"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
9.3.24 כ"ט אדר א' תשפ"ד
מוקדש לנעמיצ'קה
לרבים מאיתנו יש זיכרונות אישיים מנעמי – "התימניה הקטנה" שהגיעה אלינו לפני 'המערכה', הגננת של ילדינו, המורה ללשון, השחקנית ממופעי התרבות המקומית, הקריינית המופלאה בעלת הקול וההיגוי הנפלאים, 'מצב הרוח' הטוב המדבק, השמחה, הצחוק. לכולנו יש מכנה משותף גדול עם נעמיצ'קה: החברות הטובה! ללא תנאי, ללא חשבון. חברות אמיתית, טובה, מחויכת, קולנית וצוהלת. לנו, הייתה זכות נוספת, היינו שכנים כמעט 20 שנה. הקשר התחיל דווקא עם יזדי, יעקב יזדי. ובשירות במילואים. (ולא שאני שוכח את גיחותיו לקיבוץ, לביצוע פעולות חיזור נמרצות עד שהצליח). יותר מ15 שנה היינו יחד באותה פלוגה במילואים. באותם זמנים גויסנו בין 30 ל- 60 יום בשנה למילואים. בתקופת ההמתנה למלחמת 'ששת הימים', בגבעות החול של שבטה היה הרבה זמן לדבר ושם שמעתי את תולדות החיזור אחרי נעמי שהוקסם ממנה עוד בירושלים והחליט שאיתה יקשור את חייו, שם שמעתי על מעשיו באצ"ל, על תקופת קליטתו כבודד לגמרי בקיבוץ הפולני שלנו. הוא היה אומר שידע שהיו חברים שהעלו את השאלה איך נקבל חבר לקיבוץ ששירת באצ"ל וציין שעבודתו במטעים אפשרה לו גם את השעות עם עצמו וגם להתערות בקיבוץ דרך חברת הוותיקים שעבדה איתו. ששאלתי אותו אם הרגיש בעוינות בגין היותו באצ"ל, היה משיב: "נעמי לא מוכנה לשמוע על ללכת מהקיבוץ, "יהיה מה שיהיה". וטוב לי, מצאתי את מקומי בחיים האלה שהיו כה זרים לי, ואני ממש מאושר. יש לי אישה וילדים וחברים טובים לא צריך יותר. אפילו הפכתי למפ"מניק, הפטיר וחייך. ב1968, אם איני טועה, הקדשנו את "הערב השני" של ה-"21" לנושא 'הבטחון' והיצעתי לצוות את הרעיון להקדיש כמה דקות בערב ליזדי ולאצ"ל כי זה פיקנטי. ישבתי במצודת זאב בארכיון האצ"ל וכל שהצלחתי להעלות הקשור לשם יזדי יעקב, היה פעולה אחת בירושלים נגד הבריטים. וויתרנו. חלפו השנים ומצאנו עצמנו שכנים ונעמי כמו נעמי הייתה אישה חמה שנתנה לנו להבין, שמבחינת שכנות הגענו למקום הנכון. תמיד שמחה ומביעה את רגשותיה בקולניות רוויה בצחוקים. ודיברנו הרבה על "מה קורה בקיבוץ" עד שלפעמים היה נדמה לי שהיא בת הקיבוץ ואני הנקלט. לאחר מותו של יזדי ראיתי פעם ראשונה את נעמיצ'קה עצובה, רוצה לומר, לא שמחה. ועכשיו שמעתי את הצד שלה בסיפורי יעקב בצבא. כשכבר המעיטה לצאת ורגליה כבר לא 'שמחו', בקלנועית, מדי יום, סבבה בחוצות הקיבוץ שכל כך אהבה עם מירנה המטפלת המסורה שלה, היינו מביטים איך שלושת בניה דאגו לה וטיפלו בה, (לא ראיתי דבר כזה) איך הנכדים היו באים לבקרה והיינו שומעים את הצהלה, את השמחה הגדולה שאדם יכול לשמוח – במשפחתו. כבר לא ניפגש ולא נשמע אותה, אבל שמחתה ובת קולה ימשיכו להדהד בביתנו. עצוב. עוד משפחה כזו שורשית, כזו מחבקת ומחובקת נעלמת מחיינו. בן? נכד? נין? מישהו, שתמיד יזכיר לנו את אותה משפחה אהובה שחיה בינינו כל כך הרבה שנים ועברה לתיוק ב"הנצחה".
"שבועטוב"!
שבועטוב 