריו, על מדפינו נמצא אוסף כל שיריו. כשאיש כבר לא יזכור אותו, שיריו עוד יושרו וינציחו אותו לעד. וזה מה שרצה.                                                    

 מור, נכד יקר בניכר, רחוק גאוגרפית אך קרוב מאוד ללבנו ביקש שאספר כל שבוע על משחק מיוחד שראיתי בטלוויזיה, אז בשמחה: במוצ"ש ראיתי עד 01.00 משחק כדורגל בין שתי קבוצות ברזילאיות: פלמיירס מול סאו- פאולו. צפיתי בו והייתי מרותק. הייתה לי הרגשה שאני נמצא במופע מחול. בתנועות הגוף, בגמישות ובתיאום הקבוצתי. כדורגל שכולו טכניקה גאונית עם הכדור, ולא עם גוף היריב, כמו  זה האירופאי.  היה עונג גדול. עובדה שלא נרדמתי!                                          

תום בדמות ׳נתנאל׳- מתוך ״הגינה של תמרי״ בחינוכית כאן 11

ולענייני משפחה: אנחנו רוצים לברך את תומי על סיום הצילומים עבור הסדרה הראשונה לטלוויזיה בה הוא משתתף וממנו אני יודע שזה לא היה פשוט. חודש ימים, שעות על שעות ולימוד טקסטים בעל פה. מאחלים לך שבסדרות/סרטים שעוד בטח יבואו, יהיה לך יותר קל, כי יהיה יותר מוכר. שמחים אתך וגאים בך.

תימור בן יקר שלנו, מברכים אותך ביום הולדתך מכל הלב, אמנם אתה לא חי אתנו בקיבוץ אבל אתה בן קרוב ביותר ודואג. הטלפונים כמעט כל יום והניסיון המוצלח לשתף אותנו בחייכם – כשמן לעצמותינו, והקשר סביב 'שבועטוב'…  מאחלים לך שתמשיך בדרכך בהצלחה, הרבה בריאות לכל משפחתך שמחה והמון אושר!

רעותי חביבתנו, ברכות חמות גם לך הרבה שמחה, נחת, אושר ובריאות ביום הולדתך. אנחנו שמחים מאוד שאת איתנו ושהבאת לנו גם את נינה.         
אוהבים אותך מאוד ומאחלים לך רק טוב! אנחנו תמיד איתך!

"שבועטוב"!

"שבועטוב"(650)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

17.8.24  כ' אב תשפ"ד

אנחנו בפתחו של ספר "דברים", שהוא החומש החמישי שמתחיל ב:  מונולוג אדיר של משה הקשיש לפני מותו, לפני הכניסה לארץ. "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר". משה משחזר את כל התלאות שעברו במדבר במשך ארבעים שנה ומציין את אלה שעברו את כל המסע הזה, שעבורם הוא כישלון כי הם, דור המדבר, כולל הוא עצמו, לא יגיעו ליעד, ולא יכנסו לארץ. נאום-צוואה זה נועד לדור הבנים, שישמע ויפנים את הסיפור, את כל הטעויות הכישלונות וההישגים כדי לרשת ולזכור את מעשי הדור בגאווה. נאומו מאיר לנו את השינוי הגדול שחל במשה שהחל את דרכו כאיש כבד פה וכבד לשון, "לא  איש דברים אנוכי" ועד לנואם גדול שמדבר ומספר לכל העם את קורותיו. נראה שהדבר היחיד אותו הוא מסתיר הוא את כאבו האישי. משה כדרך הזקנים (כן, גם אני כבר נכלל ברשימה)  שזוכרים היטב מה היה בעברם הרחוק, אך אינם זוכרים כמה פעמים כבר סיפרו עליו. אז מי אנחנו שלא נתייחס בכבוד לסיפורו המופלא של העם שלנו אפילו אם לא פעם נתקשה להבין מי המדבר: הנביא, האלוהים או העם עצמו. סיימנו את המסע הגדול ואנחנו לפני הכניסה/ הכיבוש של הארץ. אסכם בקצרה מה קראנו, מה אירע עד שהגענו אל גבול הארץ המובטחת. התחלנו בספר 'בראשית' בבריאת העולם, אדם וחוה, קין והבל, נח  ואברהם שב'לך לך' הלך אל הארץ שהובטחה לו, יצחק ויעקב, יוסף ואחיו שהיו ל'עברים' כשירדו מצריימה והפכו לעם עבדים. בספר 'שמות' חלו השחרור מעבדות בהובלת משה, יציאת מצריים, קבלת התורה, בניית ונוהלי העבודה במשכן בספר 'ויקרא', וארבעים שנה במדבר בספר  'במדבר' עד שהגיעו לכניסה לארץ. ואמשיך באירועים: יהושע מתחיל במלחמות עקובות בדם לכיבוש הארץ. הכולל להרוג, לשרוף, לבזוז ולגרש ואם להיות אקטואלי –  ברוח זו – יש הרואים בימים אלה ממש הזדמנות להתיישב בעזה ובנותיה, ורואים בכך את המשך המורשת של הימים ההם שהתחילה ב – 1272 לספירה כשנכבשה יריחו. אלוהים ציווה את יהושע לעבור את הירדן  ולקיים את ההבטחות: 1. כל מקום בו ידרכו בני ישראל- יהיה שלהם.  2. אף אדם לא יערער אחרי מעשי יהושע ו- 3. הוא שרטט ליהושע את גבולות הארץ: בדרום- מדבר צין, בצפון ובמזרח- נהר פרת ובמערב- ים תיכון. כדאי לדעת על מה הכהניסטים מסתמכים.

ט' באב. כמה מילים על היום הזה: 1. בית המקדש הראשון נחרב בשל עבודה זרה, שפיכות דמים ושנאת חינם. הבית השני נחרב בשל שנאת חינם.   (הגדרה: כל שנאה שאינה מותרת בהלכה היא שנאת חינם). 2. אומרים שהרציחות ב'בית ראשון' היו רציחות רגילות, ואילו ב'בית שני' היו רציחות שבהיתר. כאלה היו הרציחות במאבק בין הצדוקים והפרושים. במיוחד בקרב הפרושים החשדניים. 3. מדוע ט' באב מחזיק כבר יותר מאלפיים שנה? יש האומרים שבזכות הצום המבדיל בין הכלל לפרט. הצום הוא אישי. כל אחד בפני עצמו מציין את היום, כל אחד חש בו על גופו שלו וכך, הדגש האישי המשותף לרבים, עובר מדור לדור. (כך בכל הצומות, לדעתי, ההבדל בין ט' באב לצום גדליה הוא בכמות הצמים) מדוע מבכים ומהו ייחודו של יום זה? כי כל המעשים הנוראים שקרו לעמנו נעשו בידי זרים, בידי גויים (נבוכדנצר בבית ראשון וטיטוס והרומאים בבית שני ואפשר להמשיך עד השביעי באוקטובר) ואילו את ט' באב, חורבן בית שני עשינו בעצמנו לעצמנו.

צילום: רעיה

מחר נקום לשבוע חדש, ליום חדש, ליום הולדתו של תימור שלנו.

"שבועטוב"!

"שבועטוב" (649)

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

10.8.24   ו' אב תשפ"ד

צילום: רעיה

שתי 'פרשות' היו לנו השבוע: "מטות" ו"מסעי" שהן סוגרות את ספר "במדבר" ולמעשה את סיפור בני ישראל במדבר בואך הכניסה לארץ. הספר הבעל"ט "דברים" הוא נאום צוואה ארוך של משה. יש בפרשות הללו הרבה 'אלמנטים', כמו שאומרים היום בעברית, ומתוכם אעסוק בסוגיית הצבא. לקראת היציאה למלחמת הנקם במדיינים צריך היה לארגן לוחמים, להקים צבא. משה מצווה על כל שבט לגייס מכסה בת אלף אנשים למלחמה. מכך אנו לומדים שלא היה צבא קבע מקצועי, לא היו גנרלים שהמלחמה היא מקצועם. לכל מלחמה נערך גיוס מלא או חלקי של צעירים לצאת למלחמה. אותם צעירים שסיכנו את חייהם יכלו לצאת ברכוש גדול מהמלחמות. הלקיחה בשבי, השלל והביזה יכלו לבסס לצעיר את כל חייו. זו הייתה הסיבה לכך שהשמידו את מחנות האויב, הרגו את כול הגברים ולא לקחו שבויים. הכל, כדי לזכות ברכוש הנטוש שכלל נשים צעירות, עבדים, עדרי צאן, שטחי אדמה וכמובן, כסף וזהב. זה היה המנוע של הצעירים האלה להתגייס לצבא הזמני המוקם לצורך המלחמה המסויימת. מעניין שבני השבטים ראובן, גד וחצי מנשה החליטו להתיישב מחוץ לגבולות הארץ בעבר הירדן, שכבר נכבשה קודם לכן במלחמת נקם במדיינים והם ניסו שלא לשלוח את אנשיהם למלחמה , אך משה מכריח אותם ואומר להם : "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" בקיצור:  אין מיוחסים ואין משתמטים, יש שוויון בנטל!" לצבא הזה קראו "צבא העם". השיעור של משה ב"סולידריות לאומית" הצליח. גם צה"ל, למעשה, הוא צבא העם, "צבא ההגנה לישראל"! כי כל צעיר בן 18 שנים חייב בגיוס לצבא על פי חוק. צבא, כידוע, הוא נטל עד שהופך, למשרת בו, לנכס, נכס שמלווה אותך כל החיים. אבל האם באמת קיים שיוויון בנטל? כולנו חיים את אי השיוויון הזה יום-יום. ואני מתכוון במפורש לסיפור הארוך והכואב המלווה את אזרחי המדינה שנים רבות והוא גיוס של אלה המאמינים שמי שמגן ומציל את המדינה זה לא הצבא, אלא התורה, בקיצור: החרדים! הגעתי למסקנה שהמסחרה על גיוסם צריכה להיפסק. הבקשות, הפניות, התחינות לרבנים, יצירת הסדרים מגוחכים ו'הסכמות'. עבר זמנם! הפתרון היחיד שנותר הוא הפרדת הדת מהמדינה ועל כך צריך "לצאת לרחובות", רק כך אפשר יהיה לקיים את "השיוויון בנטל". יש לי חבר שכבר תקופה ארוכה אומר זאת בכל הזדמנות, והיום, אני כותב זאת. אין פתרון אחר שיהפוך אותנו למדינה בה כולנו נהיה שווים לשאת בנטל הביטחון הקיומי שלנו.                                                  
ומשהו אישי: השבועיים של האולימפיאדה הם מהשבועות בהם ההנאה בצפייה בה מעבירה את זמני וגורמת 'להתעלות' על הרוע השוטף והזורם בחיים. ואז.. אתה נזכר שוב בחטופים והכל מתגמד…                               
 "שבועטוב"!