"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
20.4.24 ערב פסח תשפ"ד
ליל הסדר, ליבו של חג הפסח מעורר בי תמיד זיכרונות מימים רחוקים ורבים מהם קשורים למשפחתי:
"אני צועד עם אשתי לטקס, לבושים במיטב בגדינו, ההגדות תחת זרועינו והחיוך על פנינו. בהיכנסי לאולם מיד עולה בי זיכרון הורי, זיכרון שמציף אותי געגועים, מימים של חג שחווינו כולנו ביחד. ברגעים אלו אני אוהב להביט בעיניה של רעייתי, ולמצוא בהן את מבטה המבין והמרגיש את פשר הרהורי.
מאז שאני זוכר את עצמי, אבא שלי היה אב הסדר בקיבוצנו. אבא היה אדם משכיל וסקרן, חכם ומלא רעיונות ויוזמות. לפני 90 שנה ישב עם עמיתיו ויחד חיברו את ההגדה הקיבוצית. יצרו הגדה, שתהיה הולמת את ארץ ישראל המתחדשת. 40 שנה שימש אבא כאב הסדר. מדי שנה, כשהחל להכין את "הסדר", כל פינה בחדרו הייתה גדושה בספרים, דפים הכתובים בכתב ידו, ניירות מודפסים וניירות כתיבה לבנים, עטים ועפרונות, כשהוא בוחן חידושים ותוספות לאלו שכבר נכתבו ונערכו בהגדה. כיון ש- 40 שנה שימש בכהונה, הפך למעין "כוהן גדול בהיכל" ובעל סמכות לבני עדתו. היה שקט מתוח בחד"א, כשאמר לקרוא- קראו, כשהורה לשיר – שרו ואוי לקוראים לפני הציבור שלא הגיעו לבמה בזמן. הוא היה מוסיף להגדה המקושטת קטעים על האירועים בקיבוץ בכתב ידו והיה קוראם בקולו, ואף עלה בידו (מאחורי הקלעים) שליצני הקבוץ יכתבו הגדה היתולית אקטואלית שהוצגה אחרי הסדר ואחרי שהילדים הלכו לישון. משפחתנו ישבה תמיד ברווחה ובנוחיות בעוד כל הקהל מצטופף "כתף אל כתף". במשך הטקס אבא היה יושב על כיסא מוגבה, ניירותיו הרבים ומשפחתו הקטנה סביבו. אימא תמיד ישובה לצדו ואחרי כל קטע או שיר הייתה לוחשת לו באוזן, איך היה עד כה, שיתקן את הצווארון או שישים יותר לב לבנו הקטן, שנדמה לה שהוא משתעמם. אבא נהג בקהלו כאילו טוב "סדר" בן שלוש שעות על "סדר" בן שעתיים. הוא ראה את הסדר על טקסיו וטקסטיו כסמל למסורת היהודית ולתרבות היהודית המתחדשת של עם ישראל בארצו…אלה היו המילים והביטויים שכל כך אהב לומר ואפשר היה ליחסם רק אליו, ואפילו מבלי לחייך.
אני חושב שהדבר הראשון שעבר בקיבוצנו בירושה, היה תפקיד אב הסדר. קיבלתי אותו בטבעיות מאבא אחרי 40 שנה. 15 שנה כיהנתי בו בדרכי שלי, כשאבי, מורי ורבי, לפעמים נהנה בבחינת "אין אדם מתקנא בתלמידו או בבנו" ולפעמים ישב וחרק שיניים "איך הוא עושה דברים כאלה"? היו בינינו הרבה ויכוחים לפני הסדר ולאחריו על פרטים חשובים יותר וחשובים פחות. הוויכוח העיקרי היה על כך שהוצאתי קטעים מההגדה. ראשית, הוצאתי מההגדה את קטעי האקטואליה: את אימי השואה, כי יום השואה יחול בעוד שבועיים, כמו כן את קטעי תקומת ישראל וה"יזכור" ליום הזיכרון ויום העצמאות שיחולו בעוד שלושה שבועות, ואת קטעי השירה הרבים, לזמנם החופשי של אוהבי השירה.
אבא לא אהב את זה. לאחר שהכנסתי את קטע קריאת מכות מצריים לאופן, שקריין קורא וכולם חוזרים אחריו על המכה אמר : "אתה נותן דגש יתר למכות האכזריות האלה שפגעו בכל כך הרבה חפים מפשע". נכון. אבל יותר מכול רציתי ליצור חוויה על- ידי קריאה יפה וגיוון בהגשת החומר. חשבתי, בניגוד לו, שלא מוכרחים את אותו הקטע, לקרוא, לשיר ואם אפשר גם לרקוד. על השינויים שהכנסתי אבא היה אומר: "היזהר, בני, שמא תשפוך את הילד עם האמבטיה" ומחייך אלי את חיוכו המיוחד שהיה בו שמחה, גאווה ושמץ סארקאזם. לתפיסתי, זה החג המשמעותי ביותר שאנחנו חוגגים במשך השנה ובתנאים נוחים: את הטקסט כבר כתבו לנו, את השירים הלחינו, את התפריט הכתיבו ואפילו קבעו כיצד ישתלב במהלך הטקס. בצד אלה, אנו מסובין משפחות – משפחות ולא במסגרות המוכרות של "קבוצות" או "חברי ענף". ולכן יזמתי וצירפתי גם את השתתפות ילדי הגן ב'סדר', שיספגו את אווירת החג המיוחדת כבר מגיל צעיר.
בערב החג, כשאנו יוצאים מביתנו, לבושים במיטב בגדינו החגיגיים, ההגדות תחת זרוענו, חיוך על פנינו, צועדים בחברת משפחתנו הגדולה ונכנסים לאולם המואר, המקושט והחגיגי בו נערך ליל הסדר, עולה בי זיכרון הורי, זיכרון טוב, זיכרון שמציף אותי געגועים. ברגעים אלו אני אוהב להביט בעיניה של רעיתי, למצוא בהן את מבטה המבין והמרגיש במה אני מהרהר – בזיכרונות מ"הסדר" של אבא, שידע לתת לנו את התחושה בחשיבות התכנסותה של המשפחה, של משפחת הקבוץ ושל עם ישראל כולו.
חג פסח שמח/עצוב לכולנו! שיביא עמו רק בשורות טובות!
שבועטוב 