"כל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
25.11.23 י"ב כסלו תשפ"ד
לפרשת השבוע "תולדות" ולאקטואליה. בימים רגילים הייתי מתמקד בפסוק הפותח ב"ואלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק" אך בימים אלה בחרתי בפסוק "ועל חרבך תחיה" המופיע בברכת יצחק לבנו 'הבכור' עשו, לאחר שיעקב לקח במרמה את הברכה. קשה להבין אם הכוונה בברכה זו היא חיובית או שלילית. התורה אינה פציפיסטית. יש בה גם שימוש בנשק ויש בה גם הרבה אלימות. יש בה מקרים שהאחיזה בחרב היא הכרח ראוי ויש בה הרבה צער וכאב הקשורים לתוצאות השימוש בחרב. ואזכיר כאן את אברהם, אבי האומה, שכמצביא (גנרל) מכניע בקרב את חמשת המלכים בסדום.
כבר שבעה שבועות שאנחנו נתונים במלחמה קשה וכואבת. אנחנו "חיים על חרבנו" וברכתו של יצחק לעשו מתקיימת בנו עכשיו. על אף המציאות (המקוללת הזו) המחייבת אותנו לאחוז בנשק ולדעת שיש בצידו הכרה בהגנה על חיינו וקיומנו, יש בה גם הרבה צער ודמעות. עוד לפני שניים – שלושה דורות אבותינו הקימו צבא. (ה'שומר', ה'פלמ"ח' ההגנה – צה"ל). וכל כך התגאו בהקמתו, והיום הם גאים בנכדיהם הלובשים מדים. אך יש גם כאלה המדברים ומייחלים ליום שלא יהיה 'צורך' בצבא ויש גם כאלה שממש 'בורחים' מהארץ מסיבה זו. אמרתי שתורת ישראל אינה פציפיסטית, שיש מקרים שהיציאה לקרב הייתה והינה הכרח, שהיא ממש מצווה, ולא חסרות דוגמאות, ולכן, בוויכוחים על חוק הגיוס, קשה להבין איך קבוצות החרדים המדברים בשם התורה (!), מתחמקים בשיטתיות מלהתגייס לצבא ומיציאה לקרב כשצריך. זה אחד השיבושים והעיוותים שעברה המסורת היהודית בימינו, שהמדינה אינה מצליחה לשנות.
השבוע שוב נזכרתי בוויכוח ישן: האם ישראל יכולה להתקיים בלי ירושלים, או, האם ירושלים יכולה להתקיים בלי ארץ ישראל. בעת לימודי באוניברסיטה זה היה אחד מהוויכוחים שאינם מסתיימים. דעתי הייתה ועדיין, שירושלים יכלה ויכולה להתקיים כיישות עצמאית ('עיר הקודש') בעבר, אך היום, כבירת ישראל מעמדה כיחידה בלעדית השתנה. עסקתי בסוגיה בלימודי והגעתי לרשימה (בשנים מעוגלות) המעידה על כך ומי שלט בה:
1500- 1000 לפנה"ס – שלטה בירושלים כנען.
1000 לפנה"ס – שלטה בירושלים ישראל עם המלכים שאול, דוד ושלמה.
750 לפנה"ס – שלטו בה ישראל ויהודה לאחר הפילוג.
500 לפנה"ס – שלטו הפרסים.
250 לפנה"ס – שלטו ההלניסטים.
100 לפנה"ס – שלטו החשמונאים.
200 לספירה – שלטו הרומאים.
500 לספירה – שלטו הביזנטים.
900 לספירה – הערבים.
1250 – הצלבנים.
1400 – הממלוכים.
1750 – העותומנים.
1917 – הבריטים.
ומ-1948 – ישראל. לתמיד!
ומשהו משמח לסיום. השבוע (21.11) ציינו את יום השנה השישים וששה לנישואינו. אשרנו שהגענו לכך, שהגענו לאושר הזה לראות סביבנו משפחה גדולה של ארבעה דורות. אשרינו שזכינו בבחירת דרך החיים בקיבוץ אליו נולדנו ולהרגיש שהוא שלנו, שהלכנו בדרך שסללו הורינו (בפראזה), שהוא 'מפעל חיינו' (עוד פראזה). אבל הכי חשוב לציין שכל זה נעשה מתוך האהבה הגדולה שלנו שהביאה אותנו ליום הזה, בזמן הזה, לחגוג 66 שנות נישואין שאתם- אתם ההוכחה היומיומית לכך.
"שבועטוב"!
שבועטוב 