"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
4.6.21 כ"ד סיון תשפ"א (שנה עשירית)
אני רוצה להודות, לשבח, לקלס, ולהתפאר על אירוע בת-מצווה של ניני באיחור של שנת הקורונה. להודות על הכל על הארגון וסידור השטח, על האוכל ועל התכנית האמנותית. כשכל הזמן מרחפת לעינינו דמותה של ה"כלה" – ניר.
"פולני לא חוגג חג בלי להביא אתו מתנה כלשהי. בן של פולני לפעמים שוכח להביא שי קטן כשהוא בא לחגוג, אבל הוא הכין מתנה ובהזדמנות יביא וייתן אותה. בן של בן של פולני חושב שהחיוך שהוא מחלק, שווה יותר מכל מתנה". את ההצהרה הפסקנית הזו שמעתי כשנקלעתי לדיון מוזר ומפתיע על מתנות בחגים ובאירועים. הצטרפתי לדיון ואמרתי: שלפני שנים, היה לשי ערך מוחשי בבחינת הזדמנות להיטיב את רמת החיים. לפי המשפט הידוע: "אשה נאה, דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעת של אדם". היום יש לכולם הכל ולכן השי לחג, הפך לביטוי, בעיקר, של תשומת לב, לגילוי של חיבה ותחושה של קירבה. ו"הגילוי-לב" הקטן הזה מביע לפעמים יותר ממילים. ולכן, היום, דין פרח כדין זהב. ולכן יש טעם גם היום, פעם- פעמיים בשנה לשמר את המנהג הפולני הזה, ואני חושב שדווקא בשטח זה קיבלנו מהורינו, הורשנו, ודי הצלחנו בבחינת "פולני לפולני מביע אומר".
חודש תמוז אף הוא לקוח משם החודש הבבלי "דמוזו" ונקרא על שם אל הצמחייה, הפריון והמזון. הבבלים האמינו שבכל שנה תמוזו יורד לשאול בתחילת החודש ועורכים לו לוויות חגיגיות, כאילו הטבע מת. לפי אמונתם הוא חוזר לחיים בסתיו כשהצמחים מתחילים לצמוח. אפילו בתנ"ך, בספר יחזקאל מסופר על הנשים המבכות את התמוז בשער בית המקדש. תקופת "התמוז" נמשכת שלושה חודשים המתחילים בשיא הקיץ (חום יוני – יולי) עד ראש השנה. בתמוז היום הארוך בשנה ובו 14 שעות אור ועשר שעות חושך.
בי"ז בתמוז פרצו הבבלים את חומות ירושלים וכסימן לאבל, עד היום, מתחילים שלושה שבועות הנקראים 'בין המצרים' הנמשכים עד ט' באב. ומול ימי העצב הלאומיים ראו את המוני התלמידים המאושרים שעוד מעט יצאו לחופשת הקיץ ולא ניכר בהם אפילו שמץ צער או אבל, רק שמחה!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 