שבוע טוב (77)

הפעם אני רוצה לשתף אתכם בנושא שמעסיק אותי מאוד. נושא, שנדמה כאילו לא שייך לנו, רחוק מאיתנו, אבל…

במסגרת לימודי קראנו מאמר, העוסק בסוגיה 'ישראלים מול יהודים'. אחד הסטודנטים קם ואמר בביטחון רב: "אני ישראלי ולא יהודי(!) כפי שנכתב במאמר". המאמר מדבר על כך שהציונות הקימה את המדינה ויצרה בה סוג חדש של יהודים, המנותקים כמעט לגמרי מהיהדות המסורתית. מערכת החינוך הציונית שגידלה את הצבר הישראלי על התנ"ך (כטקסט עברי – קדם יהודי"), לא אפשרה לו (לנו)להכיר את יסודות היהדות: לא למדנו את המשנה, לא את התלמוד, לא את הרמב"ם, לא את שולחן ערוך, לא את ספרות המוסר היהודי ואפילו לא את סידור התפילות. הישראלי החילוני אינו יודע מה אומר היהודי בקומו, בשכבו, בלכתו בדרך, בברכת המזון ובקבלו את השבת. בהיעדר חינוך יהודי בסיסי, חי הישראלי החילוני לא רק בלי הלכה, אלא גם בלי האגדה, מנותק מאורח החיים היהודי (המצוות) וחשוב יותר, מאורח המחשבה היהודית (המדרש). האם העמדה בה נוקט המאמר יוצר עיוות של האמת ההיסטורית עד שלילת הציונות? האם הוא מקצין בתיאור העובדות?

הנפגע הראשון היא השפה: ברחוב, בעיתונות, בטלוויזיה, בספרות, בקולנוע ובתיאטרון. ומנגד, ההנהגה הציונית (שידעה והכירה את העולם היהודי) דחפה את המפעל הציוני רחוק ככל האפשר מחיי העיירה בגולה וחינכה, במידה רבה, "לבוז" לגלותיות. כתחליף ל'עולם הגולה', 'עולם התורה', 'עולם הלימוד', יצרה ההנהגה הציונית טיפוס אדם חדש: אנשי אדמה, לוחמים , אנשים פשוטים ו"מחוספסים". יצרה חברה שדיברה ב"אנחנו", ב"נעשה", ב"נבנה", ב"נכבוש", ב"הגנה עצמית". האם הייתה לתנועה הציונית ברירה אחרת? האם השאיפה להקמת בית יהודי לאומי בארץ ישראל (אחרי 2000 שנות גולה) לא חייבה יצירת אדם חדש, אחר, שונה, בעל חשיבה חדשה, התנהלות חדשה כשמטרותיו ומשימותיו שונות כל כך מהווי החיים בגולה. כך התפתחה גם תרבות תואמת: ברחוב, בספרות, בשירה, בתיאטרון, בציור, בשפה ובאמנות, שהיא שונה ואחרת מהתרבות היהודית של כתבי הקודש (שמתוכה  נולדה התנועה הציונית) ותואמת את המציאות החדשה, הנבנית, שיצרה (רק היא) את התנאים להקמת המדינה? האם לא נכון לומר בגלוי, גם אחרי השואה, שהדתיים הקיצוניים, (שחיים מהישגי התנועה הציונית), חיים כפי שחיו היהודים בגולה  ונקראים היום ב"גדול" חרדים. ושהפער בין חילונים (ישראלים) לחרדים (יהודים) קיים ויש לנו למעשה "שני עמים", "עם הדת" מול "עם המדינה". ומכאן השאלה: האם נכון לחשוב שרק הסכסוך עם הערבים מאחד אותנו? האם היהדות אינה המכנה המשותף של כולנו? עד כאן להפעם אבל עוד אחזור לנושא כי הוא חשוב לכולנו. לימודי היהדות והתנ"ך בהם בחרתי, הם כדי לברר לעצמי שאי אפשר להיות ישראלי מבני עמנו מבלי להיות יהודי. לא צריך להסכים עם ההנחות הר"ל אבל צריך לחשוב עליהן. האם באמת הישראלי הוא קודם כל יהודי?

 "שבוע טוב