"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
15.5.21 ד' סיון תשפ"א (שנה עשירית)
"חג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים"…
מחג השבועות נעדרים מימדים חוויתיים ורגשיים הקיימים בשני הרגלים האחרים – ריח סוכות הוא ריח ההדס והאתרוג וטעמו של פסח הוא טעם המצה ותחושתו, החג המשפחתי העמוס זיכרונות ורגשות. אין מצווה מובהקת האופיינית לחג השבועות. הוא חג 'עני' במקצת בתכניו ולכן סיפח תכנים רבים לאורך הדורות. זה טיבה של מסורת, שאינה יכולה להתקיים בריק וחללים תרבותיים תמיד מתמלאים. לכן גם החלוצים בקיבוצים הצליחו לתת לחג דפוס המיוחד להם. המילוי בתכנים תרבותיים שונים, בא לביטוי גם בשמות החג:
1. חג הקציר – יסוד חקלאי קדום מועד ראשית קציר החיטה.
2. חג הביכורים – הקשר המיוחד לבית המקדש, אולי בגלל הקרבת "שתי הלחם" העשויים מחיטה חדשה בבית המקדש.
3. חג מתן תורה – מסמל את הקשר המשולש בין אלוהים, ישראל והתורה.
4. חג השבועות – המציין את סיום ספירת 50 הימים ממוצאי חג הפסח, שהם ימי ההכנה של בני ישראל לקבלת התורה. ואוסיף את חג הביכורים שלנו, המבטא את השיבה לארץ ישראל והקשר המחודש לאדמה ולעבודה. טקס המתקיים ברוב עם הכולל הבאת ביכורים, ריקודים ושירים, בדגש על ההישגים שהושגו כשגולת הכותרת היא הנפת התינוקות שנולדו בשנה, שאף הם "פרי" ביכורים.
לפני 70 שנה בדיוק התקבלתי לחברות בקיבוץ. ידענו היטב והבנו מה המשמעות של להיות "חבר קיבוץ". לאחר ההצבעות האחרונות, אני מבקש שמישהו יגיד לי מהי המשמעות של להיות חבר קיבוץ היום, פרט לתור לשיכון או לצורך התקציבים או לתואר המכובד. האם יש בכלל משמעות לכך? בבקשה! חוסר הבהירות הזו, עומד ברקע סערת הרוחות סביב הצעד בו הקיבוץ ברב קולות, לא קולני, קיבל את החלטתו. קיבוץ חכם שעוד יש לו כמה מחשבות על "היותי חבר קיבוץ". לכל סופקי הכפיים בשל התוצאות ה"לא נוחות" וה"לא קיבוציות", אני מציע שיקדמו החלטה האומרת: שכל בן/ת קיבוץ ובני זוגם, הרוצים לחיות אתנו בקיבוץ, יתקבלו לקיבוץ אוטומטית , ללא דיונים והצבעות. כך יימנע "קלקול הדם" שלנו ונהיה "אחים".
ואחרון אחרון ומרגש אותנו מאוד הוא ציון יום הולדתה של בכורתנו קרין. היא לא נולדה לבית ילדים לידיהן של יטקה ויהודית. היא נולדה אלינו, בארץ זרה בתרבות אחרת, שלמדנו לאהוב אותה כל כך והיא כולה רק שלנו, ובטיפולה של כרמן. כך התחלנו את דרכנו כהורים זה היה כל כך מיוחד. ולפעמים שאני מתבונן בה אני חי את הייחודיות שבהולדתה שוב ושוב. אנחנו מאוד שמחים שהמשיכה , כמו רובכם, בדרך שלנו – בקיבוץ הזה. אבל חשים כלפיה את הרגשות הסוערים והאהבה האין גבולית אליה, ממש כמו בליל שישי ה- 13.5.1960 בשעה 02.30 לפנות בוקר, בבית החולים 'סנטה מריה' שבסנטיאגו. אנחנו מאחלים לך כסבים לסבים המון נחת ואושר, בריאות ושמחה גדולה. לא צריך יותר. תמיד יש רצון להגיד לך: "חכי עוד רגע, אל תלכי". כאילו קיימים רק בת והורים, אבל ילדיך, ירון ונכדותיך כבר מחכים לך. ועיסוקיך… רק אהבה! מאתנו, הורייך.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 