זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה
16.5.20 כ"ב אייר תש"פ
האם ימי הקורונה חלפו? יגידו ימים. אנצל את מועד סיום הגל הנוכחי כדי להודות. ראשית, למיה, על מסירותה, נחישותה והתמדתה לשמור שנהיה 'יושבי בית'. אני מניח שזה עייף אותה ושהיה לה קשה לעמוד ב"טרטורים" שהצבנו בפניה לבקרים, אך רוחה לא נפלה! אין לי יותר מילים כדי להודות לה, רק חיבוק! עכשיו כבר מותר?! אבל לא נשכח גם את עזרת כולכם 'לשמור על עצמנו', קרין שידעה לשלב הסעדה עם ביקורי "שיחה", סיון במטעמיה והתעניינותה, קרן בתרומתה ל'קבלות השבת' בשבילנו, את ביקורי שיר – "אתם צריכים משהו"? לירן בשיחה הטלפונית היומית שלו ובביקוריו והדר בין ריצותיו אחרי ה'מגפה', שהביא לנו את מנות המזון תמיד מחייך ועליז, מנוגד כל כך לאווירה הכללית השוררת. ירון על העזרות במחשב ואורנה! וכן, תימור מרחוק, בשיחותיו המתמידות ידע לחזק לנו את האגו האיטלקטואלי והרגשי אותו השלימו הצצות נואי ותותו. אשרינו, שככה לנו! ולמרות התקוממותנו על השמירה המוקפדת על "חיינו", רוצים לומר לכולכם ולכל אחד לחוד, המון תודות! ומי ייתן שתמשיכו כך גם בלי "איומים וסכנות"…
לבתנו בת השישים – מהוריך 13.5.2020
יום שישי, 13.5.1960, בשעה 02.30, בחדר ההמתנה בבית החולים "סנטה מריה" שבסנטיאגו דה צ'ילה, נשמעה פעיית תינוקת, שהביאה עמה צהלת שמחה קולנית (שלי). כעבור כמה רגעים נפתחה דלת, ראשה של אחות הציץ ושאל:
Senor Gordon? Tiene hija! (מר גורדון? יש לך בת!) והזמין אותי להיכנס לחדר גדול שבמרכזו מיטה גדולה, עליה שכבה האם המאושרת כשעל הקיר מעליה תלויה תמונה גדולה של ישו פורש ידיו, ועל אף הקרשים אליהם מוסמר, נראה היה לי כשולח זרועותיו דווקא לחיבוק "ברוכה הבאה". ליד המיטה ניצבה מיטת תינוקת קטנטונת. אך הדבר הכי יפה בו חזו עיני הייתה התינוקת – שהשבוע מלאו לה, לבתנו הבכורה, לקרין, שישים שנה. לא יאומן! רק הזיכרון על כך מחזיר אותי לאחת החוויות המכוננות בחיי. את הסיפור הזה כבר שמעתם אין ספור פעמים ויש להניח שגם תשמעו אותו עוד ועוד, לפחות פעם בשנה כי זה כוחו של סיפור מכונן, זה הפך כבר להיות כמו הגדה שיש להגידה. בעינינו, ניחנת בכל שאפשר לייחל לו. כשאתה ילד חוגגים לך ההורים את יום ההולדת, כאתה מתבגר בני הזוג מציינים זאת ועם השנים, הילדים שלך הם המארגנים לך את מסיבות יום ההולדת (בייחוד עגולה). נודה, שהחגיגה האמיתית היא שלנו, ההורים. הנה חזרנו להתחלה וההורים שלך רוצים לחגוג לך את האירוע. אני לא בטוח שנביא קוסם או תזמורת או כדור פורח. אבל יום הולדת ראוי, נחגוג לך.
בסיפור שנות חייך מקופלות כמעט כל שנותינו הבוגרות, מה עברנו, איך היו חיינו ואיך התפתחנו עד שהגענו לאן שהגענו, איך נעשינו למשפחה גדולה כשכל אחד מילדינו שנולד אחרייך, הוא הדבר הכי יקר לנו בחיים. את היית אתנו ואיתם בכל שלב ושלב. וחווית גם את מה שקרה בקיבוץ שלנו לאורך השנים. אני מרגיש, שכילדה קטנה, היינו לך, הורייך, נקודת משען תומכת ומכילה והיום… אני מרגיש שאת משענת לנו וכתובת לימים שיבואו, ולא בכדי הוכתרת בתואר "היהלום שבכתר". אנחנו חיים אותך, מלווים אותך מחבקים אותך כבר שישים שנה, כילדה, כנערה, כאשה, כאמא, וכסבתא! עם הזמן שחולף גם דואגים לבריאותך, כי בריאות טובה היא בסיס לאושר אישי, משפחתי וחברתי. כפי שכתב אלתרמן בשירו "שיר משמר" לבתו במילותיו הנרגשות:
"שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך"…
ונוסיף: "שמרי עליך, על משפחתך, על חייך"!
אנחנו אוהבים ומאמצים אותך אל לבנו. מאמינים בך ומתפללים לשלומך ולאושרך. ואי אפשר שלא לברך גם את ירון שלידך כבר "כמה שנים טובות" ולחבק את ילדיכם: נואי, יהב וליאן ואת נכדותיך תומר ויהלי שבורכו בך!
ביום שישי ה-13.5.1960 בשעה 02.30 בבית החולים "סנטה מריה" בסנטיאגו דה צ'ילה נשמעה פעיית תינוקת… כך החל סיפור חייך!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 