"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
15.7.23 כ"ו תמוז תשפ"ג
כל מאמצינו לציין ולחגוג, אפילו באופן צנוע ביותר, את יום הולדתו ה-60 של לירן לא צלחו. אפילו ניסיון הפריטה על המצפון שזה לא רק חג שלו אלא בעיקר חג שלנו, שילדנו (אמא) אותו, לא עזרו. אבל לנו יש מה לומר: נתחיל במה שכתבתי לו לפני 30 שנה, כאשר מלאו לי 60. ראשית וידוי: ללירן תמיד דאגתי. יכול להיות שזה נובע מרגשות אשם מכך שהייתי "שם" אותו בבית הילדים (להשכבה) ורץ לרפת (לחליבת לילה). בכיותיו, שלא לומר ״צריחותיו״ קרעו אותי לחתיכות, לכן לא הפריע לי שבמקום לבכות או לאכול, מצץ את אגודלו, וכשהיה עייף ביקש "על הידיים"! תמיד אמרו שהוא מוכשר, אבל לא משקיע די (את זה בעצם שמענו לעתים קרובות) אמרו שהוא נהדר בחברה, הוא מנומס וחביב כזה. תמיד הייתה דאגה בליבי לאורך השנים. מבלי שהרגיש, אפילו בבחרותו בצבא, רצתי אחריו עד ההיפודרום בבירות ב- 82', בהיערכות לפריצה לעיר. בעת שהותו באוסטרליה בעקבות הפציעה, ובייחוד בתקופה בה היה נתק בקשר. לפעמים גם היום אני מוצא עצמי דואג, לא בא, לא מטלפן. אין הסבר לדאגה הזאת ואני יודע כבר שהוא בן 60 וחבל הטבור מנותק מזמן. לירן הוא הבן הרגיש שלי, העדין, זה מאמא, ממני, הוא יודע גם להתרגז. אבל אם בכל זאת נשארו כמה שערות על ראשי, כנראה שזה בזכות סיון.
שיר נחמד קטן, שכתב בכיתה ג' בנושא 'מזג האוויר', שנקרא: "שרב"
"איזה יום, איזה יום! / העולם נמוג מחום
הוואדי כבר חרב / משרב.
גינתנו נאנחת: / מה חשקתי במקלחת!
כל היום, כל היום / אי אפשר פשוט לנשום.
אז אמרה הממטרה: / מה קרה? זה לא נורא!"
ותפרוש את שתי ידיה / ותחל בריקודיה,
ושמחה ועליזה / את מימיה מתיזה.
הנה כך, זו התרופה / לגינה העייפה
וכל פרח ואילן / שוב בריא ורענן.
והנה, חלפו שלושים שנה, מאז אתה התבגרת ואני זקנתי, רק אמא נשארת אותו דבר. אתה פנית לדרכך אחרי שנים בעבודת הבקר ובתמ"ה, וכיון שניחנת בידע טכני, תבונת כפיים ושיקול דעת, פנית לרכישת ידע נוסף בתחום העיסוק האישי בספורט והאימון בספורט ואין ספק שכל אלה תרמו לך רבות, לך ולקהילה בה אנו חיים. מסתבר, שגם כשהשנים חולפות, אצלנו ההורים הרגשות אל ילדינו, המחשבות על ילדינו והדאגה המתמדת לא משתנים. נוספה רק נימה של צער ש'עזבו את הקן' ופרחו לאן שפרחו. אנחנו נחפש תמיד את הגישה החופשית לחיבוק, מתי שבא לנו, לנשיקה, לקשר שהיה. גם הגאווה לא משתנה אולי מופנמת יותר. מתחיל להיות ארוך, אבל גם 60 זה הרבה!
זכינו לחגוג אתך את יום הולדתך ה-60, בדרכך, למרות שזו חגיגה שלנו יותר משלך. אנחנו רואים את המשפחה שהקמתם סיון ואתה עם שהם וספיר, משפחה מגובשת מאושרת ואוהבת ושמחים בכם מאוד.
ובאשר תהיה, תמיד תלווה אותך אהבתנו ודאגת האין-קץ שלנו – הוריך. לפעמים אני חושב שהגיע הזמן, תקשיבו כולכם טוב, שאתה צריך להתחיל להחזיר לנו את השעות שלימדנו אותך ללכת, לרכב על אופניים, לבעוט בכדור, השעות הרבות שסיפרתי לך בהן סיפורים ולבוא להיות אתי- עוד לא כדי ללכת לשירותים, עוד לא כדי לקחת אותי לטיול, לנסוע יחד לסרט או לדבר האהוב עליך, מסעדה. האיחול שלנו, לעצמנו ביום הולדתך אנחנו רוצים להיות במחשבה שלך, בביקורים של עזרה רוחנית-נפשית, של תשומת לב. למרות עיסוקיך הרבים יומיומיים.
שבועטוב!
שבועטוב 