"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
24.6.23 ה' תמוז תשפ"ג
ראשית ברכה למאי, ניר וגלי לסיום שנת הלימודים ואיחולים לחופש מהנה.
פרשת השבוע "קורח" מספרת על התארגנות קבוצת מורדים בהנהגת קורח שדורשת "דמוקרטיה", היינו, את חלקה בשלטון ומתריסה בפני משה ואהרון- "מי בחר בכם להנהיג? אנחנו רוצים את חלקנו ב"שלטון". לאחר שלא עלה בידי משה להרגיעם, נכנס אלוהים לתמונה, פוער באדמה בור שבולע אותם, את כולם, את קורח ועדתו משבט לוי, בכירים משבט ראובן ו-250 נשיאים מתמרדים. מדוע היה חסר לקורח השלטון? הרי היה עשיר כ'קורח'? המדרש מספר שקורח התעשר עוד במצריים כשיוסף הפקיד בידו את מפתחות מחסני התבואה העצומים. לפנינו הניסיון הראשון לחבר הון ושלטון, במילים אחרות: 'בעל המאה הוא גם בעל הדעה'. ומשה היה מספיק חכם לסכל זאת. אבן גבירול שאל בעקבות הפרשה: "מי חשוב יותר החכם או העשיר?" ענו לו בני דורו: "החכם חשוב יותר". והוסיפו ושאלו:" אם כך, למה אנחנו רואים את החכמים מחזרים על פתחי העשירים ואין רואים את העשירים מחזרים על פתחי החכמים? ענה להם: "משום שהחכמים יודעים את ערכו של הכסף והעשירים אינם יודעים את ערכה של החוכמה". וד"ל.
לאספה השקטה ליד המתבן הגדול. באו כולם, הטרקטור הצהוב על זחליו, הפרמול האדום, המחרשות הישנות הסוק והביסוק, המגוב, המשדדה, המכבש והקומביין, הקולטיבטור והמכסחת, החרמש, המכוש, הטוריה והקלשון, כולם הגיעו לפגישה שהוגדרה כהפגנה מחאה, ברוח הימים, למען ערכי היסוד. עוברים ושבים שחלפו על פניהם במכוניות, קלנועיות ואופניים חשבו שהנה, הנה, מקימים עצרת זיכרון 'למה שהיה ולמי שעשה' והמשיכו לדרכם. הקטרפילר הצהוב, היזם, פתח ואמר לכולם: "תודה שבאתם" והמשיך: "זאת הפגנה שקטה, שקטה מאוד וללא דגלים, זאת הפגנת מחאה שבה אני מודה (מלשון תודה) ומוחה בשם כולכם, כמה שאנחנו הסוציאליסטים הזקנים נהנים מהעולם הקפיטליסטי בו אנו 'נשמרים'. אני איני אוהב את העולם הקפיטליסטי הזה, אבל איני יכול יותר לשאת בשוויון נפש, שאנחנו חיים במקום בו במקום שוויון לכל, הפכנו לחברה שיש בה מעמדות: אדונים שהם החברים, ומשרתים שהם השכירים – שגם מפרנסים. הרי שאפנו לחיות לפי יכולתנו ולעשות הכל במו ידינו, אבל במציאות, כל השירותים – במטבח, בכלבו, במכבסה, בחינוך, ועד שטיפה וניקוי משרדים ובבתינו הפרטיים, ובטיפול בנזקקים ועוד, כל המלאכות האלה מתבצעות ע"י שכירים כשחלק שהולך וגדל מבנינו עובדים במסירות רבה בעבודת חוץ בה חפצה נפשם. ולמה? כי אנחנו האדונים ובעלי ההון! ולכן הם…משרתים אותנו בכל מקום שאנחנו לא רוצים לעבוד בו וזה כל כך "נוח". על זה אנו מוחים. כי יש לנו גם את האחריות על כך. אבל אנחנו זוכרים גם ימים אחרים, שעבדנו איפה שצריך ולא בדיוק איפה שרוצים. המכסחת הוסיפה ואמרה בהתרגשות: "איך תוך 100 שנה הכל התהפך? אותנו, כלי העבודה היקרים העבירו לעולם השכחה ומרבית אלו שעבדנו איתם גם, וכך הלכו גם החזון, האמונה והלהט…" ופרצה בבכי שרק מכסחת צבועה ירוק מהמוזיאון עוד יכולה לבכות..
מ., נינו של ב. שנקלע לאירוע המוזר הזה, עמד בצד, הקשיב לנאמר וצעק לחלל: "אולי כבר תחליפו הדיסקט?" והמשיך בדרכו.
השבוע החל הקיץ איך יודעים? האירוע הזה חוזר מדי שנה לבשר את יום הולדתו של מור ולאיזה גיל נפלא הגיע, גיל שבו אפשר לבחור מה, איך וכמה. שוב אתה בפתח תקופה חדשה. מור אהובנו, אוהבים אותך בשל מה שאתה. המורל הגבוה, שמחת החיים, הרוח הטובה שאתה תמיד מביא וההרגשה המלווה, שכולם אוהבים אותך מ'הקטנות' עד אלינו זקני המשפחה. קבל ברכות לשמחה ואושר מכל לב מאתנו ומכל המשפחה. (ומתוך שיר של חורב) …" פגשתי אותך בעוד עשר שנים / עצרנו ודיברנו באמצע הרחוב / שאלתי איך הולך ומה העניינים / חייכת וענית לי שטוב לך, שטוב".
לו יהי!
"שבועטוב"!
שבועטוב 