"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה"
2.12.23 י"ט כסלו תשפ"ד
בעקבות בחירת 'נחל עוז' לקבל את הצעתנו להישאר איתנו עד שנה, אני שמח בהחלטתם ולא רק מבחינתם. המחשבה מה יהיה ביום 'שאחרי', מעוררת דאגות איך יתנהל קיבוצנו בהמשך. באיזה בקיעים ניפגש בתחומי החיים העיקריים שלנו לאחר השנה. שלא תהיה שנה רגילה, ברעיונות הפרטה? ביחסים בין המשפחה (פעם הייתי אומר הפרט) והחברה, במזון בחדר האוכל? בערבות ההדדית שבינינו? ואפשר לפרט עוד ועוד. בעקבות אלו אני מציע להקים צוות חשיבה ליום שאחרי! אני לא מתכוון לצוות שיגבש הצעות להחלטות, אלא לצוות חשיבה ! כדי ללמוד את הנושא, להתכונן! לכן אני מציע לדחות את כל דיוני ה- 20-30 ל'לאחרי', (כי הם יחזרו במילא) לדחות את הדיונים בתחום 'העבודה' והחישובים סביבה, או, אפילו בחינת נושאים ארגוניים מתחייבים כבר היום כמו מינוי דובר לקיבוץ! כל מי שקרא את הכתבה ב'ישראל היום' הבין כמה תפקיד כזה חשוב ומתבקש (האם דובר היה מאשר, למשל, לציין שהקליטה כבר עלתה לנו 5 מיליון?). בקיצור, מטרת הכתוב כאן היא להקים בדחיפות צוות חשיבה עתידי שאינו בנוי על חברי המזכירות דווקא. בעקבות השיחה האחרונה על מעמד 'תושבות לחברה' אני רוצה להאיר: באמצע שנות החמישים למאה הקודמת תמה התקופה הראשונה, התקופה האידיאולוגית הצרופה של הקיבוץ והתחיל תהליך של השמת דגש גם על המודעות לחבר/ה. בגדול השתנו המושגים:
1. מהקיבוץ כדרך חיים -לקיבוץ כבית. 2. מסימני קריאה- לסימני שאלה.3. מ'אנחנו'- ל'אני'. 4. מהקולקטיב כמרכז החיים- למימוש עצמי.
השיחה האחרונה הבהירה לי שינוי, שחל בעשור האחרון ובו, כשבני זוג אינם "סגורים" ביניהם היכן יחיו, כשקיים מעמד ה'תושב' והוא מוסכם על שניהם, הם מעבירים' את בעייתם האישית/משפחתית אל הקיבוץ, שכמובן מחליט בעד מי מהם שרוצה לחיות כאן. (בעשור האחרון 4 מקרים של חברים צעירים). התמוה הוא שמובילי הקיבוץ, במקום לומר לבני הזוג עליכם לפתור את העניין ביניכם, לוקחים זאת (אולי לא בשמחה) עליהם. וכך הולך ומתמסד מעמד התושבים, ואני לא מדבר על כאלה שלא יכולים, (מגבלות גיל) אף שאולי היו רוצים להתקבל כחברים. אל תתפלאו עם מחר כבר 'בני זוג' צעירים שיבואו, מראש לא ירצו להצטרף לקיבוץ כחברים, (ואני מדבר על קיבוץ ולא על 'מקום') אלא סתם להתגורר בנוחיות כאן עם משפחתם , בידעם ש'גן עדן יש רק אחד' ואם אתם זוכרים, בגן העדן היו רק זכויות ולא היו חובות ומה קרה בסוף?
תשאלו: מה זה אכפת לך? ואני שואל: איך זה לא חשוב לכם?
אמן אנונימי, ספרד, המאה ה-17
פרשת השבוע "ויצא" עוסקת ביעקב והאירועים שקרו לו סביב בריחתו מעשו לחרן וכוללים את סיפור "סולם יעקב" ואת מלחמתו עם המלאך. ליעקב הבודד והגלמוד נותרה אהבתו לאל בלבד. היהדות נחשבת לדת של אהבה, של שלוש אהבות גדולות 1. "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך". 2. "ואהבת לרעך כמוך" ו- 3. "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצריים" אלו הן אהבות מופשטות, תרצה תגשימן או לא תרצה. אבל בפרשה קיימת גם אהבה גדולה שאין סיפור אהבה כזה בכל התורה, אהבת יעקב לרחל! כשאנחנו מתוודעים לאברהם ושרה הם כבר נשואים. ליצחק נבחרה רבקה על ידי עבדו של אברהם. אך יעקב… בבריחתו לחרן בואך בית לבן אחי אימו , בהגיעו לבאר ראה את רחל, ואהבה. בכוחותיו גולל את האבן מפי הבאר, ניגש לרחל נישק אותה ויבך! ומבקש מלבן את ידה. לכך קוראים אהבה ממבט ראשון. ובסיפור, אחרי שעבד אותה שבע שנים, לבן, נוכל לא קטן מיעקב עצמו, נתן לו לאשה במקומה את לאה אחותה הבכירה, אך יעקב, המשיך לאהוב את רחל ועבד את לבן שבע שנים נוספות עד שקיבל אותה. והאהבה ניצחה!
זה קיצורו של סיפור האהבה הגדול בתורה המופיע בפרשת השבוע "ויצא".
"שבועטוב"!
שבועטוב 