חודש: אפריל 2024

27.4.24   י"ט ניסן תשפ"ד

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

רציתי לכתוב על המשמעות המיוחדת השנה של "בני חורין" או "מה נשתנה" אפילו חשבתי לכתוב 'הגדה' משלי שנקרא ביחד. בכל זאת אחזור לעבר הרחוק ואתייחס בכמה מילים על היווצרות "חג הפסח".  "שני אירועים מרכזיים אירעו  בליל ה-'ט"ו' בחודש הראשון (ניסן בזמנים ההם) הראשון: פסיחת הקב"ה על בתי היהודים בהכותו כל בן בכור בארץ מצריים, אירוע שנקרא 'קרבן הפסח' בשל התנגדויות פרעה לתביעת משה :'שלח את עמי'. והשני: היציאה החפוזה של עם ישראל ממצריים מעבדות לחירות. שני אירועים אלה התאחדו בשני טקסים שהפכו לאחד, ולשני שמות מרכזיים של החג: חג הפסח, משום הפסיחה על בתי היהודים, וחג המצות, כי לא הספיק הבצק להיחמץ. שני הטקסים, 'קרבן הפסח' 'ואכילת מצות' התאחדו והיו ל'ליל סדר פסח' שאנו חוגגים (השנה מציינים). מדי שנה בשנה.

שבחי הבת: השבוע נערך במועצה האיזורית אירוע חגיגי- הרמת כוסית לכבוד פסח ופרידה מ'היוצאים לפנסיה', קרין שלנו וברוך שמיר. 19 שנה עבדה, יצרה ויזמה – וכיהנה כרכזת החינוך במועצה. ראינו את הסרט שהוכן, שמענו את כל המברכים/ הנפרדים ממנה ואת דבריה של קרין ורחב לבנו. לא פעם אומרים דברים כי המעמד מחייב, הפעם ראינו/שמענו דברים שיצאו מהלב שריגשו אותנו מאוד.  אך למרות שאין מי שמכיר את בתו, כמו ההורים, רחב לבנו לשמוע עליה ואליה מפי הרבה אנשים-חברים ומעגלים קרובים אחרים המאירים  דגשים וזוויות ראיה אחרות ונוספות על בתך. הרגשתי בתום הטקס שאחרי כל מה ששמענו וראינו, שרווינו הרבה גאווה ונחת.
אנחנו מאחלים לך בהמשך דרכך: בריאות, אושר ושמחה וסיפוק בכל מעשייך!

ומהאם לבת: ליאן אהובה שלנו, ברכות ביום הולדתך, הנה, 'כוכביך' הולכים ומסתדרים, גם בלימודייך וגם על ציר הקמת משפחה, אין לנו שמחה גדולה מכך, תמשיכי להצליח בלימודיך, תמשיכי לחגוג את אהבתך הגדולה ותמשיכי להיות כל כך משפחתית לכולנו. כולנו אוהבים אותך תמשיכי ותצליחי בדרכך!! מאחלת כל המשפחה שלך.

לשני – צעיר נכדינו, ביום הולדתו. ילד מתוק, חמוד, חיוך גדול מוסתר. כולנו אוהבים אותך, כולנו רוצים להשתתף במשחקיך, לקרוא אתך ספרים, להתגושש, ובעיקר שותפים לעיסוק הגדול שקוראים לו כדורגל. מברכים אותך, מברכים את הוריך קרן ושיר את אחיך גלי ורומי ומאחלים לך רק צחוק, רק שמחה אתם, אתנו, ועם כל חבריך!! ושרק צחוקים, הצלחה וחברות טובה תהא מנת חלקך!

ברכת הדרך  למור בצאתו למסעו לעולם הגדול בימים לא פשוטים האלה. מחכים לך מראות נפלאים , שתכיר אנשים אחרים, תספוג אווירה שונה, תקבל נקודות ראייה נוספות, תבין יותר מה תפל ומה עיקר. תתחיל לשמור על עצמך בכל צעד, בייחוד מאלה שלא מכירים אותך ושאתה לא מכיר. תמיד תזכור שאויביו הגדולים של המשוטט בעולם הם האלכוהול והפטריות למיניהן… אז, סע, תבלה (בעברית- תכייף) ותזכור שאנחנו מחכים לראותך, לראותכם! וכבר מתגעגעים.

חגים ומועדים לטוב,  "שבוע טוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

20.4.24   ערב פסח תשפ"ד                     

ליל הסדר, ליבו של חג הפסח מעורר בי תמיד זיכרונות מימים רחוקים ורבים מהם קשורים למשפחתי:
"אני צועד עם אשתי לטקס, לבושים במיטב בגדינו, ההגדות תחת זרועינו והחיוך על פנינו. בהיכנסי לאולם מיד עולה בי זיכרון הורי, זיכרון שמציף אותי געגועים, מימים של חג שחווינו כולנו ביחד. ברגעים אלו אני אוהב להביט בעיניה של רעייתי, ולמצוא בהן את מבטה המבין והמרגיש את פשר הרהורי.

מאז שאני זוכר את עצמי, אבא שלי היה אב הסדר בקיבוצנו. אבא היה אדם משכיל וסקרן, חכם ומלא רעיונות ויוזמות. לפני 90 שנה ישב עם עמיתיו ויחד חיברו את ההגדה הקיבוצית. יצרו הגדה, שתהיה הולמת את ארץ ישראל המתחדשת. 40 שנה שימש אבא כאב הסדר. מדי שנה, כשהחל להכין את "הסדר", כל פינה בחדרו הייתה גדושה בספרים, דפים הכתובים בכתב ידו, ניירות מודפסים וניירות כתיבה לבנים, עטים ועפרונות, כשהוא בוחן חידושים ותוספות לאלו שכבר נכתבו ונערכו בהגדה. כיון ש- 40 שנה שימש בכהונה, הפך למעין "כוהן גדול בהיכל" ובעל סמכות לבני עדתו. היה שקט מתוח בחד"א, כשאמר לקרוא- קראו, כשהורה לשיר – שרו ואוי לקוראים לפני הציבור שלא הגיעו לבמה בזמן. הוא היה מוסיף להגדה המקושטת קטעים על האירועים בקיבוץ בכתב ידו והיה קוראם בקולו, ואף עלה בידו (מאחורי הקלעים) שליצני הקבוץ יכתבו הגדה היתולית אקטואלית שהוצגה אחרי הסדר ואחרי שהילדים הלכו לישון. משפחתנו ישבה תמיד ברווחה ובנוחיות בעוד כל הקהל מצטופף "כתף אל כתף". במשך הטקס אבא היה יושב על כיסא מוגבה, ניירותיו הרבים ומשפחתו הקטנה סביבו. אימא תמיד ישובה לצדו ואחרי כל קטע או שיר הייתה לוחשת לו באוזן, איך היה עד כה, שיתקן את הצווארון או שישים יותר לב לבנו הקטן, שנדמה לה שהוא משתעמם. אבא נהג בקהלו כאילו טוב "סדר" בן שלוש שעות על "סדר" בן שעתיים. הוא ראה את הסדר על טקסיו וטקסטיו כסמל למסורת היהודית ולתרבות היהודית המתחדשת של עם ישראל בארצו…אלה היו המילים והביטויים שכל כך אהב לומר ואפשר היה ליחסם רק אליו, ואפילו מבלי לחייך.

אני חושב  שהדבר הראשון שעבר בקיבוצנו בירושה, היה תפקיד אב הסדר. קיבלתי אותו בטבעיות מאבא אחרי 40 שנה. 15 שנה כיהנתי בו בדרכי שלי, כשאבי, מורי ורבי, לפעמים נהנה בבחינת "אין אדם מתקנא בתלמידו או בבנו" ולפעמים ישב וחרק שיניים "איך הוא עושה דברים כאלה"? היו בינינו הרבה ויכוחים לפני הסדר ולאחריו על פרטים חשובים יותר וחשובים פחות. הוויכוח העיקרי היה על כך שהוצאתי קטעים מההגדה. ראשית, הוצאתי מההגדה את קטעי האקטואליה: את אימי השואה, כי יום השואה יחול בעוד שבועיים, כמו כן את קטעי תקומת ישראל וה"יזכור" ליום הזיכרון ויום העצמאות שיחולו בעוד שלושה שבועות, ואת קטעי השירה הרבים, לזמנם החופשי של אוהבי השירה.

אבא לא אהב את זה. לאחר שהכנסתי את קטע קריאת מכות מצריים לאופן, שקריין קורא וכולם חוזרים אחריו על המכה אמר : "אתה נותן דגש יתר למכות האכזריות האלה שפגעו בכל כך הרבה חפים מפשע". נכון. אבל יותר מכול רציתי ליצור חוויה על- ידי קריאה יפה וגיוון בהגשת החומר. חשבתי, בניגוד לו, שלא מוכרחים את אותו הקטע, לקרוא, לשיר ואם אפשר גם לרקוד. על השינויים שהכנסתי אבא היה אומר: "היזהר, בני, שמא תשפוך את הילד עם האמבטיה" ומחייך אלי את חיוכו המיוחד שהיה בו שמחה, גאווה ושמץ סארקאזם. לתפיסתי, זה החג המשמעותי ביותר שאנחנו חוגגים במשך השנה ובתנאים נוחים: את הטקסט כבר כתבו לנו, את השירים הלחינו, את התפריט הכתיבו  ואפילו קבעו כיצד ישתלב במהלך הטקס. בצד אלה, אנו מסובין משפחות –  משפחות ולא במסגרות המוכרות של "קבוצות" או "חברי ענף". ולכן יזמתי וצירפתי גם את השתתפות ילדי הגן ב'סדר', שיספגו את אווירת החג המיוחדת כבר מגיל צעיר. 

בערב החג, כשאנו יוצאים מביתנו, לבושים במיטב בגדינו החגיגיים, ההגדות תחת זרוענו, חיוך על פנינו, צועדים בחברת משפחתנו הגדולה  ונכנסים לאולם המואר, המקושט והחגיגי בו נערך ליל הסדר, עולה בי זיכרון הורי, זיכרון טוב, זיכרון שמציף אותי געגועים. ברגעים אלו אני אוהב להביט בעיניה של רעיתי, למצוא בהן את מבטה המבין והמרגיש במה אני מהרהר –  בזיכרונות מ"הסדר" של אבא, שידע לתת לנו את התחושה  בחשיבות התכנסותה של המשפחה, של משפחת הקבוץ ושל עם ישראל כולו. 
חג פסח שמח/עצוב לכולנו! שיביא עמו רק בשורות טובות!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

13.4.24    ה' ניסן תשפ"ד

פרשת "שמיני", אז והיום.                                                                             
בשיאו של הטקס החגיגי, ההיסטורי, הכל- כך נוגע ללב – טרגדיה. כל העם התכנס לטקס חנוכת המשכן ואז בתחילת הטקס, לפתע מתים שני בניו של אהרון הכוהן הגדול, אחי משה , נדב ואביהו בעת שכיהנו בקודש. הסיבה על פי המסופר בפרשה: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם". במילים שלנו: הם עשו משהו נוסף, מעל המתחייב, כדי להיות יותר מב'סדר', משהו הקרוי: 'אש זרה' (מושג לא ברור עד היום) שלא נתבקשו לעשות. ועל כך מתו. דמיינו את המצב שבו נחנך המשכן לעיני כל העם החוגג והצוהל , ובבת אחת שיא השמחה הופך לאסון ואהרון, ברגע הגדול של חייו הופך לאב שכול. בהמשך הפרשה מתעורר ויכוח בינו לבין משה כיצד לנהוג. משה פונה לאהרון ולשני בניו הנותרים אלעזר ואיתמר ואומר להם: שעם ישראל שותף אתם באבלם אבל יש להמשיך ולכן עליהם לאכול את בשר 'קורבן החטאת' ולהמשיך בשגרת החיים. (הכוהנים, הרי, מתקיימים מהבשר אותו מביאים האזרחים כקורבן לאלוהים) אהרון מסרב לו. מסרב ואינו מדבר, ככתוב: וידום אהרון. אהרון באבלו הכבד בחר לשתוק. (אגב, משה -למיטב זיכרוני- 'התנצל' לפני אהרון) אהרון לא היה האב השכול הראשון בתנ"ך, קדם לו אדם ששכל את בנו הבל, קדם לו יהודה בן יעקב ששכל את שני בניו ער ואונן ואפילו פרעה ששכל את בנו במכת בכורות. אבל אהרון הוא היחיד שאנו יודעים כיצד הגיב על מות בניו. פרשת השבוע "שמיני" מעלה בעיה קשה, איך מתנהלים במציאות כואבת כל כך? אנחנו מתמודדים היום עם השאלה כיצד לנהוג בחגים הבאים עלינו –  פסח ויום העצמאות. האם לנהוג כמשה ולומר לעצמנו ולכל העם שעלינו לחזור לשגרה לחגוג ולשמוח, או לנהוג כאהרון להתכנס באבל ולשתוק ולציין את החגים באופן סמלי בלבד. מצד אחד הלב אומר עוד מוקדם לחזור לשגרה ולערוך חגיגות. זו עת לאבל, על מה שקרה לנו ב- 7 באוקטובר, ואל לנו להתעלם מכך. מצד שני הצורך לומר שאף על פי כן, צריך לחזור לשגרה, לציין את החגים, להראות את חוזקנו כעם ולחגוג בטקס את 'שמחת היש' ויש על מה, ולשים דגש על תקווה לעתיד טוב יותר. שמעתי ברדיו אב שכול (דתי?) שהתייחס לנושא: "חשבתי למה אהרון בחר לשתוק, כי הוא רצה לשמוע את כל בית ישראל בוכים איתו על השרפה במשכן ואני זוכה לתחושה שעם ישראל בוכה אתי וזה נותן לי תקווה. אני לא אחגוג השנה אבל מי שיכול לחגוג שיעשה זאת ויחשוב גם עלי ועל שכמותי".
במחשבות, אני מחפש את הדרך לציין את החגים האלה בדפוס מיוחד שיש בו גם את שתיקת אהרון וגם את החזרה לשגרה שבדברי משה.
לא ציינתי במתכוון את 'יום הזיכרון לנופלים' כי ביום זה כולנו נוהגים כאהרון השכול ודוממים.

ולקרני, נינתנו השלישית בת השנה – אין מילים בפינו שתביני ותטמיעי היום, לכן נותר לברכך ולציין את מתיקותך רק בדרך החיבוקים והנשיקות שאומרות הכל. את המילים נשמור לשנה הבאה. ברכות לנואי ואיתן, לאחיות המתוקות תומר ויהלי ולסבים הגאים. ופנינו לבאות!!!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה".

6.4.24   כ"ז אדר ב' תשפ"ד

 בוקרו של הרביעי באפריל של 1948 היה אביבי. ההרים המחבקים את הקיבוץ ממערב, מדרום וממזרח, היו צבועים בפריחה מסחררת: צהוב החרציות, כתום הנוריות ואודם הפרגים. העמק היה טבול בירוק על גווניו והקיבוץ נראה כל כך יפה. בבוקר עוד נשמע צחוק הילדים, אך פחות מכך שמחת נעורים והדאגה ניכרה היטב בפני החברים. בסביבות חמש אחה"צ נחתו הפגזים הראשונים, נהרסו הבתים הראשונים, נהרגו החברים והחברות הראשונים. לרגעים חשבנו שכבה האור בחיינו. האווירה הייתה קשה וכבדה. היינו לבדנו וידענו שכך יהיה, מול צבא כמעט 'סדיר' שהפעיל עלינו את תותחיו. ורוחנו לא נפלה. בלילה הגיעה התגבורת מ'חי"ש העמק' ולמחרת הגדוד הראשון של הפלמ"ח. ניצחנו במערכה וכולנו עדים לראות איך הקיבוץ גדל והתפתח  –  עד ללא הכר.
כמי שהיה ילד/נער בן 14 בימים ההם איני יכול לשכוח את הימים ההם,  בכל רביעי באפריל עולים וצפים הזיכרונות ואני חוזר ואומר לעצמי את המשפט: "ככל שנודה יותר על מה שיש  –  נבין יותר שיש על מה". אל לנו לשכוח את הרביעי באפריל, יש לחזור ולהזכיר, לתאר, לספר לדורות הבאים על המבחן הקשה בו עמדו חברי הקיבוץ שלנו. לספר עליהם, על רוחם, השקפת עולמם, התנהלותם, חברותם וקיבוציותם. יחד עלינו לבנות את המיתוס שלנו. וההצגה  "המערכה" הייתה חשובה ביותר לבנייתו. (כי מהו מיתוס? סיפור מאורעות ואנשים שהתרחשו בעבר וצילם מלווה אותנו כל הזמן, כשהם רק גדלים ומתעצמים עד שהופכים לטקסים קבועים במועדים קבועים.) לכל ישוב בארץ, בזמנו שלו, מאז ימי תל-חי ב- 1920 ועד היום הזה, יש את 'השביעי באוקטובר' שלו, שלנו היה ברביעי לאפריל 1948.

בפינת "השמחה" השבוע נרשם: יום הולדתו של יהב.
נאחל לך רק טוב, אושר, שמחה ואהבה. את רעותי כבר יש לך.
נברך גם את הוריך כי זה חגם, את אחיותיך וב"ב, בעצם, את כולנו שכל כך אוהבים אותך, וביום הולדתך יש לנו את ההזדמנות לומר לך זאת!
חיבוק גדול ומיוחד מאתנו הסבים.

האביב הקצר, הוא מגיע ומתחדש מדי שנה. זו חוויה שאסור להחמיץ.         
וראו מה רעיה מציעה לכם לעשות:
הכן חייך לאביב  –  כתבה רעיה

הָכֵן חַיֶּיךָ לָאָבִיב  –  

אַל תַּחֲמִיץ אֶת הָעוֹנָה –

קוּם, צֵא, סַע, טַיֵּל,

שְׁאַף, נְשֹׁף, הָרַח, הַבֵּט,

שַׁפְשֵׁף, שְׁטֹף, צַחְצַח, הַבְרֵשׁ,

נַקֵּה, נַגֵּב, נַעֵר, הַבְרֵק,

קְנֵה, רְכֹשׁ, מְדֹד, לְבַשׁ,

הֲפֹךְ, הֲזֵז, שַׁנֵּה, חֲדֵשׁ,

אֱכֹל, שְׁתֵה, נְגֹס, לַקֵּק,

פְּגֹשׁ, אֱחֹז, אֱהֹב, לַטֵּף,

שׁוֹרֵר, חוֹלֵל, בָּרֵךְ, זַמֵּר –

בְּטֶרֶם כָּל זֶה יִגָּמֵר…

"שבועטוב"! ואביב שמח!!