"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
13.2.21 א' אדר תשפ"א (שנה עשירית)
בעוברך בדרך לחדר האוכל אינך יכול שלא לשים לב לשיפוצים הנערכים במבנה רב שנים שמתאימים אותו ליעדו החדש: מאפיה! בעבר הרחוק: המקלחת הציבורית שכבר שנים רבות אינה מקלחת. מכיון ש"זיכרונות זה גם נוסטלגיה" קבלו:
רקוויאם למקלחת
מימי ילדותי נותר רק עץ הפלפל כפי שהיה, העץ, שניטע לפני שדרת הדקלים. גם הוא הזדקן מאוד. בצמוד אליו הייתה המקלחת הציבורית. מדרום לה, היו מדרגות אבן מסותתת שהובילו לכניסה צדדית לצריף חדר האוכל. ממזרח לה הייתה המאפייה ומתחתיה שכן דיר הצאן. מצפונה לה הייתה המכבסה, שבה היה טמון הסוד הגדול, ה"סליק" שמתחת לאמבטיה, שנסעה על מסלול מיוחד. חושפת פתח בו אפשר יהיה לרדת למטה בסולם ולטפל בנשק הלא חוקי ששכן שם. עוד צפונה, ה"כבארות" ומחסן התבואות וקצת מערבה , בית השימוש הציבורי. זו הייתה משמר העמק הקטנה. מבנה המקלחת עצמו חולק לשניים בחלק הדרומי מקלחת לבחורים ובצפוני, מקלחת לבחורות. בילדותנו לא היו מים חמים בבתי הילדים, אז התקלחנו במים קרים. עבורנו, "סנונית" ועבור "כפירים" בנו את בית הילדים הקרוי היום: "בית היוצר". בקצותיו הצפוני והדרומי הייתה מקלחת קטנה ובה דוד ותנור לחימום המים. כל השבוע אספנו קרשים ועצים כדי שביום חמישי בערב נתקלח במים חמים ויחפפו לנו את הראש. פעם יחידה בשבוע. אבל… כשהייתה תקלה והיו לא מעט כאלה לקחו אותנו להתקלח במקלחת של הגדולים, המקלחת הציבורית. כיון שהיו לנו מטפלת ומורה הובאנו תמיד למקלחת הבחורות. כיון שתקלות אכן מתרחשות מבלי להודיע מראש, כך גם פגשנו במקלחת בחברות הקיבוץ הרוחצות גופן. בגילאים 6-7-8-9 כבר ידענו להבדיל בין כלב וכלבה, ובין סוסה לסוס שלא לדבר בין פרה לפר, כבר ידענו להבחין בין שמן לבין רזה. במקלחת החברות למדנו לזהות ובשקיפות מלאה גם מה בין אדם וחווה. אני חושב שהתביישנו מהן הרבה יותר מאשר הן הראו רגשי מבוכה. כמובן שכילדים התעוררו אצלנו המון שאלות אבל מורתנו הזכורה רק לטוב, רחל מנור, ענתה על כולן אחת לאחת. אגב, אירועים כאלה קרו לנו בכתה ז', בשנה הראשונה במוסד. כדי לזכות להתרחץ במים חמים פעם בשבוע, הגו"ץ היה מתרחץ במקלחת חבר- 'העובדות' והגו"ב אצל חבר- 'העובדים'. עד היום אני זוכר את התדהמה הראשונית לפגוש שם את גיטה, רוזה הרט ואפילו את יהודית משער הגולן מסבנות את גופן בשלווה.
חלפו השנים. גדלנו. את כתה י"ב עשינו בקיבוץ במתכונת של חצי יום לימודים וחצי יום עבודה. בסיום יום העבודה היינו לוקחים מהצריפים בהם גרנו את המגבת, כלי הרחצה ובגדי הערב (כך קראו לבגדים שאינם בגדי עבודה) וירדנו למקלחת. דרך המבואה נכנסנו לחדר גדול שלאורך קירותיו ספסל בנוי שלבים מעץ מתחתיו מקום לכפכפים. מעל לספסלים בגובה, הותקנו ווים לתלות עליהם את המגבות, הבגדים וכלי הרחצה. מעבר למחיצה היו 5-6 טושים ובצד עמדות כיורים לגילוח. כשנכנסנו ביום הראשון פגשנו שם את יוסף גור שעשה לנו קבלת פנים וכך אמר מילה במילה: "חברה, אתם יכולים להשתין כאן חופשי"! וכשראה על פנינו תמיהה על דבריו הוסיף: "יש לכך הצדקה אידיאולוגית ראיתי שגם חזן משתין". ועבר לנושא אחר: אם יבקשו מכם סבון או כפכף ממקלחת הבחורות, תעבירו להן דרך השטח הפתוח במחיצה למטה בין שתי המקלחות, אבל אל תציצו, פה זה לא המוסד!".
זה היה מקום נפלא של ביחד, בייחוד כשפרצה שם שירה אדירה או צחוקים מתגלגלים, או שקט של שיחת חברים אמיתית. מי שנכנס למקלחת לא מיהר לסיים, כי איפה תמצא אחווה כזו?
"שבוע טוב"!
שבועטוב 