"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
23.5.20 כ"ט אייר תש"פ
אחרי שבועות רבים של חיים בצל הקורונה- הסגר ושינוי סדרי חיים, אנחנו חוזרים לשגרה ועמה גם לפרשות השבוע שאני אוהב לעסוק בהן. מאחר ודילגתי על פרשות ספר "ויקרא", אנסה להאיר כמה דברים על החומש הזה. חז"ל קראו לספר "ויקרא" "תורת הכוהנים" כי מעטים בו הסיפורים ורבים בו הדינים, שבחלקם הגדול נוגעים לכוהנים ולעבודתם במשכן, לעבודת המקדש ולטהרתם. אז במה עוסקות עשר הפרשות של ספר "ויקרא"? 1. בהקמת המשכן ובדיני הקורבנות 2. בשנת השמיטה ובשמירת השבת 3. בלשון הרע וברכילות 4. במוות ובלידה 5.בשבתות וחגים 6.בזוגיות ובחינוך 7. בתשלומים והלוואות.
מעל כל אלה מרחפת המילה: "קדושה" שקובעת שיש קדוש ויש טמא, יש נכון ולא נכון, יש אסור ומותר. כפי שאמר אחד ממורי: "ויקרא הוא ספר של גבולות. הוא ספר מאתגר, הוא מבחן של נאמנות". אגב אם נעשה השלכות לימינו הרי לעולם חסר הגבולות של ימינו, חדרה מגפת הקורונה והנהיגה גבולות ותחומים: הבידוד, הסגר, שטיפת הידיים, המסכה, ממש "דיני טומאה וטהרה". בסוף ספר "ויקרא" מופיע המונח "יובל', שבא אחרי שבע שנות שמיטה בשנה החמישים! ב"ויקרא" כתוב: "ביום הכיפורים בשנה החמישים, יש לתקוע בשופר ולקדש את השנה כשנת יובל, ולאחר מכן לשחרר את כל העבדים ולהחזיר את כל הקרקעות לבעליהם המקוריים". הרצל, 'חוזה המדינה', תמך ברעיון "היובל" וכתב על כך ברומן שלו "אלטנוילנד" רק עם שינוי משמעותי. "אנחנו שינינו מעט את החוק הקדמון" כתב, "במקום להחזיר את הקרקעות לבעליהם המקוריים "נסב את הקרקעות לחברה החדשה". (וכוונתו הייתה למדינה). גם ז'בוטינסקי אימץ את רעיון היובל וביקש לעצב משטר כלכלי שבו מתקיים שוק חופשי למשך 49 שנים ובשנה החמישים אוספים את כל הרכוש ומחלקים אותו מחדש: "בטלים החובות, למתרושש מחזירים את רכושו, המשועבד נעשה בן חורין ו'המשחק' מתחיל מראשיתו". מה שלא קרה במציאות – עד ימינו…
הקורונה בין שאר הדאגות, החרדות ההסתגרות בבתים וכד' אפשרה לנו גם זמן לעצמנו. בין היתר לעשות סדר בניירות, בצילומים, בכתובים. אישית, זכיתי לראות בוידאו, בערוץ השני שלנו שני מחזות שהוצגו ב"יום הולדת לקיבוץ", שאחד מהם נקרא "ימים מספרים" – אנשים, מקומות ומנגינות – המתבסס על כתבה של מנחם שלח וגדעון גומא שכונתה "24 שעות בחיי קיבוץ", שהוצג ב- 1995, ואותו ערכתי והוספתי כמה קטעים משלי, בוים על ידי חרמונה ומיכה, כשדורון (אז מוני) אופיר על המוזיקה. השני, נקרא "אב בן ונכד" ("שלושה דורות בקיבוץ") מחזה שאותו כתבתי ב- 1987 ואותו ביימה אורנה ספיר.
זו לא מחזאות גדולה אבל זה משלי. מאחר ולא שמעתי מאף אחד מכם, ילדי, ולו מילה אחת לחיוב או לשלילה, אני מסיק שלא מצאתם את הזמן לצפות בהם, או לגלות עניין וסבלנות ולו רק מחמת האיכות הלא טובה שלהם. אם הייתם רואים אותם בוודאי הייתם נזכרים בשיחות שהיו לנו בבית. ולא נותר לי אלא להצטער על כך. ומעניין, שאחרי יותר משלושים שנים אני עדיין עומד כמעט מאחורי כל מילה שכתבתי.
נסיים בציון יום הולדתה של שהם שחל השבוע. יותר מכולכם, שהם משתלבת בהגשמת מאוויינו היצירתיים. כשאני בא לברכה אני לא יודע אם להמליץ לה לעבור ולעסוק באמנות או בתחום הבריאות. בצל המחמאות לא יכול שלא לומר לה ודווקא במסגרת משפחתית רחבה כמה אני מאוכזב מכך שזנחה את עולם המחול וזה עוד לא מאוחר לחזור למסלול. שהמיתה, אנחנו מאחלים לך שמחה, אושר ובריאות, במשפחתך עם ההורים וספיר ועם כל משפחתנו הגדולה.
לו יהי!!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 