"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה"
7.10.23 כ"ב תשרי תשפ"ד
ECRIBO, ERGO SUM!! אמר לי פעם המשורר צבי עצמון שפירושו: "אני כותב, משמע אני קיים" וכך אני מרגיש בפתח השנה השלוש עשרה, של "שבועטוב". אני לא יודע אם שינוי המוטו גם יביא לשינוי בתכנים אבל זו הרגשתי כרגע. שינוי המוטו אומר שיותר, אולי, לא אמתח ביקורת על המתרחש בתוך הקיבוץ, ואולי, שאני מתחיל להיות פתטי בלכתוב על דברים שאין דעתי נוחה מהם ושאין ביכולתי לשנותם. ושעדיף לי, לטפוח על כתפינו . אני מתקשה להסתגל לכך שהפכנו מסוציאליסטים לקאפיטליסטים, לא רק באורחות חיינו אלא גם בתפישותינו הכלכליות והחברתיות ואני לא רוצה להיות 'שומר חומות' שלא רוצים לשמור עליהן. דור בא ודור הולך, קיבוץ היה וקיבוץ הולך. אני מאושר שחייתי את הימים ההם ושמח בחלקי היום. לאט לאט אני משלים עם המציאות שהשתנתה כל כך. כנראה שכסף ונכסים, מחליפים את ערכי היסוד שעליהם נבנה הקיבוץ: החברות הטובה בין החברים, הדמוקרטיה ו'השיתופיות', דרך החינוך המיוחד שבנינו, חיי התרבות וה'עבודה'!, הוויתור על אלה יביאו לכך, שהקיבוץ יהפוך בקצב מהיר למשהו אחר ושונה. כיון שאיני מוכן שילגלגו עלי או סתם יפטירו: "זקן אחד" או "סנילי", "לא מבין כלום" בחרתי בכותרת שכולה חיוב: "ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
ואני קושר את הכתוב לעיל, לפרשת השבוע האחרונה של השנה "וזאת הברכה" ועוסקת ב"תורה" ו"מורשה". התורה (היום קרוייה "הלכה") ניתנה לעם בהר סיני, מורשה/מורשת הן מסורות ומנהגים שעברו במשפחה ובקהילה. את המורשת, אדם מורשה לעשות אך אינו חייב לעשות, ואילו התורה/ההלכה היא הוראה מפורשת שחובה לעשות ולקיים. להבהרה: זבח פסח הוא תורה, חד גדיא הוא מורשה. מזוזה היא תורה, לנשק אותה היא מורשה. ברית מילה היא התורה, ה'מציצה' היא מורשה. לכן טורחת הפרשה להבהיר לנו שאת התורה ציווה משה, ואילו 'קהילת יעקב', המתבססת על ברכת יעקב לבניו שהיא המורשה. מורשה קשה לשמר לנצח, משה לא חיכה שהמורשה תשתנה, הוא דאג לסילוקה והדוגמה הכי טובה היא שלקח את שבט לוי, שבברכת יעקב, לוי ושמעון הם בזויים ונקלים, והרים את לוי מאשפתות למעמד הגבוה והמכובד ביותר, הכוהנים, ולצד צעד זה גם מחק את שמעון ממפת השבטים ולראייה אינו מופיע כלל בפרשת "וזאת הברכה". יש להניח שבראשו של משה היה חשש שאם יזכיר את שמעון ולוי יחדיו, ייזכר העם שהייתה להם גם אחות, דינה. ולכן מחק את שמעון. חיברתי בין הדברים כי יש לי חשש שאצלנו ה"תורה" הקיבוצית נמוגה והמורשה ותמורותיה (הקרויות התאמות או שינויים) לא רואות ולא יראו יותר ב'תורה' כערך ששווה להילחם על קיומו.
בחזרה לחג הסוכות
נהניתי השנה מחג האסיף שלנו. רק לראות את המשתתפים מהמשפחה כדי להרחיב את הלב! ואלו הם לפי סדר הופעתם: ראשונה רעיה ואחריה רומי, ונואי עם יהלי וניר, ושני, ושהם. אשרי. זה היה באמת אסיף! הכל זרם, היו גם ניצוצות של חידוש מבלי לפגוע במסורת, הייתה אווירה טובה ואוהדת, אווירת חג! ויבורכו העושים החדשים במלאכת התרבות!
כשנודע לנו על מותו של רן, פתחתי את ספר 'קהלת', בו שלמה המלך, המכונה "קהלת", יוצא לחקור את החוכמה האנושית, את השמחה והחיפוש אחר משמעות החיים, ממש כמו רן בחייו. שהיה סקרן, אוטודידקט, כותב, מצייר, מפסל, מתקן רהיטים, טייס, רקדן, פלח, טבח, גבן, צפר, וידו בכל, במוזיקה, בשירה, אפילו בייבוש צמחים ושריפת נייר כסף. הייתה לו אידיאולוגיה חברתית ברורה, פעיל ומפעיל, ודעה על כל דבר, חבר קיבוץ אכפתי, איש תרבות ואיש רעים היה. נשים אהבוהו והוא אהב נשים. יותר מכל אהב ודאג לילדיו. הוא היה אדם רב תחומי. וכך היה כותב, רן, לסיכום חייו אילו התייעץ עם קהלת: "עשיתי הכל וניסיתי הכל. היו לי תבונה וחכמה, כסף והזדמנויות, ובסופו של דבר, האדם נידון לקיום אנושי קצר על דפי ההיסטוריה. לא כולנו נשאיר חותם, אבל כולנו יכולים לבחור בחיים נכונים".
כזה היה רן, חבר ושותף שלנו שנים רבות, שהשאיר בליבנו חותם גדול.
וכך נזכור אותו.
"שבועטוב"!
שבועטוב 