"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה"
16.3.24 ו אדר ב' תשפ"ד
פרשת "כי תישא" היא הפרשה הארוכה ביותר מבין הפרשות והיא עוסקת גם בסיפור עגל הזהב. מעמד הר סיני היה כנראה החוויה הגדולה ביותר שידע עם ישראל, מעמד עוצמתי ומרגש. בחרתי להיזכר דווקא כאן באבא. אבא אמר שבעיניו מעמד הר סיני היה כישלון גדול והסביר: במקום שיהפוך למעמד מרומם שבו מקבל עם ישראל את התורה לדורות, האירוע הפך להפרה של הציווי החשוב – איסור עבודה זרה! (סיפור עגל הזהב). מסתבר שאפילו חווית ההתגלות האלוהית (כך בערך אמר) אינה חזקה דיה כדי להגיע לנפש האדם כדי לעורר נאמנות ומחויבות, ואבא היה מוסיף, שזה טוב וחשוב ליצור חוויות מרגשות של התעלות הנפש אך העיקר לאדם הוא טיפוח השיגרה והיומיום ולא החריגה והיציאה מהם, ויש באמירה זו משהו, ותחשבו כמה דברים מסעירים, קרו לנו, שחשבנו שהם מאוד חשובים לנו, הסעירו אותנו ונשכחו כחלוף הימים. ומי שלא מקבל את הטיעון שלו, לפחות שיהרהר בו.
בשבועות האחרונים ישבתי בקופ"ח ממתין לתורי וסביבי אנשים נוספים. היתה דממה, כל אחד ואחת מהממתינים היה ישוב ושקוע בסלולרי שלו. ואני דווקא זכרתי זמנים בהם רעש הדיבורים בהמתנה לרופא אפילו הפריע לי. הייתה איזו הרגשת אחוות סובלים כשכל אחד סיפר לשכנו/תו את צרותיו. כשנכנסתי לחד"א שלנו ישבו שם כמה וכמה חברים/ות, חלקם מסובים ליד אותו שולחן אפילו וכולם… איש איש מביט בטלפון שלו, לא מדברים. כולכם זוכרים את הרעש הגדול בשעת הארוחה. איבדנו את היופי שב'סמול-טוק' הפשוט, הספונטני. מישהו אמר אפילו: "הטכנולוגיה הורגת את טבע האדם כחיה חברתית" ומישהו הוסיף: "שמתם לב, כמה שעות ביום ילדים תקועים במסכים?" ואני נזכרתי בפרשת השבוע "ויקהל" שם מדברים על מסכים, להסתרה דווקא. מדובר במשה ובניית המשכן: ".. ויעש מסך לפתח אוהל האוהל תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משוזר מעשה רוקם" (שמות ל"ו, ל"ז) וזה אומר שהמסך בפתח האוהל, מפואר ויפה לא כדי שיתבוננו ביופיו, אלא כדי להסתיר מה שמאחוריו. ובפתח 'קודש הקודשים', בפנים המשכן, המקום בו שכן ארון הברית הייתה 'פרוכת- מסך' נוספת, שחצצה בין חלל המשכן לבין החדר המקודש ובו הכרובים. וחזרה אלינו, כמו שהמסך הסתיר בפני הולכים ושבים לראות את ה"קודש" מעבר לפרוכת, כך העיסוק בטלפונים מסתיר בפנינו את מי שמולנו, את אישיותו, את 'קודש הקודשים' שלו. ואנחנו שחיים בחברה דווקא זקוקים לדו/רב- שיח בינינו. אבל… ככה זה היום ואני בהחלט מבין ומקבל, שכנראה גם כך אפשר לקיים יחסים בין אישיים כלשהם. זה טוב לנו? רע לנו? בעבר חשבתי שזה רק חוסר נימוס, היום אני רואה שזה דחף בלתי ניתן לשליטה. דמיינו לכם איזו טכנולוגיה תשלוט עוד כמה שנים, אולי עוד נתגעגע לזמנים של היום, כי, יתכן, שהאדם כבר לא יצטרך לדבר בכלל.
על פי תבליט על שער טיטוס ברומא
עוד עניין קטן הקשור לפרשה : "ויעש את המנורה זהב טהור". מנורת שבעת הקנים מוזכרת לראשונה כאחד הכלים במשכן. כשעם ישראל נכנס לארץ המנורה דלקה במשכן ואחר כך בבית המקדש. ועם ניצחונו של טיטוס, העם גלה והמנורה גלתה ל'שער טיטוס' ברומא והפכה לסמל לתקווה. מתוך 450 הצעות שהוגשו, בתש"ח, לבחירת סמל המדינה נבחרה המנורה בנימוק ש"סמל החורבן יהיה סמל התקומה והאור".
וברכה לנואי ליום הולדתה. אני לא יודע למה יום הולדתה מאיץ את דפיקות הלב שלי. אני ניזכר ברגע האושר הגדול לו זכינו, כשנואי, הנכדה הראשונה שלנו באה לעולם, ממש עליה בדרגת האושר של הבן אדם, שאי אפשר לשכוח. נואיתה, במה נברכך? הכל יש לך: את איתן, את תומר, יהלי וקרני, הורים בריאים ותומכים, משפחה גדולה מחבקת, עבודה מעשירה ומספקת, הכל! אז מאתנו קבלי את האהבה, השמחה והתודה על היותך. שתהיי בריאה ומאושרת!
"שבועטוב"!
שבועטוב 