"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
2.3.24 כ"ב אדר א' תשפ"ד
בימים שבכל בוקר שומעים שדו"צ שחרר לפירסום שמות של נופלים ומונה פצועים, בכל מערכת חדשות נראות לוויות קורעות לב ולבנו עם משפחות החטופים, אתייחס למילה קינה. מהי קינה? קינה היא שיר המביע צער, אבל וכאב על מות אדם קרוב ואהוב או על אסון שאירע. קיימת קינת היחיד וקיימת קינת הציבור. קינת דוד על מות שאול ויהונתן היא קנאת יחיד, הקינות על חורבן הבית הן דוגמה לקינת ציבור. קינת היחיד מפארת את תכונותיו החיוביות של המת. קינת הציבור נפתחת לרוב במילה איך/כה: שיש בה התרסה, יש בה ביטוי של כאב ולפעמים, שאלה רטורית. בקינת היחיד אין תזכורת למילה אלוהים. בקינה הציבורית, פונים לאלוהים ומביעים משאלות לב ותחינות.
תיאור לבושו של אהרון הכוהן תופס כמעט את כל פרשת "תצווה", זה כמעט מאמר על אופנה. ומה מתואר? איך נראו האפוד והחושן והמצנפת שלראשו המבטאים גם את הכבוד המגיע לו, וגם את התפארת הראויה לתפקידו. מצוין בפרשה הסדר של שתים-עשרה אבני החושן המסודרות בארבע שלשות: אודם, (צבע אדום) פטרה (ירוק) וברקת, (שליש לבן, שליש שחור שליש אדום). נופך (תכלת) ספיר (כחול) ויהלום (לבן), בשורה השלישית לשם (ספיר), שבו (שחור/לבן), ואחלמה (יין צלול) וברביעית: תרשיש (אבן יקרה לנשים) שוהם (שחור) וישפה (כל הצבעים). ומעל, מעין חלוק גדול בצבע תכלת ובשוליו רימוני תכלת ופעמוני זהב בתוכם וסביבם. ולמה נועדו הפעמונים? יש שתי גירסאות: 1.של התורה, ככתוב: "והיה על אהרון לשרת, ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה', ובצאתו לא ימות". ז.א. שאלוהים יידע מי בא ומתי הוא יוצא ממנו. 2.עממית יותר, שאהרון בבואו לא יפתיע איש מבאי המשכן בשעה שאינו מוכן לכך. וכיון שאנשים נהגו להתפלל על עניינים אינטימיים שבינם לבין אלוהים ולא רצו שמישהו נוסף ישמע אותם, היו הפעמונים של אדרת הכוהן מצלצלים בשעת הליכתו ומזהירים אותם. הלבוש על עשרות קישוטיו וסמליו נועד להבליט את ההבדל בין הכוהן לבין האזרחים הרגילים. את התפארת, היה צריך לראות כדי לדעת למי להעניק את הכבוד. ולסיכום העניין: הבגד הוא לכבוד ולתפארת. בשביל תפארת מספיק להתלבש במחלצות. בשביל כבוד, צריך לעבוד!
אתר הזיכרון לבני המשפחות שנספו בשואה
השבוע נחנך "שביל המשפחות" האתר הקיבוצי שלנו לזיכרון האישי – משפחתי לבני המשפחות שנספו בשואה. במשפחתנו שלנו, ציון הזיכרון כבר קיים הרבה שנים. לפני כ- 12 שנים, בלוויה של אמא של יענקול בנהריה, כדרכנו הסתובבנו בין הקברים בבית הקברות ועינינו תפסו ליד אחת המצבות לוח אבן בגודל 30/40 ס"מ ועליו חרוט "לזכר xxx שנספו בשואה". ראינו בדגם הזה פתרון ראוי להנצחת המשפחות של גניק (משפחת שקולניקוב) ושל הלה (מרנהולץ) שכמעט כולן נכחדו. סיפרתי על כך לקבץ' והזמנתי שני לוחות שיש צנועים. "זה יהיה על חשבונכם" אמר, "בוודאי" עניתי "תחייב אותנו". (אמר ולא עשה). כעבור שבוע הנחנו את הלוחות הכתובים על המצבות. הצעתי לאסתי ולועדת הנצחה הצעה להתקין לוח כזה או דומה ליד כל הקברים של החברים שאיבדו את משפחתם. וציינתי שזה אמור להיות הנצחה קיבוצית ולא פרטית. והשבוע נחנך אתר נאה מכובד ומכבד. יש לברך ולומר תודה לכל אלה שעסקו בהקמתו.
"שבועטוב"!
שבועטוב 