אתחיל בברכות: 1. מאי כבר בת 7, גיל נהדר. קבלי מאתנו ברכות, איחולים וכמובן חיבוקים ליום הולדתך וגעגועים עזים. 2. מיה ושבע חברותיה זכו במקום הראשון במירוץ "הר לעמק" מסלול של 216 ק"מ מתל-חי לתמרת. כרצה בכירה, היא קיבלה את המסלול הארוך של יותר מ – 30 ק"מ שב – 8 מהם הדר רץ לצידה. הייתי יכול לשאול: "מה איבדת בדרך, שככה רצת"? אבל אני, כספורטאי טלוויזיה, ובייחוד כאבא, אומר לך בגאווה רבה "כל הכבוד"! 3. וברגע האחרון… הדר בריצתו בהרצליה הבוקר שבר את כל שיאיו ורץ במהירות (הקלנועית שלי) ב – 3.47 דקות לק"מ. 4. ולמור מגיעות שתי ברכות האחת: על זכייתו (קבוצתו) באליפות ליגת הילדים בכדורגל במחוז הצפון, לאחר שהרשית 27 פעמים לרשת היריב והשנייה, לא פחות חשובה, לדעתי, היא הכניסה לתנועה בל"ג בעומר. אבל אם לא משתפים את ותיקי התנועה, את הסבים, האירוע, לטעמי, צנוע מדי. לך מור: "חזק ואמץ ! חזק, חזק ותתחזק!"
אחרי כל הברכות שהרעפתי כאן, אני רוצה להתייחס לאירועים שמתרחשים בקיבוץ שלנו ולהסביר את עמדתי. הרבה רוחות סערו בעקבות חליפת המכתבים (בתפוצת נאט"ו) בין אוקסי ורכז השירותים. חליפת האגרות התנהלה בסגנון שאינני אוהב, כי אין דבר חשוב יותר מלהקשיב לדעת החבר, לנסות להבין את בעייתו (לפעמים מצוקתו) ו..גם לתת תשובות בהתאם. כמובן שעל אותו/ם חבר/ים חובה להתייחס בכבוד לממלאי התפקידים ולו בזכות שאנחנו בחרנו אותם למלא את תפקידם. אבל מה שעומד מאחורי הדברים שנכתבו ביניהם הוא משבר ערכים ההולך ומחריף. עניינית, אני חושב שיעקב צודק במרבית טיעוניו. אתם יודעים, שאני, במקום להתמודד על אמיתותי בחרתי ללכת הצידה (אחרי שנוכחתי שלא "סופרים" אותי). כל הכבוד לאותם שומרי-חומות "המטרידים" את המוסדות והקיבוץ כשהם לא מוותרים על האמת שלהם, על אף שנתקלים בתנועת יד מבטלת האומרת: "זמנך עבר" או בבטויי זלזול כמו: "לא סותמים לך את הפה, דבר כרצונך" אבל בפועל לא מתייחסים לדברים הנאמרים. אני לא בא ל"קטר", כי אני במקום אחר, אבל גם ממקומי הנוח, אני חייב בהתייחסות לדבר שהוא הכי יקר לי אחרי משפחתי והוא משפחת הקיבוץ. הקיבוץ חווה משברים רבים במאה שנות קיומו, מרביתם נבעו מתוך אי היכולת להתאים את המציאות הקיבוצית לאידיאולוגיה. חוסר היכולת הזו גרמה לחברי הקיבוצים לתחושה "שלא הצלחנו", ואפילו לתחושת כישלון אישי או חוסר אונים למצוא את המפתח לאיזון בין השאיפות למציאות, ורבים קמו ועזבו. המשבר הנוכחי, הנמשך, הוא היפוכו של המשברים שתיארתי, כי במשבר הזה האידיאולוגיה, או תרצו, החזון, הפכו לנטל, למעמסה שממנה צריך להשתחרר ואז… תבוא גאולה לחבר הקיבוץ. אך כיון שאי אפשר להשתחרר, במשמר העמק, מהכול במכה אחת, אנחנו, לכאורה, ממשיכים להחזיק באותה אידיאולוגיה אך באופן מעשי נוטשים אותה כל פעם בצעד קטן, "לא משמעותי", אומרים לנו, שמביא לצעד נוסף, והסוף לכאורה (שוב לכאורה) כבר כתוב ולא על הקרח. אני נשמע פסימי? השבוע במסגרת כתבה לוידאו על המכינה על שם רבין ב"אורנים", ערכתי שם מספר ראיונות, והופתעתי לשמוע מי"גימלים דברים שתומכים ברעיון הקיבוצי הרבה יותר משאני שומע אצלנו בחצר. פתאום נהייתי אופטימי, אולי כשהם ייקחו אחריות על העניינים, לא יתווכחו על שטויות צרכניות ("נורא חשובות ומשמעותיות לקיומנו") אלא יישמעו שוב דיבורים על רעיונות חדשים לקיום חיי קיבוץ, על עבודה עצמית האפשרית (גם לבעלי תואר שני ושלישי, למשל,) על מוטיבציה ורצון להצליח, על לקיחת אחריות, על עמידה בדרישות שמחייבות דרך חיים כזאת, על חיי יצירה גדולה. תאמינו לי, התרגשתי מהם והרגשתי דזה 'וו, ממש כפי שהרגשנו אנחנו, הוריכם, כשבאנו לשליחות בצ'ילה. לסיום אצטט (מהזיכרון) את מוקי צור שאמר: "חברי הקיבוץ, אף פעם, לא ניסו לשחזר את כישלון מגדל בבל, אולי, כן, את סולם יעקב, על כרית אבן, על חלומו הפרוע. חברי הקיבוץ אף פעם לא הכירו במלאכים בסולמם, כי אין כאלה, אלא רק באנשים העולים ויורדים." לדעתי, כדי לסגור את המעגל, כאן נעוץ "משבר הערכים" שהיום מכנים "אי הבנות." אתם לא צריכים להסכים אתי אבל תחשבו
שבועטוב 