"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
10.12.22 ט"ז כסלו תשפ"ג
בספר 'תלמוד בבלי' שיצא לאור בשנת 1930 בוילנה, שהתגלגל לספריה ולא ידוע איך, שקצות דפיו מהוהים משימוש ומזמן אך הכתוב בו מלא חכמה. בתפילת בית המדרש נכתב: יהי רצון מלפניך אלוהי ואלוהי אבותי, שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל, וישמחו בי חברי ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.
ברכה לאיתן ליום הולדתו. אני חושב שכל מי שעוסק בסוגיית הקליטה, יכול לראות בקליטתו של איתן דגם נכון. אדם מצטרף לקיבוץ, חי בו, עובד בו, מגדל את בנותיו, מתעניין במה שנעשה ולא עושה "חשבון" לדפוס החיים שאליו הגיע, בגלל האהבה. נראה לי שהוא שלם עם כך. כך בעבודה, במסגרות המשפחתית והקיבוציות צריכה להיראות קליטה במקום חדש ושונה ממה שהנקלט הכיר. כך ממש היה מודל הקליטה של פעם. אנחנו מברכים שכך קרה לנו. איתן, רק שמחות ובשורות טובות לך במשפחתך עם נואי, תומר ויהלי ולבאות אחריהן. עם קרין וירון, האחים ובני זוגם, עם כל המשפחה הגדולה וכמובן, מאתנו הסבים.
אמשיך להתייחס לנושא הקליטה, בזמן שהצבעה רודפת הצבעה בנושא. משום מה אנחנו עוסקים רק בנושא הדירות שאינן. והפתרון עליו דנים מסומן ל 2035! הדירה היא הבסיס לקליטה אבל הבעיות הן הרבה מעבר לכך ודורשות מחשבה לא קטנה מזו של הדירות. למשל: העבודה. 17 המשפחות של בנינו המתדפקים על דלתנו, היכן תעבודנה? תהוונה תגבורת לכ – 30 עובדי חוץ נוספים? ונחזור לעקרונות המתפוגגים לצערי. כולנו גדלנו על המושג: "כל אחד כפי יכולתו – כל אחד על פי צרכיו", האם 'המשפט' הזה נכון להיום? כל אחד יודע שהעבודה הוא הבית השני שלנו ואנו משקיעים בה את מיטבנו. מצד שני יש לנו כ- 120 עובדי חוץ ואם נוציא מתוכם את 20 עובדי החינוך, נשארנו עם כ- 100 חברים המשקיעים את מיטבם, מרצם וכשרונם בעבודתם – אבל לא כאן בקיבוץ! אצלם קיים מרכיב אחד של החיים: 'מימוש עצמי'! הקיבוץ הוא מקום חיים נפלא, כולם מקבלים על פי צרכיהם, כולל את אלה שאינם נותנים לקיבוץ כפי יכולתם ואנחנו אפילו לא דורשים מהם זאת. רק המשכורת! והם "מטובי בנינו" אינם מוסרים את יכולתם לקיבוץ. אמרה לי חברה: "הקיבוץ לא יקרוס מהפרטת מזון, הקיבוץ יקרוס מעצמו כשחבריו יעבדו איפה שהם רוצים וכאן – כתחליף -יעבדו השכירים שישרתו אותנו" ואז מהסוציאליסטים שהיינו, נהיה סוג של חברה מעמדית קפיטליסטית, שתמיד יצאנו נגדה. משפט שווה מחשבה. אבל נחזור לקליטה: ל – 17 המשפחות (מעין "הרחבה") יש לפחות 30+ ילדים, שצריך לתת את דעתנו על קליטתם (מי יעבוד בחינוך?), סוג נוסף של בעיות שצריך לחשוב עליהן כמו: איזה חיי תרבות יהיו ביישוב הגדול? איזו חברה? האם זו תהיה חברה עם בסיס רעיוני כלשהו? ומצד המעשי: נדרשים רכבים נוספים?, אולי גם דרכי גישה? מוסדות שירות? בריאות? ועוד מרכיבי חיים. למה מחכים בהקמת צוות חשיבה שבמקביל לדיור יביא הצעותיו לדרכי קליטתם ומידת השפעתה על חיי הקיבוץ. הרי מדובר במסה (כמות) של בנים טובים שלנו (איכות). ואותו צוות חשיבה, צריך להבהיר לבנים השבים ומשפחותיהם מה והאם אנחנו מבקשים/דורשים מהם משהו. כי הם- הם הרוצים לשוב הבייתה. רובם לא 'מסכנים' כלכלית והם מכירים בכך שלחברות בקיבוץ יש מערכת זכויות – חובות. אז למשל, להעז לתבוע מהם להשתתף כספית בהתקנת הדירה אליה ייכנסו, או שבשנה/ שנתיים (או פרק זמן אחר) הראשונות לחזרתם, יעבדו בבית. ובטח יהיו כאלה שיגידו: "מה אתה דואג שנגיע לגשר…" ושוכחים ש"סוף מעשה במחשבת תחילה", כמו שאבא היה אומר.
ואסיים ואומר שהחודש הנוכחי, חודש המונדיאל, הוא, אולי החודש היפה ביותר והמהנה ביותר של שנת 2022 שמסתיימת. כי אין כמו המונדיאל! כי אין בלתו!!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 