"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
10.6.23 כ"א סיון תשפ"ג
תוך כדי עשיית סדר בניירות המונחים על שולחני, מצאתי באחד העיתונים ראיון עם אבא, בן עמי, בו הוא מספר על חייו. זוהי חתיכת היסטוריה אישית, משפחתית הכוללת גם את תולדות "השומר-הצעיר". אבא, כמו עוד חברים, בני דורו, כמעט ולא סיפר על עצמו, לכן שמחתי כל כך עם מציאת הראיון הזה. סיפורו שכמובן כולל גם את סיפור התקופה. אצטט את מה שסיפר על אבא שלו, שהוא סבא שלי, שלא הכרתי אותו אבל הוא זה שנתן לי את שמי.
"… אבי, של"ג (שמואל לייב גורדון) היה משורר עברי שחי בתקופת המעבר שבין תנועת ההשכלה וביאליק במחצית השנייה של המאה ה- 19. תנועת ההשכלה האמינה בהשתלבות בחיים התרבותיים והלאומיים של עמי אירופה וביאליק היה הראשון, שהגעגועים אל ציון וא"י היו מרכז שירתו. אבי חי בין הזמנים. היה ספוג תרבות יהודית שורשית, הושפע מאחד העם והיה הראשון שהחל לכתוב שירים בהברה ספרדית. (כמו שכותבים היום). ב- 1989 אבא הוזמן להיות מנהל בית הספר לבנים ביפו וכעבור זמן עבר ל'אליאנס', ששפת הלימוד בו הייתה צרפתית. הוא לא יכול היה להשלים עם החלטה זו וחזר לפולין. שם נרתם לפעילות בחינוך עברי לאומי, עסק בהוראת התנ"ך והשפה העברית, בבית דיברנו רק עברית, גם המשרתת. הוא הוציא עיתון פדגוגי ואת העיתון העברי הראשון לילדים. תוך כדי עבודתו נוכח לדעת שיש צורך בפירוש מדעי לתנ"ך. ולכך הקדיש שלושים שנים, עד יומו האחרון. הוא לא היה יהודי דתי במובן המקובל, אבל ראה בתנ"ך את היסודות המוסריים והרגשיים של עם ישראל. לימים התרכז בעבודת ביאור התנ"ך. מפעל שהיה ייחודי שלו. בבית יצרו אבא ואמא אווירה מחנכת לערכים. היה לו רכוש פיוטי רב אותו הכניס לחגים היהודיים שהיה עורכם מתוך גישה חסידית, מתוך נהיה אחרי היופי שבמסורת. אבי לא היה הולך יום-יום לבית הכנסת להתפלל אבל בחגים נמשך לבית כנסת רפורמי ששם היה חזן שהפליא לשיר. אבי היה פתוח לרעיונות חדשים ולא ניסה לכפות עלינו דרך חיים. לכן טבעי היה בעיניו שהלכתי לפעילות בתנועת הנוער ולהגשמה חלוצית." עד כאן על סבא.
פרשת השבוע "בהעלותך" עלתה לנגד עיני בארוחת צהרים אחת, כשישבתי וקיטרתי (בלשון התנ"ך: "התלוננתי") על האוכל שלא טעם לחכי. כשמתלוננים בציבור וחברים מצטרפים נוצרת "אינטימיות " של מתלוננים, של שותפים לצרה והופכת לפעמים למדורת השבט. מי שמביט מהצד יכול לראות בתלונות גם שמץ של יאוש. (אותי, אוכל לא יכול אף פעם להביא למצב כזה). לפעמים נדמה שאנחנו חברה מתלוננת, מקטרת על כל דבר על אף חיינו הנוחים. מקטרים על דברים חשובים ופחות חשובים. פה עיוות דין וצדק, פה ענייני ממון, פה חוסר סיפוק מחיי התרבות/חינוך שלנו, מעיוות אורח חיים צנוע ומכובד, מרמת הצריכה וחלוקת "הנכסים", מה שעושים ומה שלא עושים ועוד ועוד. בגדול, עלינו לברך על היש ולשמוח ביצירתנו אבל ההנאה, מקורה, באפשרות להתלונן או לרכל, שהופכת למצרך יומיומי שאי אפשר בלעדיו.
בני ישראל עושים ״סלפי״ (סימולציה של תוכנת בינה מלאכותית)
כך היום ו…אז? תתארו לכם שעם שלם שחי במדבר מתלונן על תנאי החיים ומביע זאת בתלונות ומציין את געגועיו לדגים, לבצלים, לשומים ולאבטיחים שבארץ מצרים. הקשר ההיסטורי למציאות האכזרית ולקשיים שהיו, בלהיות עם עבדים, נעלם. ריח זיכרון הבצלים משכיח הכל ומגביר את הקיטורים. ומשה… מבקש מהם להאמין שיש עתיד, שהוא ארץ ישראל, ומבקש מהעם ללכת עם הפנים קדימה, באומץ, למרות החום, החול והשממה שמסביב. רק כאן, בפרשה זו, שלושה חודשים אחרי שיצאו ממצרים מתחיל המסע האמיתי במדבר, שיימשך ארבעים שנה.
איך, איך, איך, התמזגה לי הפרשה עם קיטור על האוכל בחדר האוכל? עובדה!
"שבועטוב"!
שבועטוב 