מדי שנה אנו שומעים בראש השנה וביום כיפור את הפיוט "ונתנה תוקף", אולי הקדושה בתפילות ב'ימים הנוראים' שכתב ר' אמנון ממגנצא במאה ה- 12, שיש החולקים על כך וטוענים שנכתבה כבר במאה ה- 6 על ידי הפייטן יניי. אני זוכר איך שמעתי לפני כ- 20 שנה לראשונה הלחן של יאיר רוזנבלום והצטמררתי מעוצמתו עד כדי כך, שאפילו לא שמתי לב למשמעות המילולית של התפילה. כבר במשפטי הפתיחה מהדהדים של סיפור התוקף והחומרה, המורא והאיום, החיל והרעדה האוחזים לא רק בבני תמותה אלא אף במלאכים. "בראש השנה ייכתב גזר דינם וביום כיפור ייחתם. האל מעביר תחת שבט ביקורתו את כל באי עולם וגוזר את דינם לחיים או למוות. הפיוט האימתני הזה מונה בפני הנידונים את האפשרויות למיתות השונות: מי במים מי באש, מי בחנק ובטביעה ומי בשרפה, מי ברעש (רעידת אדמה) ומי במגפה (דבר , כנראה) מי בחיה (בטרף, או במשחקי הגלדיטורים). רק בסוף הרשימה הנוראה אנחנו מוצאים אפשרויות "טובות" יותר כמו : מי ייעשר ומי יעני, מי יירום ומי יישפל, מי ישקוט ומי יתייסר. ואחר כך… "ושופר גדול ייתקע וקול דממה יישמע ומלאכים ייחפזון.." השופר מכריז על פתיחת הדיון בחומרת העונשים, שקט משתרר מסביב וקול דממה מתפשט במרחקים. אנחנו מקשיבים ונסחפים לשירה הזו בראש השנה וביום הכיפורים, למנגינה שנכתבה למילות התפילה, לזכר 11 בני בית השיטה שנהרגו במלחמת יום הכיפורים. הביצוע הנפלא של חנוך אלבלק מסיח את דעתנו ממשמעות הטקסט ואיננו נותנים את הדעת מה התפילה הקשה הזו באמת מבטאת: תלות מוחלטת באלוהים ותחושת אפסות האדם! כי מהו האדם? וכך נכתב: "משול כחרס נשבר/ כחציר יבש וכציץ נובל/ כצל עובר וכענן כלה/ כרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף". ואם ברצונך לחיות… רק תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. כאתאיסט, איני מוכן לקבל את קדושת האל הכל יכול, מול חוסר האונים ואפסות בני האדם, באשר הם. וזה מה שמקומם אותי מחדש כל פעם בשומעי את השירה הזו וכל החושב שזה ההספד המכונן למלחמת יום כיפור כדאי שיקרא בעיון את המילים ולא רק יישבה בעצמת המנגינה.
אני מציין ב"שבוע טוב" זה, ארבע שנים לקיומו. ניסיתי להביא בפניכם את עולמנו, השקפותינו, פרשנויותינו על הכל, על עניינים שהעסיקו אותנו ואתכם בקיבוץ ומחוצה לו, על בעיות שעלו במשך השנים הללו. כמה קטעי שירה שאהבנו וכמובן, גם התייחסות לפרשות השבוע. אתם ה"קהל" הקטן השותף למחשבות, להגיגים ולדברים הקטנים השוטפים, שלפעמים מטרידים, ומעל לכל – לנו, גם מרום גילנו, יש מה לומר. העובדה ששלושה דורות מקשיבים יחד לדברים, יוצרים לדעתי מסורת משפחתית, איכותית וודאי ייחודית. זמן שיש לי שותפים ליצירה. רעיתי, בעריכתה הנבונה ובהתייחסותה הרגישה לשפה, למציאת המילה הנכונה וארגון התוכן והמבנה של הטקסט ותימור בעיצוב הבלוג הנשלח אליכם. אשרי. נכון, שאני לא יודע בדיוק איך אתם וקומץ קוראי "מקבלים" את הכתוב, מה נשאר חרוט בזיכרון ומה כחלום יעוף, אך אני, מתייחס לכך בבחינת "שלח לחמך על פני המים, כי ברבות ימים תמצאנו". ארבע שנים הן 208 שבועות. בהן כתבתי 192 פעמים. ז.א. שרק ארבע פעמים בשנה בהן ביליתי בנסיעות לחו"ל, או שלא נפגשנו בסעודות הערב המשפחתיות. (אתם רואים כמה שאני לא מצליח לחלק לעצמי קומפלימנטים שאני ראוי להם). על אף הרהורים ומחשבות שחלפו במוחי לחדול מלכתוב, החלטתי להמשיך, ומקווה שזה יהיה גם לרוחכם.
ולסיום, ברכות ותודה למיה (ושגית), הדר (וגל) על חגיגת סוכות היפהפיה ראשית בתוכן (מקומי, לאומי, מסורתי) וכן בביצוע מוצלח וברצף שנשמר. אבל בשבילי, מזה 50 שנה חג סוכות היא התמונה:
"שבוע טוב"
שבועטוב 
שלום עמרם. תענוג צרוף לקרוא דבריך.הגם שלמדתי הפיוט אצל חיים ליכט מכפר הרא"ה עוד בטרם הולחן ע'י יאיר רוזנבלום.טוב לשוב ולשמוע הדברים. ליכט שלמרות היותו איש דתי חשב על הפיוט כפי שאתה מפרש אותו. יישר כוח. אשמח לקבל הדברים מדי שבוע! ד'ש לאשתך היפה והרוקדת. ד'ש לכם מיוסי.