שבועטוב

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

12.7.25   כ"ג תמוז תשפ"ה

בעקבות ההצבעות על 'פרנסה ועבודה'.
אומרים שאין לנו מושג ב'כלכלה מודרנית' ולכן אנחנו, מרבית הוותיקים, 'שמרנים' ומתנגדים לצעדים הרצויים/הכרחיים ל'קיומנו', שלדעתי הם מובילים לשכר דיפרנציאלי תוך שנה/שלוש/חמש שנים ומשם להפעלת ה'תקנון הרדום'. לא מעריכים, אפילו מזלזלים בתפיסה המיושנת המדברת בשפת הערכים  ולא בשפת הכסף ומבטלים אותה. (אני מעריך שסופן של ההצבעות יהיה כמו ביצוע ההחלטות על האוכל או האורווה. יכול להיות שיימצא תקציב לעריכת התמחור, אבל לא תהיה היכולת לעמוד פא"פ מול החברים/ות אחר כך) אולי אני לא מבין מספיק בכלכלה אבל אני מבין בבני אדם, כי במשך כל חיי עבודותיי ועיסוקי היו עם בני אדם. ואני מבין היטב את משמעות 'המוטיבציה' האישית כמניע מרכזי ולאן היא מכוונת. יתכן וייאמר, שבמקום להתעסק ברציונל אני עוסק ברגשות. החלטות ה'תימחור' מטשטשות את המטרות הגדולות של אורח חיינו בקיבוץ, ובוודאי שאינן תורמות לחיזוקו אלא מוכיחות, כמה חסר לנו החינוך לקיבוץ וערכיו, כמה חסרה לנו האהבה לקיבוץ, ה"לתת ולא (רק) לקחת", "להתנדב ולא להתחשבן", "ראיית הכלל ולא רק עצמי, משפחתי ודירתי". כמה זה חסר, לחלק ההולך וגדל כמותית בינינו, שכולל חלק מבני הקיבוץ שרוצים לחיות על אדמה עליה גדלו, אבל באופן  אחר. אני מצטט: "עוד לא מאוחר, אמר יודקס, הברירה בידינו/כם". קראתי ספר נפלא ששמו "סטונר" מאת ג'ון ויליאמס, סופר אמריקאי ומצאתי בסופו את השורות הבאות שבהחלט משקפות את יחסינו לקיבוץ, למפעל חיינו:

" … הוא עשה את מה שהוא רצה לעשות, היה לו רגש כלפי מה שעשה והייתה לו מודעות לחשיבות הדבר. האהבה של אדם לדבר שהוא עושה היא העניין המשמעותי. כי אם אתה אוהב משהו, בסופו של דבר תבין אותו, ואם תבין אותו… תאהב אותו יותר. היעדרה של אהבה כזאת הופכת את החיים לרעים."
מי אני ש'אטיף' לאהוב ולהעריך יותר את הקיבוץ, את נכסיו הערכיים, לשמור ולהאמין בלב שלם ברעיון, להיות מוכנים בלב שלם לוויתורים אישיים בשביל משהו כללי, לטפח חברות טובה, ליצור ביחד חיים עם משמעות לדורות הבאים. הכל, כמובן, רק אם יהיה רצון ואמונה. ואולי? אולי כל מה שכתבתי הוא בסה"כ הסבר למניעים שלי ושל מושקו בעשיית הסרטים על מה שהיה פה "פעם"? אני מניח שלא נוזמן לפודקאסט, או לפגישות והסברים עם ילדים/נערים/ חיילים/ נקלטים, וסתם חברים שרוצים לדעת ('לא מספיק אטרקטיבי'). אחד מתפקידי הקשיש המאמין בדרכו הנכונה, הוא להשאיר מורשת כדי לבנות את העתיד.

בשעות אחר הצהריים של יום לוהט של קיץ 1955, נקראתי לעזור בהמלטה קשה ברפת. כשלא עלה בידינו הדבר וכרכז הרפת, צלצלתי בטלפון היחיד שהיה אז ב'דואר', לווטרינר שלנו, דר' סירוטינסקי וביקשתי שיגיע מהר. בסופו של דבר ההמלטה צלחה ונולדה עגלה אדומה לגמרי. "מזל טוב לכם! עגלה אדומה, תהיה פרה אדומה", אמר, ש"היא אבי אבות הטהרה ביהדות, בתנ"ך, שיהיו לכם רק ימים טובים". "מה הסיפור? שאלתי. כידוע לא למדנו הרבה תנ"ך במוסד בזמנים ההם, ואז שמעתי לראשונה שיש פרשה שקוראים מדי שבוע, וקוראים לה "פרשת השבוע" והשבוע, כך אמר, בדיוק עוסקים בפרשה, פרשת "חוקת", בנושאי טומאה וטהרה: "אבות הטומאה", אמר, "הוא המוות ואבות הטהרה הוא אפרה של פרה אדומה שהשתמשו בו לטיהור המשכן".   אולי לא הייתי מספיק מרוכז כדי להקשיב לד"ר, ולהטמיע. שאלתי את אבא מה הסיפור, ואבא שידע הכל הסביר-סיפר לי, שכתוב, שאת הפרה האדומה שורפים ובאפרה מטהרים. ולסוף הסיפור, כעבור יומיים ניגשתי לכלוב הברזל בו שהתה העגלה האדומה ולפתע ראיתי על המצח שלה קבוצת שיער לבנה. בביקור השבועי של הוטרינר הראיתי לו את זה והוא סיכם: "לא הצלחנו, אבל כמעט הצלחנו"! אגב, אותו וטרינר, ד"ר סירוטינסקי, לקח אותי ואת אדם, במכוניתו, למשחק הכדורגל הבלתי נשכח, ישראל – ברית המועצות באיצטדיון רמת גן ב-31 ליולי  1956, תאריך בלתי נשכח, למוקדמות לאולימפיאדת מלבורן. סיפור זה אינו כתוב בפרשה.

השבוע ציינו יום הולדת 15 שנים לגלי. בתקופה בה  החטופים עדיין חטופים, ואין שקט ורוגע לנשמה. אבל לא ימנע מאתנו מלשלוח ברכות חמות ואיחולים ליום הולדת שיהיה פינת שמחה ל'חתן' עצמו, להוריו קרן ושיר, לאחותו רומי לאחיו שני ולמשפחה הרחבה שלנו. מאחלים לך שכל משאלותיך יתממשו, ונחת, שמחה ואושר לכולם.
אוהבים אותך מאוד, הסבים שלך.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

5.7.25   ט' תמוז תשפ"ה

החברה הישראלית מצויה במחלוקות קשות, כמו על המלחמה בעזה ושחרור החטופים, כמו קידום המהפך המשפטי/משטרי, חוק הגיוס ועוד מחלוקות, שיצרו שני מחנות גדולים בעם (כחצי עם) מחנה השלטון מול מחנה העם, התגלו תופעות של שנאה, של תיעוב והכל תחת הסיסמה: אחדות העם!

תראו למה מביאה מחלוקת. אנחנו מכירים שני סוגי מחלוקות בדברי ימי עמנו. האחת קשורה ל'פרשת קורח' ועדתו, כשה״מרד״ נגד מנהיגותם של משה ואהרון, נחשב בעיני רבים כמחלוקת הרסנית , המוגדרת כמחלוקת 'שלא לשם שמיים' והשנייה המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי המכונה מחלוקת 'לשם שמיים'. ההבדל הוא כמובן בדרך בה יש לנהל מחלוקות האם בדרך של כללי נימוס, דיבור ראוי, הקשבה, סובלנות, כיבוד הדעה האחרת. מול הגישה : "אני אמרתי", "רק כך", "עד כאן", המביאה עד לנקיטה בחרם/החרמה. זה סוג מחלוקת שאינה בת גישור, או כמו שנאמר בתורתנו שאינה 'לשם שמיים'. אחת הדוגמאות בתולדות עם ישראל, ויש הרבה היא המחלוקת  שהחלה "לשם שמיים" ונסתיימה "שלא לשם שמיים", והביאה לתנועת "הקראים"– זרם שממש התנתק מהיהדות על גווניה, שאינו מקבל שום סמכות רבנית ולא את פרשנות חז"ל (תורה שבעל-פה) ומחויבים רק לפרשנות משלהם בלבד דברי המקרא (המכונה: תורה שבכתב). מתוך כך הפכו את השבת ליום קודר, ללא אור ושמחה. הנשים לא מדליקות נרות שבת ואין מאירים ומחממים את הבתים בשבת. יושבים בחושך ואוכלים מאכלים קרים, אינם בוצעים את הלחם מחשש עשיית מלאכה. אינם מציעים את המיטה ואינם מקיימים יחסי אישות. הקראים הקיצוניים מפרשים ש"אסור שאש של יהודי תבער בשבת אפילו הודלקה מבעוד יום. כי אלה הם מצוות 'דברי המקרא' (תורה שבכתב). זו דוגמה מאוד קיצונית למחלוקת, המחלוקות שהיו לנו ביחס ל'ברית המועצות', או 'ההתנגדות ל'בחינות בגרות' בשעתו, ההתנגדות לעבודה שכירה וכד', התנהלו בנוסח מחלוקות 'לשם שמיים'. אבל גם במקומנו קיימות מחלוקות 'על-סף', כשאני רואה ומקשיב, למשל, לדיונים בשיחה על 'פרנסה ועבודה',  שבהן נשמעים ביטויים קשים כלפי הצד ׳שכנגד'. ביטויים, שלפני שנים לא היינו סובלים אותם ומגיבים עליהם. נדמה לי שאין הקשבה ופתיחות, שזו כבר מחלוקת 'שאינה לשם שמיים' זו מלחמת אינטרסים (אישיים) מנוגדים. כשיש מחלוקות קשות מרבים לדבר על "אחדות"! שפירושה גם ויתורים ופשרות וכשאין נכונות כזו, משמע, רוצים שליטה מוחלטת! לשלוט! כך זה בניהול מחלוקות קטנות וחמור מזה במחלוקות הגדולות הלאומיות. אבל, בחיים, אין ברירה, מחלוקות צריך לדעת ליישב.

השבוע, ספיר נכדנו מס' 5 יצא לראות עולם. ספיר, אחרי מכינה וחצי, אחרי שירות בצבא, שירות בקבע  ושנתיים 'בית' בהן עבד/עסק בחינוך של חניכי י"א-י"ב ב"שומריה", והוא רגע לפני תחילת לימודיו. זו דוגמה חיובית לכל בן קיבוץ, שילוב בין המחויבות הקיבוצית לרצון האישי. תלווה אותך ברכתנו ואיחולנו שתגלה עולמות, שתראה דברים, תספוג חוויות, תכיר אנשים אחרים, תקשיב לבני האדם, לשירתם ולתופעות הטבע, ותיהנה ככל שתוכל בתקופה הקצרה שקבעת לך. ברכתנו, מוכרת לך מהשלט הניצב בכל שער בסיס צבאי (כך היה בזמננו): "צאתך לשלום ובואך בשלום"!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על היש  –  נבין יותר שיש על מה".

28.6.25   ב' תמוז תשפ"ה

שלחה לי מיכל שמאי (בערב שבת ה- 21.6 ):
נמאס לי להיות 'עם כלביא'! רוצה להיות 'עם כלביאה' המגנה על גוריה ולא אברהם שהיה מוכן להקריב את בנו. הייתי רוצה להיות האיל שיוצא מביו השיחים ומונע את הקורבן ונאבקת עם אברהם שרצה להקריבו "במקום".   הייתי רוצה להיות היונה שמשקשקת בכנפיה ודורשת שלום. תאמרו לי שאני תמימה? לא! אני פשוט מפרידה בין מלחמות לצורך הגנה לבין מלחמות שממשיכים בהן ללא צורך… ראה עזה, ומקווה שלא יתפתח כך עם איראן.  מתגעגעת לבן גוריון (לא הייתי מפאיניקית), לרבין (לא הייתי מ"אחדות העבודה") ואפילו למשה דיין ( שגנב עתיקות אבל לא את ההווה והעתיד של כולנו). שבת שקטה בה יימשך המאבק להחזרת החטופים ולסיום בעזה. עד כאן דברי מיכל. ככלל, מי שרוצה שאפרסם במסגרת זו מה שכתב, שישלח!

ולפרשת השבוע פרשת "קורח".  "ויקח  קורח בן יצהר בן קהת בן לוי (השבט) ודותן ואבירם בני אליאב בני ראובן (השבט) ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו אליהם. רב לכם – כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל אדוני". במילים אחרות הם תובעים "דמוקרטיה"! ומתריסים: "מי בחר בך להיות מנהיג , ומי בחר בך להיות כהן גדול ומי בחר בכוהנים לעשות את עבודת הקודש?  משה לא מצליח להרגיע אותם ואלוהים בא לעזרתו פוער את פי האדמה שבולעת אותם. לפעמים אני חושב מה היה קורה לעם ישראל אם המרד של קורח ועדתו היה מצליח, ומשה ואהרון היו מודחים. דבר אחד אני משער שהיה קורה, עם ישראל היה עושה יו-טרן וחוזר למצריים לדגה, לבשר ולקישואים. נחשוב רגע למה חסר לקורח ה'שלטון'?, הוא היה איש עשיר (שהתעשר, כשיוסף נתן לו את המפתחות למחסני התבואה של מצריים). הוא התקשה להשלים שמשה לא כיבד אותו, ה'טייקון'!, ולא נתן לו חלק בניהול המסע במדבר . ולמה הוא היה צריך את ה'כבוד' הזה? איש חכם היה קורח, הוא היה האדם הראשון שניסה לחבר בין הון ושלטון, שמשמעו הוא ש'בעל המאה הוא גם בעל הדעה'. זה לא ניתן לו, כי, משה, היה מספיק חכם כדי למנוע זאת ובעזרת 'אלוהים' חיסל אותו, את אנשיו ואת רעיונותיו.

ביקשתי מרעיה שיר מתאים לימינו אלה, למדינה שלנו, והיא הציעה לי שיר שכתב עלי מוהר:    
עוד לא הגענו
קוראים לך היפה והנשכחת,  שרים לך לפעמים ועוד איך
יושב לי על חופך אל מול המים, רוצה לשמוח בך לא לאבדך.
עליך אני שר אם טוב או רע לי, ונחמה למצוא לך – מנסה.
ובך אני נשאר את יחידה לי, כי אין לי, אין אחרת במקומך.
בים החדשות את נעלמת, קשה להכירך בין גל לגל.
פנייך מתעוותים בטלוויזיה, ברדיו, ברחוב ובקהל.
בלהט וחמה את משתרכת, וריב עיקש נועץ בך להבו
ועם אשר התחיל ללכת עדיין לא יודע אם יבוא.
לא, עוד לא הגענו, לפעמים קשה קצת להזיז,
לא, עוד לא הגענו, בואו ננסה, בואו נעיז.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

21.6.25   כ"ה סיון תשפ"ה

השם של המלחמה באירן הוא: "עם כלביא" והמשך המשפט "יקום, וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף, ודם חללים ישתה". להלן שני פירושים: רש"י אומר "שהכוונה היא שמשה לא ימות לפני שימותו מלכי מדיין במלחמה". אני פניתי לפירוש של"ג, סבי, והוא מפרש וממשיל: 1. "העם הזה יקום על אויביו כלביא הקם מרבצו לטרוף טרף. 2. עם ישראל לא ישוב מן המלחמה עד אשר יכניע את אויביו וישמידם" וסבא שלי מוסיף, שהמשל השני עולה על הראשון בתיאור גדולת עם ישראל.

פרשת "בהעלותך" מתארת את תחילת המסע של בני ישראל במדבר, מקבלת התורה בהר סיני אל ארץ ישראל. "וידבר אדוני אל משה לאמור, דבר עם אהרון ואמרת אליו: בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות". מדוע הפך המספר שבע למספר החשוב ביותר בתורה ויותר מכך בחיי העם היהודי? התשובה כמובן תהיה לציון שבעה ימים בשבוע, אבל קיימת עוד גרסה: כדי להקל על בני ישראל את הזיכרון ולשלב את המספר שבע- שאותו זכר העם מסיפור הבריאה, וברבים ממועדי היהדות. נמנה אותם: שבעת ימי השבוע, שבעת קני המנורה, שבעת ימי חג הפסח וחג סוכות, שבע שנים לשמיטה, שבעה כוכבי לכת, שבעה נקיים, שבעת המינים, יושבים 'שבעה' באבל ושבע יפול צדיק וקם. בפרשה זו גם נבחן זיכרונו הקולקטיבי של העם ומה הוא זוכר? את מתן תורה?, את הניסים? את מכות מצרים? את מרכבות פרעה הרודפות אחריו? לא ולא, הוא זוכר את האוכל! כשמשה אומר לעם: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים!" העם מתלונן ואומר לו: "מי יאכילנו בשר, זכרנו את הדגה, את הקישואים, את האבטיחים, את הבצלים ואת השומים". ומה יש לנו מ(כל אלה) במסע הזה שאתה מוביל אותנו?

אני לא יכול שלא להתייחס למלחמה שפקדה אותנו ושינתה את מרכז העניין. לא עוד החטופים, כן למלחמה באירן. וזה נורא בעיניי. לא אתייחס למלחמת המדינות כי בזאת אנחנו צופים כל הימים בטלוויזיה הציבורית וגם לא לפרסומי המועצה האזורית ואפילו לא להחלטות צח"י שלנו. אני רוצה להתרכז בפן המשפחתי שלנו. מקובל שיש בעיות, הילדים באים לקבל עזרה מההורים והנה עולם הפוך, אנחנו קיבלנו את עזרתם, כי לנו אין ממ"ד. הדאגה שגילו משפחות ילדינו, ההזמנה לבוא לישון אצלם, כשהם מפנים לנו את חדרם, שלקחו יוזמה וסידרו לנו ממ"ד בדירה פנויה שנעביר בה את הלילות המוזעקים, והטלפונים מרמת גן גרמו לנו להתרגש, לשמוח בהם ולהודות להם, כאן, ב'שבועטוב' על כך! זו באמת הרגשת אושר וסיפוק שילדיך עושים בשבילך,  לא תמיד זה מובן מאליו. אנחנו זכינו!!!

ולסיום ברכות חמות למור ליום הולדתו. מור הנכד, שתמיד מרים לנו את המורל ברוחו ובאופיו השמח. כבר חזרנו ואמרנו איזו שמחה גרמת לנו בשובך לארץ, עם עידן. מאחלים לך שתמשיך באיסוף חוויות היכן שתהיה, יש לך זמן עד עשרה לשלושים. ואז … שתחזור הבייתה לבנות את ביתך איתנו. כמה שאנחנו אוהבים אותך!!!

מדי שנה הייתי מקדיש מקום נרחב ל"שבוע ספר" השנה: רק צילום!!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

14.6.25   י"ח סיון תשפ"ה

פרשת השבוע "נשא" עוסקת בנזיר/ות. הנזיר הראשון והמפורסם ביותר היה שמשון הגיבור. הוא היה נזיר שידע ואהב  'לעשות חיים' ולגביו אנחנו טועים  במושג, לפחות כשמדובר בנשים. הוא היה רב-נשים. אתייחס דווקא לשתייה וההשתכרות שהפכו לפגע. הסימן הבולט של הנזירות הוא ההתרחקות מן היין. כשהנזיר מחליט להינזר מן היין עליו להתרחק  מכל דבר הרומז על היין כדי שלא יתפתה אפילו במחשבתו להיזכר ביין וזה כולל ענבים, צימוקים וחרצנים. וההשוואה באה עם המשפט "אל תרבה שיחה עם האישה", כדי להרחיק אותך מהמחשבה עליה, מרמז מדברים אפילו רחוקים ממעשה רע. ולכן הורו לנזיר להתרחק מכל סימני היין. באו חכמים ושאלו: "מדוע כתוב יין ישמח לבב אנוש? כל יהודי טוב מברך על היין בליל שבת ובמוצאי שבת, ושותה ארבע כוסות יין בליל בסדר ועד-לא-ידע בחג פורים. על שאלות אלה השיבו אבותינו: "משום שהיין הוא שליח רע, אתה שולח אותו לבטן ואילו הוא עולה לראש. בפועל, את היין הראשון שותה היהודי בברית המילה שלו וכשם שהיין מרגיעו, הוא ממשיך לרדוף אחריו כל חייו. כל פעם שאדם נזכר בצורה זו או אחרת ב'בריתו' הוא מוזג לעצמו כוס יין כדי להרגיעו. תשאלו למה בחרת דווקא לספר על נזירות מיין? ולא על שמשון והתנהלותו? כי השבוע קראתי שיח צעירים בעיתון, המשבחים את שתיית האלכוהול עד כדי תענוג ההשתכרות ויצירת התרחקות מהחיים השוטפים, וסיפרו כמה זה נפוץ היום בקרב צעירים כשגיל השתייה לשוכרה הולך ויורד. פרשת השבוע ממש מתייחסת לכך. אולי זה טוב, נעים ומעורר לשתות משקאות ממשפחת האלכוהול למינהו, הבעיה, כמו בהרבה דברים אחרים, היא המינון! ויכולת השליטה העצמית.

אני הולך לכתוב על נושא שאיננו מרבים לעסוק בו, והנושא: בית הקברות. כמעט מדי שבת רעיה עולה לבית הקברות לטפל בקברים של יקירנו. ישנם גם אנשים המתייחסים בדרך שונה לקברות בני משפחתם. בית הקברות שלנו היה והווה מקום שאפשר לומר עליו ולהתפאר שהוא מקום ל'מנוחה נכונה'. אך גם בית הקברות עובר היום שינויים הרומזים לי על 'הפרטת' המקום. ולמה אני מתכוון. ארז עצמון במסירות, ברגישות, תוך הקשבה והליכה לקראת…, כמו קבץ' לפניו או רחמים או משולם, הוא המוציא לפועל את אחזקת המקום, באחריות "גג" של המזכירים, הוא הקובע מתי מחליפים מצבות, מתי שוטפים את המצבות, מי ואיך שומרים על הנוי כדי להפוך את המקום ל"תפארת משמר העמק". המזכירים היו לאורך השנים 'אסמכתא' תומכת בפעילותו החשובה. ומה קורה היום? מאז שמיכל סיימה, החליטו המזכירים להתנער מהעיסוק בו ולהעבירו לאחריות רכזת שירותים (אגב, מאוד נעימה במו"מ). במילים אחרות, לשנות את אופיו של בית הקברות ממוסד חברתי למקום טכני. לא סתם במשך 103 שנים המזכיר היה הכתובת לטיפול רגיש בנושא המוות של חברים, הקבורה, הקשר עם המשפחה וקביעת הסדרים שנדרשים. ולמה מזכיר ? כי זה התפקיד הסמכותי, החברתי, ה'עליון' שלנו. הכרתי מזכירים שלא היו ביחסים טובים עם המשפחות, אך בבוא העת, המשפחה ישבה איתם להסדרים שנדרשו, ברוח חיובית וטובה. אני לא זוכר שהיה איזשהו דיון ציבורי בנושא בית הקברות או שידעו אותנו על העברת האחריות מהמזכירים לרכז שירותים, שהפך את המקום בו מעורבים כל כך הרבה רגשות לאירוע אירגוני בלבד, המשנה, לדעתי, את היחס למקום. והמסקנה מכך: האם המקום נפל גם הוא לקיצוצים? הרי אף אחד מהשוכנים בו לא מתלונן? למשל: לקראת 'יום הזיכרון' השנה, החלקות לא עושבו והמצבות לא נשטפו. ולאחרונה, פניתי להחליף את המצבה של הורי שהוכתמה (כל שנה הוחלפו מספר מצבות) הופנייתי, להפתעתי, על ידי ארז, לרכזת שירותים  ורק אמר לי: "אם זה בכספך אבצע מיד" התקיים סיור עם הרכזת לבדיקה בשטח, נודע לי (עוד לא אמרו לי – וכבר עבר חודש וחצי) שאישרו רק להחליף את הכתוב ולא את כל המצבה כמקובל. התביישתי. תעלו ותראו כמה מצבות מוזנחות צריך לחדש. לאן הגענו? שגם על קברי המייסדים, בניהם והחברים שחיו שאינם, על שמירת כבודם צריך לחסוך..  

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

31.5.25   ד' סיון תשפ"ה

שבעה שמות ניתנו לחג השבועות הקרויים בראשי תיבות: "חקת שבעה":
ח= חמישים, ק= קציר, ת= תורה.  ש = שבועות, ב = ביכורים, ע = עצרת,  ה = הקהל. אתייחס לארבעה מהם. חג שבועות, מציין את סיום ספירת ה'חמישים יום' ממוצאי החג הראשון של פסח ונחשב לסיום התהליך של הכנת העם לקבלת התורה. חג הקציר בו מציינים את ראשית קציר החיטה, במשך השנים נוסף דגש על 'מגילת רות' וקבלת הגרים. חג הביכורים, מסמל את הקשר של עם ישראל לבית המקדש, אליו היו מביאים את ביכורי תנובת האדמה. חג מתן תורה, מסמל את הקשר המשולש בין אלוהים, ישראל והתורה. יש האומרים שבקשר שבין אלוהים לעם ישראל, התורה משמשת כ'כתובה'.
אני רוצה לחזור ללוין קיפניס המשורר, לילדים בעיקר, משורר 'ציוני' (שאת שירו על ל"ג בעומר ציטטתי בשבוע שעבר)  הוא זה, שהפקיע בשירו "סלינו על כתפינו…", את טקס הבאת הביכורים, מפעולה דתית , לטקס הבאת הביכורים כמעשה חלוצי, ציוני, וכך שורר: 
"סלינו על כתפנו,  /  ראשינו עטורים, /  מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכורים. 
מיהודה, מיהודה, משומרון,  /  מן העמק, מן העמק והגליל – 
פנו דרך לנו, /  ביכורים אתנו, /  הך, הך, הך בתוף, חלל בחליל!.                         
שיר לילדים ומבוגרים, שארץ ישראל היא ה'גיבורה' שלו. לוין קיפניס חיבר את שירו המרדני ב- 1929. וקצת היסטוריה של החג בהתיישבות העובדת: ב- 1924 חגגו לראשונה את חג הביכורים בתהלוכה חגיגית, שלושה ישובים בעמק יזרעאל: עין חרוד, כפר יחזקאל וגבע, והזמינו את כל תושבי העמק לחגוג עימם. ההנהגה הדתית התנגדה לחילול החג בפרהסיה, וכך כתב הרב פישמן-מימון, (לימים שר הדתות הראשון): "חוגגים את חג הביכורים ושמים את חגי האומה לחגא (לאבל). את חגם הם חוגגים ואת חגינו הם מחללים…" התנגדות הדתיים נשאה פרי, כך, שב-1928 המוסדות הציוניים הפסיקו את תמיכתם בחג, וחגיגות הביכורים המאורגנות בארץ פסקו לשנה.  חג השבועות, מאז ומתמיד, היה נתון בחיפוש אחר צביונו, תוכנו ומקומו. כבר שנים שהחג אינו רק חג חקלאי כפי שחגג ה'משק המעורב' על ריבוי הענפים הששגוני. כשביכורי החקלאות הלכו והתמעטו, הבאנו תצוגה של כלים חקלאיים, ואפילו מטוס שזורק סוכריות מהאויר. לשמחת ליבנו האטרקציה בשנים האחרונות היא הנפת ביכורי התינוקות שנולדו לאורך השנה. 
ב – 4.1.1930 עבר כל הקיבוץ מעפולה למשמר העמק. ביומן הקיבוץ מאותה שנה, מצאתי כתוב תחת כותרת: חג הביכורים תר"ץ – 1930  מכתב מילדי הכיתה והגן לקק"ל. "השנה לא יכולנו לשלוח ביכורים מפני שבכל הארץ אין חגיגות. החלטנו שאנחנו, (ילדי) הכיתה והגן נוותר יומיים על החמאה ועל טיול אחד. מזה התאספה לנו לירה אחת ואנחנו שולחים לקק"ל במקום ביכורים".  והתשובה מקק"ל הגיעה: "קיבלנו את פדיון הביכורים ששלחתם בסכום לירה אחת. יודעים אנו כי אין לכם השנה (חג) ביכורים. אין השנה (חג) ביכורים לילדי העמק, כי יד זדון ורשע שולחה בהם. יודעים אנו כי במקום ביכורים שנשדדו השנה, תשיב לנו אדמתנו, אדמת ישראל, שבעתיים בשנה הבאה…"

"חג שמח" ושבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

24.5.25   כ"ו אייר תשפ"ה

השבוע אספר על שני בר כוכבא שהכרתי:                                                  
אנחנו נולדנו שבר כוכבא ההיסטורי, הוא אחד מגיבורי הציונות , דמות מופת שחיה לפני שנים רבות מאוד. הוא היה לנו דמות לחיקוי כמו טרומפלדור ואלכסנדר זייד, היה עבורנו דוגמה לגיבורי "השומר", ל'פלמחניק' אמיץ הלב. היה שר צבא מהולל, שגבר על כל הקשיים למטרה אחת: ארץ ישראל יהודית- עצמאית. בזכותו רקדנו שעות את "ר' עקיבא, ר' עקיבא, רבנו!" אביו הרוחני. לא סיפרו לנו, שהתנועה הציונית  הייתה זקוקה לדמות היסטורית אמינה ומוחשית בבואה ליישב מחדש את הארץ, ובחיפושיה אחר שורשים, בראה את דמות המצביא היהודי הגיבור שנלחם בהצלחה בכובש הרומאי והביא חופש ודרור ליהודים. בר כוכבא נהיה סמל ל'כוח צבאי יהודי'. אני נזכר שבמלחמת יום כיפור התכנסנו באיזו מחצבה, נדמה לי שרפול שהיה מפקד האוגדה דיבר והישווה את צה"ל לצבא בר כוכבא והסכמתי איתו לגמרי.
וזהו שיר אופייני ששרנו לכבודו ולזכרו המון פעמים בילדותנו ונעורינו:                       

בר כוכבא  מילים: לוין קיפניס, לחן: מרדכי זעירא (1929)

אִישׁ הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל,

בַּר-כּוֹכְבָא שְׁמוֹ.

אִישׁ צָעִיר גְּבַהּ קוֹמָה,

עֵינֵי זֹהַר לוֹ.

הוּא הָיָה גִּבּוֹר,

הוּא קָרָא לִדְרוֹר,

כָּל הָעָם אָהַב אוֹתוֹ,

זֶה הָיָה גִּבּוֹר! גִּבּוֹר!

יוֹם אֶחָד קָרָה מִקְרֶה

הָהּ, מִקְרֶה עָצוּב –

בַּר-כּוֹכְבָא נָפַל בַּשְּׁבִי

וְהוּשַׂם בַּכְּלוּב.

מַה נּוֹרָא כְּלוּב זֶה,

בּוֹ שָׁאַג אַרְיֵה!

אַךְ רָאָה אֶת בַּר כּוֹכְבָא

הִתְנַפֵּל הָאַרְיֵה! אַרְיֵה!

אַךְ דְּעוּ נָא, בַּר כּוֹכְבָא

מַה גִּבּוֹר וָעַז!

אָץ קָפַץ עַל הָאַרְיֵה

וְקַל כַּנֶּשֶׁר טָס.

עַל הַר וָגַיְא הוּא שָׁט,

וְדֶגֶל דְּרוֹר בַּיָּד,

כָּל הָעָם מָחָא לוֹ כַּף:

בַּר כּוֹכְבָא, הֵידָד!

חלפו השנים, התחלתי ללמוד תנ"ך ויהדות ושמעתי על בר כוכבא אחר, דמות שונה לחלוטין. איש דת קנאי, שבחסות האידיאולוג ר' עקיבא הביא למרד הכושל נגד הרומאים, ל"כישלון המפואר", שבו, לאחר החורבן, היהודים איבדו את עצמאותם, בית המקדש חרב, ורק מעטים נותרו בגליל. למדנו שהמסורת ההלכתית היא, שדווקא ר' עקיבא, מחדש ההלכה, קושר את עולם הקבלה לרבי שמעון בר יוחאי, (רשב"י) שהיה שותפו. והנה יש לנו כבר שני גיבורים לסיפור המרד: בר כוכבא ורשב"י. ששניהם בגיבוי ר' עקיבא, אחראים ואשמים לתוצאות. בעוד בר כוכבא הולך ונשכח, צמחו המיסטיקה ותורת הסוד, להם 'אחראי הרשב"י, שעל פי המסורת כתב את "ספר הזוהר", שהוא היסוד של תורת הקבלה, ולצידו, רק ניצב הרמטכ"ל בר כוכבא, שחז"ל זלזלו בו, יחסם אליו היה שלילי וקראו לו בר כוזיבא, לומר שהוא כיזב ואיכזב, כי הוא האחראי, שהוביל את המרד הכושל באימפריה הרומאית ולטבח המוני בעם ישראל. התנועה הציונית החזירה אותו 'לחיים' כאחד מגדולי הלוחמים של העם היהודי לעצמאות במולדתו, בארץ ישראל. התנועה הציונית חיפשה ומצאה בדמותו את הדרך איך "למות בראש זקוף, בכבוד למען…החזון החדש/ישן". (לדוגמה: המשפט הידוע של טרומפלדור: "טוב למות בעד ארצנו"). כאן, אולי, התחיל הניגוד הנמשך בין החרדים ("אגודת ישראל") לציונים. שתי אסכולות המתרחקות זו מזו: מצד אחד יורשי בר יוחאי, הרשב"י, המכונים בפי "חסידי שמים", שמצליחים לכנס מאות אלפים במירון בל"ג בעומר- יום פטירתו מדי שנה,  ומולו האסכולה של בר כוכבא 'הציוני', להקים ולקיים צבא -העם חזק להגנת המדינה הריבונית.
ואיני יכול שלא להקיש על המציאות בה אנו חיים בהקשר ל'חוק ההשתמטות'.

וברכות לשהם ליום הולדתה. לפני הברכות שלנו מוכרחים לציין את עבודתה המסורה לאורך שנים בחינוך במרחבים, בחינוך יומיומי של ילדי הקיבוץ!
לשים היום דגש על עבודה שוטפת בחינוך, בזמן שכל צעיר היום עובד במקצועו כרצונו, כשצרכי הקיבוץ לא תמיד בראש מעייניו, אז, לדעתי, יש לציין לשבח את עבודתך, מסירותך והתמודדותך כבר לא מעט שנים וזו הזדמנות לכך.
נברכך, רק בטוב ובאהבה במשפחתך, ההורים ואחיך, משפחתך הגדולה ואתנו האוהבים.
ו'אם ירצה …' – כמו שאומרים – שנזכה לעוד שמחות!
גדולה, חיבוק של אהבה מאתנו הסבים שלך.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

17.5.25   י"ט אייר תשפ"ה

פרשות השבוע "אחרי מות קדושים" נותנת לנו מספר גדול של מטבעות לשון שמשתמשים בהן בשפת יומיום והן חוזרות אין ספור פעמים בכתובים. הידוע ביותר הוא כמובן ו'אהבת לרעך כמוך' ואליו נוסיף: 'מפני שיבה תקום', והדרת פני זקן', 'לא תלך רכיל', 'לפני עיוור לא תיתן מכשול', ' לא תעשו עוול במשפט', ועוד. הפרשה דווקא נפתחת במשפטים שאינם מתחברים אלי: 'איש אימו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו'. בעשרת הדברות כתוב: "כבד את אביך ואת אימך" וכאן נאמר דבר שונה "איש את אמו ואביו תיראו". מסתבר למי שמעמיק במשפטים האלה, שכבוד ההורים הולך ונשחק עם הזמן ולכן רצוי להטיל על הילדים/ות מורא מאשר לדרוש מהם כבוד. שלמה המלך אפילו הקצין, ואמר "חוסך שבטו- שונא בנו, ואוהבו-שיחרו מוסר"! דרך חינוכית תמוהה בעיני. אחד ממורי אמר שחשיבות הפרשה הזו היא בכך: "שהיא מפרטת עשרות מצוות בכל תחומי החיים, (ועוד לפני הכניסה לארץ), ויש בה הוראות המתייחסות למשפחה, לחינוך, לחקלאות, לחגים, לכלכלה ולצדקה, כדי ליצור חברה יותר טובה מזו שהייתה במצריים, ממנה יצאנו".

בזמן האחרון אנו שומעים פעמים רבות את המילה אחריות! למשל מתכוונים לכך שהחבר יהיה האחראי למצוא את מקום עבודתו ולא כפי שמקובל היום שהקיבוץ (בשיתוף עם החבר), הוא האחראי לכך. האם זה ביטוי לסוג של משבר אמון?  "אחריות", כך חינכו אותנו מהגנון היא "לקחת אחריות על מעשיך, על סביבתך, על האחר, על הקבוצה/יחידה. והמשמעות: לשאת בעול, להתנדב, להתמודד, לא לוותר. אני במתכוון לא מדבר על הנעשה במדינתנו היקרה. אלא על עצמנו. כמו רבים בינינו שגדלו באווירה אחרת מזו של היום, רעיה הזכירה לי את ההגדרה 'מהי אחריות' של שלונסקי ב"עלילות מיקי מהו": "… אם במכנסיו של פוט
כל הכפתורים 'קפוט'
אז יידע גם גולם איש
כי העסק עסק ביש,
אך הנה כפתור אחד
על פי נס נשאר לבד,
אז עליו האחריות 
בעד מכנסיו של פוט!"
בעלילות 'מיקי מהו', זוהי מחויבותו של הכפתור, שנותר כדי ל'החזיק' את 'מכנסי פוט'. ואני שואל האם כולנו מרגישים את המחויבות, גם האישית, ל'מכנסי' הקיבוץ היקר לכולנו, או שהמחויבות היום, היא קודם כל לעצמי, למשפחתי ולמכנסי שלי? האם באמת מה שהיה קיים בעבר, בהתנהלות וחובות החברים, הכל היה מעוות ושגוי? ומהי אחריות החברים לרעיון, לשליחות? האם ישנו מקום אחר עם משמעות גדולה יותר לחייכם? (נושאים למחשבה)

יש מצבים שבהם ולא חשוב באיזו סיטואציה, תמיד נפרש על פנינו חיוך רחב מלווה בים של זיכרונות. זה קרה השבוע: יום ההולדת של בכורתנו קרין שהיא משוש חיינו, היהלום שבכתר. ..חודש מאי היה חודש סתווי בסנטיאגו דה צ'ילה, בית החולים "סנטה מריה" מקבל את רעיה בין קירותיו בחיבה גדולה. שמעל מיטתה ניצבת מריה הקדושה, "שוב אתה חוזר על סיפור לידתה… כבר יודעים בעל פה". אז לא אחזור לספר על האירוע, אחד החשובים בחיינו.
קרין, שהגיעה השבוע לגיל הגמלאות הגשימה בחייה את הדבר, שלנו, תמיד, הוא החשוב ביותר, החינוך! חינוך הדורות הבאים. כגננת, מורה, מנהלת מערכת מקומית ועד לניהול וריכוז המערכת במועצה האזורית, והסבה לנו תמיד גאווה, רגשות הזדהות והבנה: מה חשוב לה ולנו בחיים. וכל זאת עד כדי כך, שהגיע הרגע שהפכנו להיות 'ההורים של קרין'. מה נאחל לך? עוד נכדים? הם יגיעו! או שתתפני גם להשקיע בעצמך/כם? או אולי, נניח, להיזכר יותר בהורים, שגם הם צריכים אותך, שאיך שלא תביטי, הם, האוהבים הכי גדולים שלך! מאחלים לך הרבה אושר, שמחה, הגשמת חלומות ורצונות… ובריאות!  חיבוק ענק!       

השבוע חגגנו באושר רב את נישואיהם של ליאן ושחר וזו הייתה ברכתנו:
"עשרת הדיברות שבתנ"ך נכתבו על שני לוחות אבן ונקראו 'לוחות הברית'.  מה פירוש "ברית"? בני זוג שנישאים זה לזו  באים ב'ברית הנשואים'.
בעשרת הדיברות כתוב: "לא יהיה לך אלוהים אחר על פני".
(בפירוש שלי): לברית הנישואים "אנחנו בני זוג, זה הדבר החשוב ביותר לשנינו".
בעשרת הדיברות כתוב: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".  
(בפירוש שלי): לברית הנישואים": לא חפץ,  לא בית, לא כסף ולא קריירה, יעמדו בינינו".
בעשרת הדיברות כתוב: "זכור את יום השבת לקדשו". 
(בפירוש שלי): בברית הנישואים "יום המנוחה השבועי יהיה מוקדש לבן/ת הזוג! לכם ולילדים שיבואו" אבל זה גם אומר שלא נשכח את יום הנישואים ואת יום ההולדת של כל אחד מאתנו. 
בעשרת הדיברות כתוב: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך"
(בפירוש שלי): בברית הנישואים "תן גם ל"הוריך" החדשים  הרבה כבוד!      
ואוסיף: "כבד את אביך ואימך בביקורים קבועים, ביתם של  הוריכם תמיד יהיה ביתכם. החופה שאתם עומדים תחתיה מסמלת את השער לעבור בו כדי להמשיך ביחד, כדי להתחיל לממש את הברית שזה עתה כרתתם. ברית של אהבה וחברות, ברית של שוויונות, בה כל צד מחויב לצד השני, ברית של חיים משותפים ומאושרים. ברית של כבוד הדדי, וויתורים ופשרות, כנות, הבנה, הקשבה, סובלנות, הערכה, קבלה ונתינה. המפתח המשותף לכל אלה, היא האהבה! שתמיד תהיה המנוע שלכם.  תעשו את חייכם לסיפור אהבה!! 
מברכים אתכם זוג יקר ואהוב, את הוריכם ומשפחותיכם מכל הלב. 
רעיה ועמרם הסבים של ליאן

"שבועטוב"! 

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

10.5.25   י"ב אייר תשפ"ה

בשבוע שעבר זכרנו את מנחם, מנחם שלח. שלושים שנים חלפו ממותו.
מנחם חברנו הטוב. אזכיר כאן קטע מסיפור שכתבתי על ימיו הקשים.

…"היו לנו שיחות רבות על המוות ומה יהיה אחרי לכתנו. היה בינינו הסכם שמי שימות ראשון הנותר בחיים יספיד אותו. היה לנו שיח איך הלוויותנו ייראו מתוך הבור ופתאום אמר: "אני רוצה בלי הספדים בכלל". ככל שמחלתו גברה כך היה מדבר יותר על המוות הוא ידע בדיוק מה קורה בגופו. היו לנו גם הרבה התלוצצויות וצחוקים סביב הנושא. הרגשתי שחשוב לו לדבר על כך ואני ה"בריא" בינינו, עם כל האי נוחות השתתפתי בדיון וזרמתי אתו. הוא ביקש שעל מצבתו ייכתב "היסטוריון" (בסיפור  – "מדען") שאלתי אותו: "איך אדם עסיסי כמוך, יצירתי כמוך אוהב תיאטרון וקולנוע מוזיקה וספרים ובעל משפחה רחבה מתרכז רק במילה אחת "היסטוריון". ראיתי שהוא מתרגז וידעתי שאסור לו להתרגז אז העברתי את נושא השיחה אל מריוס ורגאס יוסה, סופר פרואני אהוב על שנינו ואז, לכמה רגעים חזר הלהט לפניו, תנועות הידיים, הדעתנות תוך ניתוח ופירוש הכתוב וחזר באחת להיות חזק ובריא…
אנחנו זוכרים את מנחם בגעגועים ומרבים לחשוב מה היה אומר היום.

ולפרשת השבוע "תזריע-מצורע". אחרי לידת בן זכר האישה נטמאת לשלושים ושלושה ימים. ככה כתוב. לאחר לידת בת הייתה האישה נטמאת, כפול, לשישים וששה ימים. למה קיים הבדל כה גדול בין לידת בן ללידת בת. משתמע מכך, פשוט שלא לעודד לידת בנות. ידוע שבאותה תקופה, בן היה רצוי יותר מבת ואישה שילדה בן נחשבה למי שהצליחה במילוי תפקידה ולכן היתירו לה כבר אחרי שלושים יום להכין עצמה להולדת בן נוסף. אחרי לידת בת, המשפחה הייתה צריכה לבדוק אם לידת הבת היא טעות של הטבע ולחשוב למה, מה ואיך לתקן, לכן עדיף לחכות עוד שלושים יום. הכוונה הייתה ליצור מצב של פחות הריונות לאשה יולדת בנות, כדי לצמצם את עוגמת הנפש של האב שבימינו נקרא 'אבו-אל בנאת'. וציטוט: רחל (אמנו) אמרה: "הבה לי בנים, ואם אין, מתה אנוכי". בשום מקום בתנ"ך לא תמצאו את המשפט: "הבה לי (גם) בנות!".

ולברכות: לניר ניני ליום הולדתה, משוש לבנו ושמחתנו! ואהובה עלינו כל כך! נהנים להקשיב לך, לראותך הופכת לדעתנית כל כך, ולצפות ביופייך. אנחנו מרגישים שאת איתנו בדרכך המיוחדת, של חום ואהבה שרק חיבוק יודע להסבירה. שתהיי מאושרת, שתרווי נחת עם ההורים , האחים וכל המשפחה וגם אתנו. מחבקים ואוהבים!!
וגם- ברכות על רשיון הנהיגה והצלחה בבחינה!

ולמור, מור ועידן! ברוך שובכם המיוחל כבר כמעט שנה אלינו, לביתנו. זה לא סוד שמאוד, מאוד התגעגענו. האמת, חסרת לנו עם דמותך התוססת, היודעת להביע, ברצינות וגם בצחוקים. תן לנו קצת לספוג אותך בטרם תעוף לחפש משהו חדש, יפה, מרתק… כמה שאנחנו מאושרים לראותך, לראותכם!

ברכות גם לרומי שזכתה עם קבוצתה ממכבי חיפה בגביע המדינה בכדורגל. הישג אדיר!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

3.5.25   ה' אייר תשפ"ג

התקווה  – סיפורו של המשורר.                                                         
נפתלי הרץ אימבר (נולד בגליציה ב- 1856) חיבר את "תקוותנו"  במשך שמונה שנים, (התחיל לכתוב ב – 1878 וסיים ב – 1886). הוא היה משורר ססגוני מאוד. כשבא לארץ, עבר בין המושבות שהוקמו בראשית ההתיישבות. לאחר שהיטיב את ליבו במזון ומשקה, היה קורא ליושבי המקום משיריו. והם שבאו מאירופה והיו צמאי תרבות הקשיבו לו בקשב רב. הוא היה משנה את מילות השיר ומתאימן למקום בו 'הופיע'. כך יש ל'סיפורי המקום' מקום בהמנון הלאומי. את הלחן חיבר נער צעיר שעלה מרומניה ששמו פחות ידוע, שמואל כהן. ללא ספק, המנגינה שנגעה בלבבות החלוצים סייעה להפצת השיר בין תושבי הארץ.  השינוי המשמעותי היחיד בתמליל נערך על ידי יהודה מטמון-כהן בשנת 1905 היה כשהחליף את השורה …"משוב לארץ אבותינו קריה בה דוד חנה" ל- "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים" בשינוי הזה השתמר  ביטוי הגעגוע לציון אך ללא הנימה המשיחית של אימבר, האומרת שהמשיח יוולד מזרעו של דוד. השינוי הביא לשינוי באופיו של השיר והותיר רק את געגועי העם למולדתו. הפסוק שבשיר "עוד לא אבדה תקוותנו " מסתמך על 'חזון העצמות היבשות' של יחזקאל שם נאמר: "יבשו עצמותנו ואבדה תקוותנו". אימבר הפך את המשמעות, אמנם טרם נגאלנו, אמר, וטרם זכינו לתחיה, אך נותרה בנו תקווה. "עוד לא אבדה תקוותנו". אימבר שהה בארץ כחמש שנים (1882-1887). כשלא ביקר במושבות התגורר בדלית אל כרמל, כמזכירו של  אוליפנט עימו בא לארץ. במשך השנים בארץ, הסתכסך עם רבים וזכה שיכנוהו 'בטלן', 'שיכור' ו'לא יוצלח'. שתי אהבותיו הגדולות היו השתייה והכתיבה. ב- 1902 היגר לארה"ב  החל להזניח את עצמו, גידל שיער וזקן, לבש בגדים מרופטים וכך הלך בערב "שמחת תורה"  לאספה ציונית בניו יורק לראות ולשמוע את ההמונים שרים את "התקווה. השומרים גירשוהו והוא אמר להם: "אותי אתם יכולים להשליך אך גם אתם נידונים לשיר את שירי". באותו לילה (ב-1909), בשעה שתיים לפנות בוקר, נפטר והוא בן 53 במותו.
אחרי שנים רבות בהן שרים את ה'תקווה' כהמנון, רק ב- 2004 (10.11) קבעה הכנסת את "התקווה" להמנון הלאומי, וב – 2018 נקבע מעמדה של "התקווה" כהמנון לאומי בחוק יסוד.

ברכות למאי ליום הולדתה. מאי, כתצפיתנית בצה״ל מעוררת את כל רגשות הגאוה שלנו. ואת מירב הערכתנו. אנחנו בטוחים שגם במסגרת הזאת תמצאי את ההנאה והסיפוק,  ותיזכרי גם לפעמים בנו. ואנחנו… ולא רק הוריך נהיה תמיד בשבילך. אוהבים אותך ומחבקים אותך! אמנם מרחוק, אבל חזק מכל המשפחה ובייחוד מאתנו הסבים!

ולנינה בת השנה!
נינה- הנינה המדהימה, שהעין לא תשבע מלהביט בך, וממש מסקרן לדמיין איך תצמחי ותפרחי לאורך השנים. שמחת כולנו ביום הולדתך הראשון. קבלי את כל גשם הנישוקים, החיבוקים והנשנושים- כי אי אפשר בלעדיהם.
מאתנו הסבים-רבים.

"שבוע טוב"!