"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
29.7.23 י"א אב תשפ"ג
בפתח חומש "דברים" פרשת "דברים". משה פותח בנאום שבו הוא נפרד מעם ישראל ומכין אותו לחיים בלעדיו בארץ ישראל. הוא חוזר להיסטוריה ומזכיר איך צמח והפך מאוסף של עבדים יחידים לעם אחד גדול. משה השתנה. לפני ארבעים שנה פגשנו אותו כרועה צאן במדיין, עלם חסר ביטחון המשוכנע שאינו מתאים לתפקיד המנהיג. איך אמר: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה, לא איש דברים אנוכי" במילים שלנו : "אני לא כריזמטי", "לא יכול לסחוף ציבור אחרי", "אני כבד פה" וכעבור ארבעים שנה אנחנו רואים אדם אחר שבנאום חייו, נאום רהוט, הוא מוכיח, מחנך ונותן את ברכת הדרך לעם ישראל. משה הזקן, היודע שיום מותו קרב, הוא העד האחרון שנשאר לספר לדור הצעיר השותה לצמא את דבריו, את קורות העם ואת האמת שלו. כדרך הזקנים הוא חוזר על דבריו פעם אחר פעם. כדרך הזקנים הוא זוכר במדויק את כל מאורעות העבר (רק שאינו זוכר כמה פעמים סיפר אותם). ומכיון שמשה חוזר על אותם הדברים, נקרא הספר "דברים", שהוא קיצור הפרקים הקודמים ב'תורה' שאינו כמו כל אחד מהספרים הקודמים שיש להם סיפור ועלילות משלהם: "בראשית" – תחילתו של עולם, "שמות" – תחילתו של העם. "ויקרא"- תחילתה של קדושה, "במדבר" – תחילתה של ארץ ישראל.
משה מת כשהוא בן 120. חכמים אמרו שמה שחסר לו יותר מכל בשנותיו האחרונות, וברגעיו הקשים (לכל זקן בעצם) היא המשפחה התומכת. משה מת ערירי, לבדו, עצוב ועזוב, לא הייתה לו משפחה לסעוד אותו בימיו הקשים. אשתו מתה וכן בניו. ונכדיו? בכלל לא מוזכרים. ואולי… משפחתו סגרה אתו חשבון ארוך ימים? ואלוהים, פטרונו, כבר היה עסוק בכניסה לארץ, האם משה ברגעיו האחרונים חשב על כל זה? האם עשה חשבון נפש?
יום שני השבוע, היה יום מר ועצוב למי שהדמוקרטיה יקרה לו ומשמעותית עבורו במדינת ישראל. כיון שלא יכולתי להשתתף בהפגנות רק צפיתי מכורסתי בתמונות צבע מהמרקע. כוותיק הפגנות (ההפגנה הראשונה בה השתתפתי הייתה בגיל 8 בחיפה. נגד ה"ספר הלבן") הצטערתי שלא יכולתי לקחת חלק בהן. עם ההצבעה המסכמת חשתי בכעס עצום וחשבתי איך 'חיינו' יורדים לטמיון מחמת טיפולה של חבורת תאבי שלטון. אך מצאתי נחמה ואופטימיות, בכוח העצום שהתגבש מולה (כבר לא האמנתי שזה אפשרי) כוח שהמכנה המשותף שלו הוא: מאבק על ערכים, עד כדי הקרבה עצמית על דמוקרטיה, ליברליזם ושלטון החוק! חשתי גאוה להשתייך למחנה גדול זה. אני לא חושב שהכל אבוד, אני מצפה שהכוח הגדול הזה יבין שהמפתח להכל הוא "השלום" לא רק בתוכנו אלא גם בינינו לבין שכנינו. אני מקווה שהכוחות שהתגבשו ימשיכו יחדיו ליעד הבא.
מתבקש להזכיר כאן את תשעה באב, את המשמעות, את הסמליות בעיתוי. לסיים בהפטרה הנקראת ב"שבת נחמו" אחר פרשת השבוע, מ'ישעיהו' פרק מ': "נחמו, נחמו עמי"!
"שבועטוב"!
שבועטוב 